דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 54: בונים

אף אחד לא זז במשך חמש שניות.

אף אחד לא זז במשך חמש שניות.

אחר כך דניאל אמר, בקול שיצא לו מוזר, צרוד, כאילו לא דיבר שנה: "עזרה. כן. בבקשה. אם… אם זה לא מפריע."

"זה לא מפריע," אמרה מאיה.

היא נכנסה למקום מספר שבע עשרה, והרימה את הפתק הצהוב מ־1987, עם המשולש ועם ארבעת אנשי המקלות, והסתכלה עליו בריכוז. דניאל עמד לידה, עם חצי יריעה בידיים, ולא העז לזוז. הוא הרגיש כמו מי שעומד ליד אווזה. לא רוצה לעשות תנועה פתאומית.

"הייתי שש שנים בצופים," אמרה מאיה, בלי להרים את העיניים. "שבט 'ים'. הקמתי אוהלים בגשם, בחול, ופעם אחת בשלג בחרמון, כשהמדריך שכח לבדוק את התחזית." היא הפכה את הפתק. "אבל אוהל כזה לא ראיתי אף פעם. זה לא אוהל. זה תעלומה."

"זה מה שאמרתי," אמר נדב, מתוך האוהל שלו, שעליו עוד שכבה הג'ירפה המתה.

* * *

על הסלע, בן לא זז.

הוא עדיין החזיק את שקית הבמבה המעוכה. הוא הסתכל על מאיה ועל דניאל, שעמדו ליד הערימה הירוקה וניסו להבין משהו מציור של ארבעה אנשים מקלות, והפנים שלו היו פנים של מישהו שנאבק בעצמו, כמו בעיטה שלא יודעת לאיזה צד ללכת.

אני בטוחה שאח שלך יודע לבנות אוהל מדהים.

הוא חשב על זה. על זה שמאיה, מאיה, מכל האנשים, אמרה אח שלך. בלי חיוך של לעג. בלי עקיצה. כאילו זה דבר טוב. כאילו זה משהו שאפשר להגיד בקול רם, מול רועי, מול כל המחנה, ולא להתבייש.

והוא חשב שמאיה בטוחה. אבל מאיה טעתה. כי דניאל ממש, ממש לא ידע לבנות אוהל. זה היה ברור לכולם. מישהו היה צריך לעזור לו. ומאיה, מתברר, גם לא יודעת. אז בעצם, אם חושבים על זה, אם בן יקום עכשיו, זה לא בגלל דניאל. זה בגלל מאיה. כדי שהיא לא תצא טיפשה, אחרי מה שאמרה מול כולם.

זה היה היגיון מצוין. בן היה גאה בו.

הוא קם.

"מוט מספר חמש," אמר, "נמצא מתחת לסלע."

* * *

מאיה ודניאל הסתובבו אליו באותו רגע.

בן הרים את הסלע. הוא לא היה כבד. מתחתיו, באמת, היה מוט מספר חמש, עם המדבקה של ליהי, קצת מעוך.

"התיישבתי עליו," אמר בן. "בטעות." הוא זרק אותו לדניאל, בלי להסתכל, ודניאל תפס. "לפני רבע שעה."

"ידעת כל הזמן?"

"לא שאלת אותי."

"אסור היה לי לדבר איתך."

בן חשב על זה. "נכון," אמר. "זה באשמתך."

מאיה צחקה. זה יצא לה בלי אישור, כמו על המגדל. היא הסתירה את הפה ביד, ובן הסתכל עליה בחשד, ואז, בפעם הראשונה באותו ערב, הוא הסתכל על הערימה הירוקה.

הוא הסתכל עליה הרבה זמן. על המוטות. על החבלים. על הציור של המשולש. ואז הפנים שלו עשו משהו. משהו שדניאל ראה עליו רק במגרש, כשבן קורא את המשחק, שנייה לפני שהוא מבין לאן הכדור הולך.

"זה שער," אמר בן.

"מה?"

"זה שער כדורגל." בן הצביע על הציור, ואחר כך על המוטות. "תראה. שני עמודים, משני הצדדים. וקורה למעלה. רק שבמקום עמוד אחד ישר, יש שניים עקומים, שנפגשים למעלה. כמו משולש. שני משולשים, אחד מכל צד. ואז הקורה באמצע מחברת אותם." הוא הרים את מוט מספר שתים עשרה. "זאת הקורה. לא שמים אותה באמצע, באדמה. שמים אותה למעלה."

דניאל הסתכל על הציור. על המשולש. הוא ראה אותו עכשיו. הוא ראה אותו כל כך ברור שהוא לא הבין איך לא ראה אותו קודם.

"זה שער," אמר.

"אמרתי לך," אמר בן, בפרצוף של מי שסבל הרבה.

* * *

הם בנו.

בן קבע את המוטות. הוא מצא את הזוגות, אחד ושלוש, שבע ותשע, לפי האורך, כמו שמסדרים שחקנים לפי הגובה. דניאל קשר. הוא קשר את המוטות למעלה, בקשר של שייטים, ובכל קשר בן בדק, משך, והנהן, או לא הנהן, ודניאל קשר שוב. מאיה פרשה את היריעה, כמו שלומדים בצופים, עם הצד המבריק החוצה, וקיפלה את הפינות פנימה, כדי שהגשם לא ייכנס, למרות שלא היה גשם, ולא היה צפוי שיהיה עד אוקטובר.

יובל דפק יתדות עם האבן שלו, וצעק "עוד אחת!" כל פעם.

עברו עשר דקות. ואז עוד חמש.

ואז, כשהשמש כבר נגעה בצמרות של האקליפטוס, וצבעה אותן בכתום, שני המשולשים עמדו. אחד מכל צד. והקורה, מוט מספר שתים עשרה, נחה ביניהם, למעלה, כמו שצריך.

"עכשיו את היריעה," אמר בן. "ביחד. בשלוש. אחת…"

הם הרימו את היריעה, דניאל מצד אחד ובן מהצד השני, ומשכו אותה מעל הקורה, לאט, בזהירות, כמו שפורשים סדין על מיטה. היא החליקה למטה, משני הצדדים, וכיסתה את המשולשים, ופתאום, בפעם הראשונה מ־1987, משהו בחורשה נראה כמו אוהל.

דניאל הרפה.

והיתד עם סימן השאלה, שלא הייתה קשורה לשום דבר, ושמישהו הניח בטעות על הקורה, החליקה, ונפלה, ופגעה בחבל, והחבל משך את הפינה, והפינה משכה את היריעה, והיריעה, כולה, בתנועה אחת, אלגנטית ומושלמת, החליקה מהקורה ונחתה על דניאל.

בפעם השלישית באותו ערב, דניאל כרמלי נעלם מתחת לאוהל משנת 1987.

* * *

ואז בן צחק.

זה לא היה הצחוק של המטבע מפלסטיק. זה היה צחוק אחר. צחוק שהתחיל בבטן, והגיע לגרון, ויצא משם בלי לבקש רשות. צחוק עם הראש לאחור, עם העיניים סגורות, צחוק שדניאל שמע ממנו בערך שלוש פעמים בחיים, ואף פעם לא כשהוא היה קרוב.

הגוש הירוק שזז על הקרקע עצר.

ואז, מתחת ליריעה, דניאל התחיל לצחוק גם.

הוא צחק כל כך חזק שהיריעה רעדה. בן צחק כל כך חזק שהוא נאלץ להתיישב על הקרקע. ומאיה עמדה ביניהם, עם יד על הפה, ודמעות בעיניים, ולא היה ברור מה מהן היו מצחוק ומה מהן היו משהו אחר.

"אתה," ניסה בן להגיד, "אתה… נראה כמו… כמו רוח רפאים… של מלפפון…"

"רוח המלפפון," אמר הגוש הירוק, "מקללת את משפחת נבון. לשבעה דורות."

בן נפל על הגב מצחוק.

דניאל הוציא את הראש מתחת ליריעה. העלים בשיער שלו הוכפלו. הכתם הירוק על הלחי התפשט לאף. והוא הסתכל על בן, ששכב על הגב בעלים היבשים, ידיים על הבטן, צוחק לשמיים. והוא חשב שאם מישהו היה מציע לו עכשיו את מכמורת, ואת הגלים הכי טובים בעולם, ואת יואב, ואת כל הקיץ שתכנן, הוא לא היה מחליף.

* * *

את האוהל הם הקימו בפעם הרביעית תוך ארבע דקות. בן החזיק את היתד עם סימן השאלה כל הזמן, ביד, כמו מי ששומר על פושע מסוכן.

כשהוא עמד, עקום קצת, ירוק, מריח כמו מרתף, אבל עומד, זהבה עברה שוב, עם הלוח ועם העט. היא עצרה מול המקום מספר שבע עשרה. היא הסתכלה על האוהל. היא הסתכלה על בן, עם היתד ביד. היא הסתכלה על דניאל, עם העלים. היא הסתכלה על מאיה, שעמדה בצד, מנסה להיראות כמו מישהי שעברה שם במקרה.

היא כתבה משהו. דניאל ראה רק את המספר. 17. ולידו, משהו קצר, שאולי היה עומד. ואולי היה משהו אחר.

"שבע עשרים ושש," אמרה זהבה. "שש דקות לפני השקיעה." והמשיכה ללכת.

רועי, שעדיין עמד על הגדם, ירד ממנו בשקט. הבקבוק שלו, המיקרופון, כבר לא היה מיקרופון. הוא היה סתם בקבוק. האחות הקטנה שלו, בת תשע בערך, עם צמות, הסתכלה על האוהל הירוק, ואחר כך עליו.

"זה יפה, בעצם," אמרה. "שהם עשו את זה ביחד."

"זה אוהל מכוער," אמר רועי.

"כן," הסכימה האחות. "אבל הם עשו אותו ביחד." היא משכה אותו ביד, לכיוון האוהל שלהם. "גם אנחנו צריכים לעשות ביחד. אתה עשית הכול לבד, ושכחת את היתדות."

רועי הסתכל על האוהל שלו. הוא באמת שכח את היתדות. הוא עמד רק כי לא הייתה רוח, כמו הרבה דברים אצל רועי.

נדב יצא מהאוהל שלו, מקופל, וספר על האצבעות. "עשר נקודות לנו, עשר לפרץ, עשר לבן-עמי, עשר לגל, ועכשיו עשר לכרמלי-נבון," אמר, ועיניו נצצו. "חמישים נקודות. מאוהלים בלבד. אם כולנו מדליקים מדורה…"

"נדב," אמרה שירה, מבפנים.

"שותק. אבל בשמחה."

* * *

"עכשיו עצים," אמרה מאיה. "למדורה. חמש נקודות."

"אני אלך," אמר דניאל.

"אני יודע איפה," אמר בן.

שניהם הסתכלו זה על זה.

"בצד הצפוני של החורשה," אמר בן, "יש עצים יבשים. נפלו בחורף. ראיתי כשבאנו. העצים פה בקרחת רטובים מההשקיה. הם יעשו עשן, לא אש." הוא משך בכתפיים. הכתף השמאלית למעלה. דניאל לא ידע אם בן יודע שהוא עושה את זה. "זה כמו לבחור כדור. צריך לבחור עץ ששומע אותך."

"עץ ששומע אותך," חזר דניאל.

"אל תצחק."

"אני לא צוחק."

הם הלכו לצד הצפוני. בן בחר, ודניאל נשא. בן הרים ענף, שקל אותו ביד, כמו שבודקים כדור לפני משחק, ונתן אותו לדניאל, או זרק אותו בפרצוף של מאוכזב. "זה רטוב מבפנים." "זה אקליפטוס צעיר, הוא יירק עליך." "זה טוב. זה ממש טוב. תחזיק אותו כאילו הוא שלך."

אחרי כמה דקות של שקט, בן שאל, בלי להסתכל: "למה היא אמרה את זה?"

דניאל ידע בדיוק על מה הוא מדבר. "אני לא יודע."

"היא שונאת אותך. כולם יודעים."

"כן."

"אז למה?"

"אולי היא חולה," אמר דניאל.

בן חשב על זה ברצינות. הוא הרים ענף, בדק אותו, והניח אותו על הערימה בזרועות של דניאל. "אם היא חולה," אמר לבסוף, "אז שתהיה חולה יותר הרבה."

דניאל לא ענה. הוא היה עסוק מדי בלהחזיק את הענפים, ואת הפנים, בלי שאף אחד מהם ייפול.

בדרך חזרה, בן עצר פעם אחת, הרים ענף ארוך ויבש, ובדק אותו, והחזיק אותו הרבה זמן. ואז, במקום לתת אותו לדניאל, הוא שם אותו מתחת לזרוע שלו. של עצמו. ליד הכדור.

"גם אני יכול לסחוב," אמר, כאילו מישהו טען אחרת. דניאל לא טען שום דבר. הוא רק הנהן, ברצינות, כמו שמהנהנים לשחקן חדש בקבוצה שהביא את הנעליים שלו.

כשהם חזרו לקרחת, עם ערימה של עצים יבשים, הם הלכו ביחד. לא שלושה מטרים, אחד אחרי השני. ביחד, כתף ליד כתף, בערך, כי הכתף של בן הגיעה לדניאל עד המרפק.

ומאיה, שחיכתה ליד האוהל הירוק עם יובל, ראתה אותם חוזרים, בין העצים הלבנים, באור הכתום של השקיעה, גבוה ונמוך, כמו שני אנשי מקלות מציור ישן.

"מאיה," אמר יובל. "למה את בוכה?"

"אני לא בוכה," אמרה מאיה. "זה האקליפטוס. אני אלרגית."

יובל הסתכל עליה בחשד. "את לא אלרגית."

"לא," הודתה מאיה, ומשכה אותו אליה, וחיבקה אותו חזק, עד שהמשקפיים שלו נעקמו.

מה שקורה במחנה פרק 54: בונים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין