"השיר," אמרה מאיה. "מערב הכישרונות. 'מלח קטן'."
זה היה אחרי אחת עשרה. האש כבר הייתה קטנה, גחלים אדומות עם להבה אחת, עקשנית, שלא הסכימה לכבות. מאיה ישבה עם הברכיים צמודות לחזה, עם הקפוצ'ון הסגול על הראש, ועם הכתף עדיין קרובה לכתף של דניאל. לא נוגעת. קרובה.
"זה היה השיר שלה," אמרה. זה לא היה שאלה. "של אמא שלך."
דניאל הנהן.
"גילי אמר שזה שיר שהבאת. שאתה רוצה לשיר אותו. ואני התווכחתי איתך שעה, כי רציתי משהו של טיילור סוויפט." מאיה הסתירה את הפנים בברכיים. "אלוהים. התווכחתי איתך על השיר של אמא שלך."
"ניצחתי," אמר דניאל.
"ניצחת," הודתה מאיה, לתוך הברכיים. "בגלל הקאפו של גילי. והאדמירלית. והחושך."
"ניצחתי כי שרת את השורה השנייה," אמר דניאל. "בחושך. כשנתקעתי. אף אחד לא שר את השורה השנייה אף פעם. רק היא."
מאיה הרימה את הראש לאט.
"היא שרה אותה כשהייתה רוח חזקה," אמר דניאל. הוא הסתכל על הלהבה האחת. "על הסירה. כשהייתי קטן, ופחדתי שנתהפך. היא הייתה צועקת 'אולה!' באמצע מרוץ, כשכל השאר צעקו זה על זה, והייתה מדברת עם הסירה. 'יאללה, מתוקה, את יכולה.' והסירה, אני נשבע, הייתה שומעת."
"איך היא הייתה?"
דניאל חשב. אף אחד לא שאל אותו את זה כבר הרבה זמן. אנשים שאלו איך אתה מרגיש, ואתה בסדר, ואם אתה צריך משהו. אף אחד לא שאל איך היא הייתה.
"רועשת," אמר. "מצחיקה. היה לה כובע כחול, של מועדון השייט של יפו, עם כתם של מלח, שהיא לא הסכימה לכבס, כי 'הכתם זה הזיכרון'. היא שרפה את כל האוכל. היא ידעה לקרוא רוח. היא אף פעם, אף פעם לא אמרה 'תיזהר'. היא אמרה 'תחזיק את החבל'." הוא עצר. "זה היה ההבדל. 'תיזהר' זה אומר שמשהו רע יקרה. 'תחזיק את החבל' זה אומר שאתה יודע מה לעשות כשזה יקרה."
מאיה שתקה. ואז, בשקט מאוד, כמעט בלי קול, היא שרה:
"מלח קטן, מלח קטן, הרוח לא כועסת, היא רק עוברת כאן."
ודניאל, אחרי רגע, הצטרף, באותו שקט:
"תחזיק את החבל, תסתכל קדימה, כל גל שבא, הולך בסוף הביתה."
מתוך האוהל הירוק, שחציו בחוץ, בן הסתובב בשינה. אבל לא התעורר.
* * *
"למה התחלת?" שאל דניאל. "עם הסרטונים."
מאיה צחקה, צחוק קצר. "זאת שאלה שעיתונאים שואלים. אני עונה עליה תמיד אותו דבר. 'כי אני אוהבת לשמח אנשים'. זה נשמע טוב. זה גם נכון. בערך."
"ומה התשובה האמיתית?"
היא הסתכלה על הלהבה. "הייתי בת שלוש עשרה," אמרה. "ההורים שלי התחילו לעבוד בלילות. שניהם. אותן משמרות, כי ככה בית החולים סידר. אז בערבים הייתי בבית עם יובל. הוא היה בן שש. הייתי עושה לו אמבטיה, וסנדוויץ', ומשכיבה אותו, ואז היה שקט. כל כך שקט. אז התחלתי לצלם. סתם. אותי רוקדת במטבח. אותי מספרת בדיחות. בהתחלה צפו בזה שלושה אנשים. אחר כך שלוש מאות. אחר כך שלושת אלפים." היא משכה בכתפיים. "פתאום היה מישהו שמסתכל. כל ערב. זה היה כמו… להשאיר את האור דלוק."
"ועכשיו יש שני מיליון."
"שני מיליון שמסתכלים," אמרה מאיה. "ואתה יודע מה המצחיק? אף אחד מהם לא רואה. הם רואים את מה שאני מראה להם. את מאיה אולי. את החיוך, ואת השפתון, ואת הריקוד עם האווזה. אף אחד מהם לא ראה אותי ככה." היא הצביעה על עצמה. על הקפוצ'ון, ועל העיניים הנפוחות, ועל הפיג'מה מתחת. "רק אתה. ושירה. ויובל, אבל הוא לא נחשב, הוא ראה אותי מקיאה בחתונה של דודה שלי."
* * *
"אני יודע איך זה," אמר דניאל.
"להיות מפורסם?"
"שמסתכלים עליך." הוא הוסיף ענף, הענף האחרון של בן, לאש. "אחרי שאמא מתה, כולם הסתכלו עליי. בבית הספר. בשכונה. במועדון השייט. מבט כזה, עם הראש קצת הצידה. 'מסכן'. כל מי שהסתכל עליי ראה ילד שאמא שלו מתה. לא ראו אותי. ראו את מה שקרה לי." הוא משך בכתפיים. "אז למדתי לעשות פרצוף. פרצוף שאומר 'אל תסתכלו'. פרצוף שאף אחד לא רוצה לרחם עליו."
"האח העצבני," אמרה מאיה לאט.
"כנראה."
מאיה הסתכלה עליו הרבה זמן. "מיליוני אנשים צחקו על הפרצוף שבנית כדי שלא ירחמו עליך," אמרה. "ואני הייתי זאת שהראתה להם אותו."
"זה היה יותר טוב מרחמים," אמר דניאל, וחייך. "באמת. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים, אנשים הסתכלו עליי וצחקו. זה היה כמעט כיף."
מאיה בעטה בו, קלות, ברגל. זאת הייתה הבעיטה הכי עדינה שהוא קיבל בחיים.
* * *
בשתים עשרה פחות רבע נהיה קר. הקור של חורשה בלילה, שמגיע מהאדמה ולא מהאוויר, ונכנס דרך המכנסיים. מאיה התכווצה עוד יותר בתוך הקפוצ'ון.
דניאל קם, הלך לאוהל, ושלח יד פנימה בזהירות, ליד הראש של בן, אל התיק שלו. בן מלמל משהו שנשמע כמו "פנדל", ונרגע. דניאל חזר עם משהו סגול ומקופל.
מאיה הסתכלה על זה. ואז עליו. "זה הקפוצ'ון שלי."
"כן."
"זה הקפוצ'ון שזרקתי עליך. לפני שבוע."
"כן."
"החזקת אותו שבוע שלם?"
"שכחתי," אמר דניאל.
"שבוע שלם," חזרה מאיה, בטון של עורכת דין שמצאה סתירה בעדות. "הוא היה בתיק שלך. שבוע. ולא נזכרת. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא כשצעקתי עליך בחדר האוכל."
"הייתי עסוק," אמר דניאל. "צעקו עליי."
מאיה לקחה את הקפוצ'ון, והריחה אותו, ועשתה פרצוף. "הוא מריח כמו ביתן שפמנון."
"אני מתנצל בשם כל הביתן." הוא חשב רגע. "חוץ מרועי. רועי לא מתנצל אף פעם. זה עקרוני אצלו."
"הוא יתנצל," אמרה מאיה, ומשהו בקול שלה היה כמעט מפחיד. "אל תדאג. בסוף הוא יתנצל."
היא לבשה אותו מעל הקפוצ'ון השני, ועכשיו היו לה שני קפוצ'ונים סגולים, אחד על השני, עם שני "מאיה אולי" על החזה, כמו גרסה כפולה של עצמה. "ככה," אמרה, מרוצה. "עכשיו יש שתיים כאלה. אחת לכל מי שמסתכל, ואחת למי שרואה."
מהאוהל הכחול של משפחת ברק נשמעה הנחירה המסודרת של נדב, טיק, טק, כמו מטרונום. ואז היא נעצרה, ונדב אמר בשינה, בבירור גמור, בטון של מרצה באוניברסיטה: "סטרטוקומולוס. אבל רק בקצוות." ושתק, וחזר לנחור באותו קצב בדיוק, כאילו לא קרה כלום.
מאיה צחקה לתוך שני השרוולים. "הוא מסווג גם בחלומות?"
"בעיקר בחלומות," אמר דניאל.
* * *
בחצי השעה האחרונה הם דיברו על דברים קטנים.
על שמעון, ועל הגוליית, ועל התיאוריה של מאיה ששמעון היה פעם שף מפורסם ונעלם. על נדב, ועל העננים, ועל זה שנדב קיבל מאתיים הודעות מבנות, וענה לכל אחת מהן עם סיווג של ענן. על יובל, שרוצה להיות כשהוא יגדל "שייט, או אווזה". על ליהי, שבטוח תהיה ראש ממשלה, ותדביק מדבקה על הכנסת. על בן, שבועט לקיר שלוש מאות פעמים בכל בוקר. על מכמורת. על הגלים שם, ועל יואב, ועל זה שדניאל עוד לא סיפר ליואב שהוא לא מתגעגע. "כלומר, אני כן מתגעגע. לגלים. אבל… לא הייתי מחליף."
"הנה," אמרה מאיה. "עכשיו אתה כבר לא משנה נושא."
ואז, כמעט בלי לחשוב, היא הוציאה את הטלפון. הוא היה במצב טיסה מהבוקר. היא הורידה אותו ממצב טיסה, והוא התחיל לרטוט, ורטט, ורטט, ומאיה התעלמה מכל ההודעות, ופתחה את הסרטון של "האמת עליהם". את התגובה של נדב, שהייתה עכשיו עם מאה ועשרים אלף לייקים, ראשונה, מעל הכול.
"אני רוצה שתקרא את זה," אמרה. "את מה שנדב כתב. כי זה הציל אותי. ואני רוצה שתדע שהחבר שלך…"
היא עצרה.
כי דניאל לא הסתכל על המסך. דניאל הסתכל על האש, בריכוז רב מדי, כמו מישהו שמסתכל על השמיים כשאין שום עננים לסווג, ואין שום הרצאה בחמש.
מאיה הסתכלה עליו. ואז על המסך. הייתי שם. ביום ההוא, על המזח. היא קראה את זה כבר עשרים פעמים. אבל עכשיו היא קראה עם קול אחר בראש. לא הקול של נדב. ילד אחד עמד לבד, בחגורת הצלה כתומה. גם אני לא עשיתי את זה מספיק מהר.
בתחתית התגובה, באפור, היו כתובות שלוש נקודות ומילה אחת. …עוד.
מאיה לחצה.
* * *
התגובה נפתחה. השורה על ההורים. ושתי שורות ריקות. ואז, לבד, בסוף:
— דניאל כרמלי
מאיה הסתכלה על השם הרבה זמן. הלהבה האחת, העקשנית, כבתה סוף סוף, ונשארו רק גחלים, ואור של מסך, ושם.
"אתה חתמת," אמרה, בקול שלא היה בו שום דבר מלבד תדהמה.
"אמא אמרה," אמר דניאל. הוא עדיין לא הסתכל עליה. "מי שאומר משהו חשוב, חותם עליו."
"אבל… בחשבון של נדב. אחרי ה'עוד'. כאילו…" היא לא סיימה.
"כאילו לא רציתי שתדעי," אמר דניאל. "לא רציתי. רציתי שזה יהיה נכון. זה הכול."
מאיה כיבתה את המסך. החורשה הייתה עכשיו חשוכה לגמרי, חוץ מהגחלים, ומהירח, ומאור קטן של פנס, רחוק, בקצה השני של הקרחת, שהתנדנד בין העצים.
"כתבת את זה," אמרה, לאט, "אחרי כל מה שעשיתי לך."
"כתבתי את זה כי זה מה שקרה," אמר דניאל. "ראית ילד לבד. הלכת אליו. זה לא משתנה בגלל שגם צעקת עליי. וגם כי אני יודע איך זה, כשכל העולם מחליט מי אתה לפי עשר שניות של סרטון. מישהו היה צריך להגיד שיש עוד שניות. שהסרטון לא נגמר שם."
"אז אמרת."
"אז אמרתי," הוא משך בכתפיים. "בחשבון שהיו לו אז שתים עשרה עוקבים."
"מאה ועשרים אלף לייקים," אמרה מאיה.
"נדב עדיין לא מתאושש," אמר דניאל. "הוא בודק את זה כל שעה. הוא בנה גרף."
* * *
הם ישבו בשקט. זה היה שקט אחר מכל השקטים של הקיץ. לא שקט של מלחמה, ולא שקט של המתנה לעקיצה. שקט של שני אנשים שאין להם יותר מה להסתיר אחד מהשנייה, ולכן אין צורך לדבר.
"אז מה אנחנו עכשיו?" שאלה מאיה לבסוף. "כלומר. היינו אויבים. כל הקיץ. זה היה ממש הדבר שלנו. כל המחנה יודע."
דניאל חשב על זה ברצינות. הוא חשב על המחברת הכחולה, על כלל מספר ארבע, לא לחבב את האויב, מחוק, וכתוב שוב, ושמונה שניות בשוליים.
"אנשים ליד מדורה," אמר.
מאיה חשבה על זה. "זה לא מצב קבוע."
"לא," הסכים דניאל. "מדורות כבות."
"ואז?"
"ואז מדליקים חדשה."
הפנס בקצה הקרחת התקרב. הוא נעצר במרחק עשרה מטרים, וכיוון את האור ישר אליהם, ומאחוריו נשמע צלצול חרישי של שרשרת משרוקיות.
"כרמלי," אמרה זהבה, מהחושך. "שטרן. השעה שתים עשרה ושתי דקות."
"סליחה," אמרו שניהם, באותו רגע.
הפנס עמד רגע ארוך. אחר כך הוא ירד, לאט, אל האדמה, כאילו מישהו מחליט משהו.
"לישון," אמרה זהבה. אבל לפני שהיא הסתובבה והלכה, דניאל היה יכול להישבע, לאור הגחלים, שהוא ראה אותה כותבת משהו בלוח שלה. משהו ליד המספר שבע עשרה, ליד המילה בונוס.