בשלוש אחרי הצהריים, ביום העשרים וחמישה, זהבה שרקה במשרוקית הכסף.
משרוקית הכסף אמרה "כולם לבוא לעזור", ובדרך כלל השתמשו בה רק כשמשהו נשרף, או כשהאדמירלית תפסה מישהו. אז כל המחנה רץ למדשאה מרכזית, בבגדי ים ובמגבות ובכפכף אחד, מוכנים לכיבוי שריפה. במקום זה, הם מצאו את זהבה עומדת על ספסל, עם מגפון שאף אחד לא ראה קודם, ועם חיוך שגם אותו אף אחד לא ראה קודם.
החיוך הפחיד אותם יותר מכל שריפה.
"משפחות יקרות," אמרה זהבה במגפון, והמגפון צפצף, ושלושה ילדים מפלמינגו קפצו. "הגיע הזמן. הלילה, אתם ישנים בחוץ."
שקט.
"בחורשה," המשיכה זהבה. "בחורשת האקליפטוס, מעבר לגבעה. כל משפחה מקבלת אוהל. כל משפחה בונה את האוהל שלה בעצמה. כל משפחה מדליקה מדורה, ומבשלת עליה ארוחת ערב, מחומרי גלם ששמעון יחלק. ובבוקר, כולם חוזרים." היא הרימה אצבע. "רוב האנשים."
"רוב?" לחש נדב.
"בגביע הגלים," אמרה זהבה, ולא ענתה לנדב, "עשר נקודות לכל משפחה שהאוהל שלה עומד בשקיעה. חמש נקודות למדורה שבוערת. חמש נקודות לארוחת ערב שאפשר לאכול לפי הסטנדרטים של שמעון."
"אלה סטנדרטים נמוכים," אמר מישהו מהלימונים.
שמעון, שעמד מאחורי זהבה עם ארגז של תפוחי אדמה, הסתכל עליו בעיניים צרות, ורשם משהו בפנקס.
"ובונוס," אמרה זהבה, "של עשר נקודות למשפחה ש…" היא עצרה. היא חשבה. "שתפתיע אותי. בדרך טובה. כבר שלושים ואחת שנה אף אחד לא הפתיע אותי. אני לא אופטימית."
* * *
הגרביים הרטובות התאספו בצל של עץ החרוב, ונדב כבר חישב.
"תשע נקודות," אמר. "זה הפער מהדגים המעופפים. אם כל המשפחות שלנו בונות אוהל, ומדליקות מדורה, ומבשלות, זה עשרים נקודות למשפחה. יש לנו חמש משפחות בקבוצה. אני ושירה. אלון ונוי. ליהי ואיתמר. גל ואחותו. ודניאל ובן." הוא הרים את העיניים. "אם כולן מצליחות, אנחנו עוקפים אותם."
"אם," אמרה שירה.
"אם," הסכים נדב. "זאת מילה מאוד גדולה במתמטיקה."
ליהי כבר הדפיסה. קליק, ווררר. "משפחת בן-עמי: אוהל, מדורה, אוכל, ניצחון." היא הדביקה את זה על המצח של איתמר, אחיה הקטן מצריף שחף, שהסתכל עליה בהשלמה של מי שכבר רגיל.
אלון לעס גרעין, והסתכל על נוי, האחות הקטנה שלו, בת עשר, שהייתה שקטה בדיוק כמוהו. שניהם הנהנו, באותו רגע, באותה תנועה. זאת הייתה, ככל הנראה, כל ישיבת התכנון של משפחת פרץ.
ודניאל הסתכל על בן.
בן עמד בצד, ליד השולחן של שפמנון, עם הכדור מתחת לזרוע, ועם הפרצוף של מי ששמע עכשיו את החדשות הכי גרועות בקיץ. הוא לא הסתכל על דניאל. הוא הסתכל על זהבה.
ואז, באמצע הדשא, מול כל המחנה, הוא הרים יד.
"נבון?" אמרה זהבה במגפון.
"אני לא ישן באוהל איתו," אמר בן.
* * *
המדשאה השתתקה. אפילו האדמירלית, מהקנים, הפסיקה לגעגע.
זהבה הורידה את המגפון. היא הסתכלה על בן מעל המשקפיים, במבט שבן כבר הכיר. המבט של המשרד, של החלון, של "אני מאמינה לך".
"משפחות נשארות ביחד," אמרה. בלי מגפון. בשקט.
"אז אני אישן על עץ."
"על איזה עץ?"
בן הסתכל מסביב. "על אקליפטוס."
"אקליפטוס זה עץ חלק," אמרה זהבה. "ובלילה יש עליו עטלפים. הם לא מזיקים. אבל הם לא אוהבים שותפים."
כמה ילדים צחקו. בן הסמיק, אבל לא זז. דניאל, מהצד השני של הדשא, עמד בלי לנשום. הוא הרגיש את כל המחנה מסתכל עליו, מחכה שהוא יגיד משהו, האח הגדול, שיצעק, שיתווכח, שיגיד "בן, די". הוא לא אמר כלום. הכתף השמאלית עלתה. וירדה.
ואז עומר התערב.
"בן," אמר עומר, בקול רם מדי, כמו תמיד, "אם אתה לא בא, אני לא יודע לבנות אוהל עם אלי. אלי בן שבע. הוא יגיד לי לישון על צד שמאל. אני צריך שתהיה בחורשה. ליד. כדי שיהיה מישהו שאני יכול לצעוק לו בלילה."
בן הסתכל על עומר. עומר הסתכל עליו בפרצוף של כלב שמחכה לטיול.
"טוב," אמר בן לבסוף, בקול של מי שמוותר על משהו גדול. "אני אבוא." הוא הפנה את הראש, לראשונה, אל דניאל. "אבל אני לא נוגע בשום דבר. לא באוהל. לא במדורה. לא באוכל. אני אהיה שם. זהו."
"בסדר," אמר דניאל.
"ואני לא ישן בפנים."
"בסדר."
"ואתה לא מדבר איתי."
דניאל חשב רגע. "אפשר להגיד 'לילה טוב'?"
בן הסתכל עליו בפרצוף של מי שמנסה לזהות מלכודת. "לא," אמר. והלך.
* * *
שמעון חילק את חומרי הגלם מחלון המטבח, כמו גנרל שמחלק תחמושת.
לכל משפחה, ארגז קרטון. בכל ארגז: שישה תפוחי אדמה, גליל של נייר כסף, שני בצלים, ארבע ביצים, חבילת פיתות, קופסת גבינה לבנה, מלח, ושקית קטנה של שוקולד, "לקינוח, למי שישרוד". על כל ארגז שמעון הדביק פתק בכתב היד שלו: תפוחי אדמה במדורה, מתכון של שמעון. לא לשרוף. אם שרפתם, אל תספרו לי.
כשדניאל הגיע לחלון, שמעון הסתכל עליו רגע ארוך. אחר כך הוא הסתכל על בן, שעמד רחוק, ליד העץ, עם הכדור.
"כמה תפוחי אדמה הוא אוכל?" שאל שמעון.
דניאל הופתע. "הרבה. הוא אוכל הרבה כשהוא כועס."
"והוא כועס הרבה," אמר שמעון. זה לא היה שאלה. הוא הוסיף לארגז עוד ארבעה תפוחי אדמה, ועוד חבילת פיתות, ועוד שקית שוקולד. אחר כך הוא רכן מעבר לחלון, והנמיך את הקול. "גם אני הייתי ילד כועס," אמר. "אבא שלי עזב כשהייתי בן שתים עשרה. אף אחד לא ידע איך לדבר איתי. רק לאכול איתי." הוא דחף את הארגז לידיים של דניאל. "תאכלו ביחד. זה הכי קרוב לדיבור."
דניאל עמד שם עם הארגז, ולא ידע מה להגיד. שמעון כבר צעק "הבא!", כאילו לא אמר כלום.
* * *
בצריף שפמנון, בן ארז תיק.
הוא לא ארז הרבה. פנס. מעיל. הכרית, עם התווית של ליהי, כרית של אלוף. את השמיכה של מכבי הוא לא מצא, ואז נזכר שהיא כבר לא שלו, שהוא נתן אותה, ושהיא בצריף שקנאי, על המיטה של דניאל. הוא עמד רגע מול המדף הריק.
"יתוש הולך לקמפינג עם האח הגדול," אמר רועי מהמיטה העליונה, בקול שירי. "איזה חמוד. תצלמו לי."
"אני לא הולך איתו," אמר בן, בלי להסתובב. "אני הולך לידו."
"מה ההבדל?"
בן חשב על זה. הוא חשב על השאלה של עומר, לפני יומיים, מתחת לאקליפטוס. מה ההבדל בין בית לדירה? היו יותר מדי שאלות כאלה לאחרונה, ולאף אחת מהן לא הייתה לו תשובה.
"שלושה מטרים," אמר לבסוף. וזה נשמע לו, לרגע, כמו תשובה טובה.
* * *
האוהלים חולקו מהמחסן, ליד הבאר הישנה, על ידי קובי, שעמד בפתח עם רשימה ועם קרם כתום ועם הפרצוף של מי שמחלק מתנות שהוא לא בטוח לגביהן.
"חדש," הוא אמר, ונתן לנדב ולשירה שק כחול ונוצץ. "חדש. חדש." ליהי. אלון. "חדש," למאיה, שלקחה את השק בלי להרים את העיניים, והלכה עם יובל לכיוון החורשה, בדרך הארוכה, מסביב לדשא, הכי רחוק שאפשר מדניאל.
ואז קובי הגיע לדניאל, והסתכל ברשימה, ואחר כך על המדף הריק, ואחר כך לפינה האחורית של המחסן.
"רגע," אמר.
הוא נעלם בתוך החושך. נשמע רעש של דברים נופלים, ושל משהו נגרר, ושל קובי אומר "אמונה, אמונה" בשקט, לעצמו. ואז הוא יצא, מאובק עד הכתפיים, וגורר אחריו שק.
זה לא היה שק כחול. זה היה שק ירוק, בצבע של צבא ישן, מבד קנבס עבה, עם רוכסן חלוד ועם תווית מנייר, שמישהו כתב עליה בעט כדורי, באותיות עקומות: אוהל משפחתי. 1987. לא לפתוח בגשם. לא לפתוח בכלל אם אפשר.
"זה האחרון," אמר קובי, בהתנצלות. "הוא היה של המחנה עוד לפני זהבה. אני… אני מאמין בו."
דניאל לקח את השק. הוא שקל בערך כמו נדב.
"יש הוראות?" שאל.
קובי חשב. "פעם היו."
* * *
דניאל פתח את השק על הדשא, מאחורי המחסן, רחוק מכולם.
בפנים היו: יריעה אחת, ענקית, ירוקה, עם ריח של מרתף ושל משהו שמת שם בשנות התשעים. שתים עשרה מוטות, באחד עשר אורכים שונים. שקית של יתדות, חלקן ישרות, חלקן עקומות, ואחת בצורה של סימן שאלה. חבל. עוד חבל. ופתק מנייר, מקופל, צהוב מזיקנה.
דניאל פתח את הפתק בתקווה.
זה לא היה הוראות. זה היה ציור. מישהו, ב־1987, צייר בעיפרון משולש, ובתוכו ארבעה אנשים מקלות שמחייכים: אבא, אמא, וילד, וילד קטן יותר. מתחת היה כתוב, באותו כתב עקום: בהצלחה. זה לא קשה כמו שזה נראה.
דניאל הסתכל על המשולש הרבה זמן. על ארבעת אנשי המקלות. על הילד הקטן, שמישהו צייר מחזיק את היד של הילד הגדול.
"זה כן קשה כמו שזה נראה," אמר נדב, שהופיע מאחוריו עם השק הכחול והנוצץ שלו, שבתוכו היה גם ספר הוראות בשבע שפות. "זה יותר קשה. סטטיסטית, אוהל מ־1987 בלי הוראות מוקם בהצלחה ב…"
"נדב."
"שותק."
ליהי הגיעה אחריו, הסתכלה על הערימה, והתיישבה לידה בלי מילה. היא הוציאה את מכונת המדבקות. ואחד אחרי השני, בסבלנות של מי שמתייגת בשביל לחיות, היא הדביקה על כל מוט מספר. 1. 2. 3. עד 12. על היתד בצורת סימן שאלה היא הדביקה ?.
"עכשיו לפחות יש להם שמות," אמרה. "דברים עם שמות פחות מפחידים."
דניאל הסתכל על שתים עשרה המוטות הממוספרים, ועל היתד העקומה עם סימן השאלה, ועל הציור של המשולש עם ארבעת אנשי המקלות. הוא חשב שזה, בערך, כל הקיץ שלו, בשקית אחת: הרבה חלקים, אף הוראה, וסימן שאלה אחד שלא מתיישר.
* * *
בארבע וחצי, המשפחות של מחנה גלים ירוקים צעדו לחורשה. בשורה ארוכה, על השביל שמעבר לגבעה, עם שקים כחולים ונוצצים, ועם סירים, ועם ארגזים של תפוחי אדמה, ועם ילדי שחף ששרו את השיר של גילי על האטב.
בסוף השורה, הלכו שניים.
דניאל הלך ראשון. על הגב, השק הירוק מ־1987. ביד אחת, שקית של יתדות. ביד השנייה, סיר. מתחת לזרוע, שתים עשרה מוטות ממוספרים, שכל כמה צעדים אחד מהם נפל, והוא נאלץ לעצור, ולהתכופף, ולאסוף.
שלושה מטרים מאחוריו הלך בן. בידיים שלו לא היה כלום. רק הכדור, מתחת לזרוע, ובכיס, שקית של במבה שהוא לקח משמעון כשאף אחד לא ראה.
הוא לא עזר. הוא אמר שהוא לא יעזור, והוא לא עזר. אבל כשמוט מספר שבע נפל בפעם הרביעית, ודניאל עצר, עם הידיים מלאות, ולא הצליח להתכופף, בן עבר לידו, בלי להסתכל, ובעט את המוט בעדינות, בבהונות, עד שהוא התגלגל לרגל של דניאל.
"זה לא עזרה," אמר בן, בלי לעצור. "זה בעיטה."
"ברור," אמר דניאל.
והמשיכו ללכת, אחד אחרי השני, אל החורשה.