חורשת האקליפטוס של מחנה גלים ירוקים הייתה מקום יפה, אם לא הייתם צריכים להקים בו אוהל.
העצים היו גבוהים ולבנים, עם קליפה שהתקלפה מהם ברצועות ארוכות, כמו נייר עטיפה של מתנה שמישהו פתח בחוסר סבלנות. האדמה הייתה מכוסה עלים יבשים שהשמיעו קול של צ'יפס בכל צעד. ובין העצים, ממש באמצע, הייתה קרחת יער עגולה, שבה זהבה סימנה בגיר עשרים וחמישה מקומות, עם מספרים, ועם שמות של משפחות.
למשפחת כרמלי-נבון היה מקום מספר שבע עשרה. בין משפחת ברק, מימין, לבין משפחת שטרן, משמאל.
דניאל עמד במקום מספר שבע עשרה, וחשב שזהבה, לפעמים, עושה דברים בכוונה.
* * *
משפחת ברק הקימה את האוהל שלה בארבע דקות ושלושים שניות.
נדב קרא את ההוראות בקול, בעברית, ואחר כך, ליתר ביטחון, בגרמנית, שפה שהוא לא דיבר, אבל "התמונות שם יותר ברורות". שירה עמדה בצד, עם הספר ביד אחת, ובשנייה תפסה כל מוט שנדב זרק אליה, והכניסה אותו לחור הנכון בלי להסתכל. בסוף, האוהל הכחול עמד, מתוח כמו תוף, ונדב הכריז "ארבע שלושים! זה שיא אישי! זה שיא משפחתי! זה…"
"זה בסדר," אמרה שירה, והתיישבה בפתח עם הספר.
משפחת פרץ הקימה את האוהל שלהם בשקט מוחלט. אלון ונוי לא החליפו אף מילה. הם רק הסתכלו זה על זה מדי פעם, והנהנו, וכל מוט נכנס למקום. אחר כך שניהם התיישבו, באותה תנוחה, ופיצחו גרעינים. אף אחד לא ראה אותם מתחילים. אף אחד לא ראה אותם מסיימים.
משפחת בן-עמי הקימה אוהל, ועליו שלושים ושבע מדבקות. פתח. גג. קיר צפוני. קיר דרומי. כניסה לבני משפחה בלבד. איתמר: צד ימין. אל תזוז.
ומשפחת שושן, עומר ואלי, הקימה אוהל הפוך. לגמרי הפוך. הגג היה על הקרקע, והרצפה הייתה למעלה, כמו סירה שהתהפכה, ושניהם ישבו בתוכו מרוצים מאוד.
"זה לא אמור להיות ככה," אמר להם קובי, שעבר עם רשימה.
"אנחנו יודעים," אמר אלי, בן השבע, ברצינות. "ככה זה יותר טוב. אם יורד גשם, האוהל מתמלא, ויש לנו בריכה."
קובי חשב על זה. הוא כתב משהו ברשימה. כנראה "אמונה".
משפחת שטרן הקימה את האוהל שלה בעשר דקות, בלי דרמה. מאיה החזיקה, ויובל דחף יתדות לאדמה עם האבן הכי גדולה שמצא, בריכוז של נגר מקצועי, ובכל יתד שנכנסה הוא צעק "עוד אחת!" כאילו הבקיע גול. כשהם סיימו, יובל עמד מול האוהל, עם הידיים על המותניים, והכריז שזה האוהל הכי טוב בחורשה, ושהוא רוצה לגור בו לתמיד.
מאיה ליטפה לו את הראש. אבל העיניים שלה, כל הזמן, ברחו שמאלה. אל המקום מספר שבע עשרה.
* * *
דניאל פתח את השק הירוק.
היריעה יצאה ממנו כמו משהו חי. היא הייתה ענקית. היא הייתה כבדה. והיא הייתה מקופלת בצורה שאף אדם בתבל לא היה מסוגל לשחזר, כמו מפה של מקום שכבר לא קיים. הריח שלה התפשט בחורשה, ומשפחת שטרן, משמאל, זזה מטר הצידה.
"לא הסתכלתי," אמרה מאיה, ליובל, בשקט. "אני לא מסתכלת."
היא הסתכלה.
דניאל פרש את היריעה על הקרקע. היא כיסתה את המקום של משפחת כרמלי-נבון, וחצי מהמקום של משפחת ברק, ואת הרגליים של שירה. שירה הרימה את הרגליים, בלי להוריד את העיניים מהספר, והניחה אותן על היריעה בחזרה.
אחר כך דניאל לקח את מוט מספר אחת, והסתכל עליו. ואת מוט מספר שתיים. הם לא התאימו. הוא ניסה אחת עם שלוש. אחת עם ארבע. שלוש עם שבע. הם לא התאימו. הוא גילה שיש מוטות עם חור בקצה, ויש מוטות עם בליטה, ויש מוטות בלי שום דבר, שכנראה שימשו בשנת 1987 לגירוש נחשים.
על סלע, שלושה מטרים משם, ישב בן.
הוא ישב עם הכדור על הברכיים, ועם שקית הבמבה, ואכל במבה אחת כל כמה שניות, לאט, בקצב של מישהו שצופה בסרט ארוך. הוא לא הסתכל על דניאל. הוא הסתכל על העצים. על הציפורים. על כל דבר חוץ מדניאל. כמו שהוא אמר. אני אהיה שם. זהו.
* * *
אחרי רבע שעה, דניאל הצליח להעמיד משהו.
זה לא היה אוהל. זה היה מבנה. שלושה מוטות שנשענו זה על זה בזווית שלא הייתה קיימת בגיאומטריה, ועליהם, תלויה כמו כביסה רטובה, היריעה הירוקה. מבפנים, אפשר היה להכניס חתול. לא גדול.
"מה זה?" שאל מישהו.
עד אז, כבר התאספו כמה. משפחות שסיימו, וילדים משועממים, ושני ילדים מפלמינגו שהביאו איתם במבה משלהם. הם עמדו במעגל, במרחק בטוח, והסתכלו.
"זה אוהל," אמר דניאל.
"זה לא נראה כמו אוהל."
"זה אוהל משנת 1987," אמר דניאל. "ככה הם נראו אז."
באותו רגע, משב רוח קטן עבר בחורשה. הוא לא היה חזק. הוא בקושי הזיז את העלים. אבל הוא הגיע למבנה של דניאל, ונגע בו בעדינות, כמעט בנימוס, כמו שהאדמירלית לקחה את המשרוקית.
והמבנה קרס.
הוא לא קרס מהר. הוא קרס לאט, בהדרגה, באלגנטיות, כמו פיל שמחליט לשבת. מוט אחד, ואחריו השני, ואחריו היריעה, שנפלה על דניאל, וכיסתה אותו מכף רגל ועד ראש, והשאירה רק גוש ירוק שזז, ומילמל, ושאל "מישהו רואה את מוט מספר חמש?"
המעגל התפוצץ מצחוק.
* * *
הניסיון השני היה גרוע יותר.
דניאל החליט לוותר על המספרים של ליהי, ולעבוד לפי האינסטינקט. הוא מצא את מוט מספר שתים עשרה, הארוך מכולם, ותקע אותו באמצע. הוא קשר אליו את היריעה בחבל, בקשר של שייטים, הקשר שאמא לימדה אותו כשהיה בן שש, קשר שמחזיק סירה בסערה, דני. הוא תקע את היתד עם סימן השאלה באדמה, ומשך.
לרגע, האוהל עמד.
הוא עמד גבוה וצר ועקום, כמו ג'ירפה שמנסה להתחבא מאחורי עמוד. כמה ילדים מחאו כפיים. דניאל הרשה לעצמו נשימה אחת של תקווה.
ואז היתד עם סימן השאלה התיישרה. מעצמה. בפעם הראשונה מאז 1987. והג'ירפה נפלה הצידה, לאט, ונחתה בדיוק על האוהל של משפחת ברק.
"אני בסדר," אמרה שירה מבפנים, בקול עמום. "אני רק באמצע פרק."
זהבה עברה בדיוק אז, עם לוח כתיבה ועם עט. היא עצרה מול המקום מספר שבע עשרה. היא הסתכלה על הג'ירפה המתה. היא כתבה משהו.
"השקיעה בשבע שלושים ושתיים," אמרה, בלי להרים את העיניים, והמשיכה ללכת.
* * *
"וזה נגמר!" צעק רועי.
הוא הופיע מאיפשהו, עם אחותו הקטנה מאחוריו, ועם בקבוק מים ביד שהוא החזיק כמו מיקרופון. הוא עלה על גדם של עץ, כמו שדרן ספורט. "גבירותיי ורבותיי, אנחנו עדים כאן לרגע היסטורי! האח העצבני נגד אוהל משנת 1987! האוהל מוביל, שתיים אפס! האח העצבני על הקרקע! הוא זז! הוא… לא, הוא עדיין מתחת!"
הצחוק גבר. ילדי שחף, שלא הבינו בדיוק על מה צוחקים, צחקו הכי חזק. מישהו התחיל לצעוק "אח עצ-בני! אח עצ-בני!", ועוד כמה הצטרפו.
דניאל יצא מתחת ליריעה. השיער שלו היה מלא עלים. על הלחי שלו היה כתם ירוק, מצבע ישן או מאזוב, הוא לא היה בטוח. הוא לא צחק. הוא גם לא כעס. הוא פשוט התחיל לקפל את היריעה מחדש, בסבלנות, כמו מי שמתחיל עוד פעם.
ליהי צעקה "די!" אבל אף אחד לא שמע. נדב קם, ואז התיישב, כי לא ידע מה לעשות. אלון הפסיק לפצח גרעינים. זה היה, אצל אלון, הצהרה.
ועל הסלע, בן הפסיק לאכול במבה.
הוא לא זז. אבל הפנים שלו השתנו. דניאל לא ראה את זה, כי הוא היה עסוק ביריעה. אבל מאיה ראתה. היא ראתה את בן מסתכל על המעגל הצוחק. על רועי על הגדם. על דניאל, עם העלים בשיער, שמקפל בשקט. היא ראתה את הלסת של בן מתהדקת. את האצבעות שלו נלחצות על שקית הבמבה, עד שהיא נמעכה. היא ראתה בדיוק, בדיוק, את מה שבן מרגיש. כי היא הרגישה את אותו דבר, בתוך החזה, חם וחמוץ.
אסור לו לעזור, הבינה מאיה. הוא אמר מול כל המחנה שהוא לא נוגע בשום דבר. אם הוא יקום עכשיו, כולם יראו. הוא תקוע. הוא ישב שם וישמע אותם צוחקים על אח שלו כל הלילה, כי הוא לא יודע איך לקום בלי להפסיד.
ופתאום מאיה ידעה בדיוק מה לעשות. היא חשבה על שירה, על הספסל הרטוב. לשנוא זה קל. עכשיו הגיע הדבר הקשה. היא לא יכלה להגיד לבן שהיא יודעת. היא לא יכלה להגיד לדניאל סליחה, לא פה, לא מול כולם. אבל היא יכלה לפתוח דלת. דלת קטנה, שבן יוכל לעבור בה בלי שאף אחד יחשוב שהוא הפסיד.
* * *
היא קמה.
יובל משך לה בחולצה. "מאיה? לאן?"
"שנייה," אמרה.
היא חצתה את המקום של משפחת שטרן, ונכנסה למעגל. הצחוק התחיל לדעוך, כי כולם הכירו את מאיה שטרן. כולם ידעו שאם מאיה נכנסת לסיפור, יהיה משהו לצלם. כמה ילדים כבר הוציאו טלפונים. רועי, על הגדם, חייך ברחבות, מחכה לעקיצה הגדולה, לפאנץ' של הערב. מאיה אולי נגד האח העצבני. סיבוב אחרון.
מאיה לא הסתכלה על רועי. היא לא הסתכלה על דניאל.
היא הלכה ישר לסלע של בן.
בן הרים אליה את העיניים. הוא היה מוכן. דניאל ראה את זה, מעל היריעה, והלב שלו נפל. בן היה מוכן שמאיה תגיד משהו עליו, על אחיו, משהו מצחיק, ושהוא יצטרך לצחוק, צחוק של מטבע מפלסטיק, כמו אתמול.
מאיה התכופפה, עד שהעיניים שלה היו בגובה של העיניים של בן. והיא אמרה, בקול רגיל. לא בקול של סרטונים. אבל מספיק חזק שכל המעגל ישמע:
"אני בטוחה שאח שלך יודע לבנות אוהל מדהים."
* * *
השקט שירד על החורשה היה כל כך מוחלט, שאפשר היה לשמוע את הקליפה של האקליפטוס מתקלפת.
רועי, על הגדם, נשאר עם הפה פתוח, ועם הבקבוק ביד, באמצע מילה.
ילדי שחף הפסיקו לצעוק.
ליהי הפילה את מכונת המדבקות.
ובן הסתכל על מאיה כאילו היא דיברה סינית. כאילו היא אמרה שהשמיים ירוקים. כאילו כל המפה שהוא הלך לפיה כל הקיץ הזה התהפכה פתאום, כמו האוהל של עומר.
ודניאל, שעמד באמצע המקום של משפחת כרמלי-נבון, עם חצי יריעה מקופלת בידיים, ועם עלים בשיער, ועם כתם ירוק על הלחי, הסתכל על מאיה שטרן, ולא הבין שום דבר בכלל.
מאיה הסתכלה על בן עוד רגע. אחר כך הזדקפה, וסוף סוף, בפעם הראשונה מאז הלילה, הסתכלה על דניאל. ישר. בלי לברוח.
העיניים שלה היו אדומות קצת. אבל היא חייכה. חיוך קטן, לא בטוח, כמו של מי שמושיטה יד ולא יודעת אם יתפסו אותה.
"נו?" אמרה. "צריך עזרה, או שאתם מסתדרים?"