בשתיים בלילה, מאיה ספרה את הסדקים בתקרה של אנפה. היו שבעה עשר. בשלוש היא ספרה שוב, והיו שמונה עשר, כי אחד מהם התברר כעכביש, והוא זז.
בארבע היא הפסיקה לספור, והתחילה לשחזר.
זה היה כמו לראות סרט שראית כבר עשר פעמים, ולגלות שכל הזמן הסתכלת על הדמות הלא נכונה. היא ראתה את היום הראשון. את הבחור הגבוה עם השיער הבהיר, שעמד ליד ילד נמוך עם כדור, ואמר לו משהו בשקט, והילד צעק עליו. היא זכרה שחשבה, אח גדול שמציק. היא זכרה שהיא חשבה את זה בתוך שנייה, בלי לבדוק, כמו שחושבים השמיים כחולים.
עכשיו היא ראתה את הפנים של הילד. הן לא היו פנים של מישהו שמציקים לו. הן היו פנים של מישהו שמפחד שמישהו יתקרב.
היא ראתה את היום השני, את המשימה הראשונה, את בן שהרס אותה בכוונה. את דניאל שאמר לו "בן, די". היא זכרה את עצמה צועקת משהו. היא לא זכרה מה. משהו מצחיק. כולם צחקו.
היא ראתה את הרמפות של הסירות. ברצינות? הוא חצי ממך! היא ראתה את ארוחת הערב הראשונה. הוא מפריע לך? היא ראתה את עצמה עומדת ביניהם, כמו מי שעולה על במה, בטוחה כל כך, מרוצה כל כך מעצמה.
בחמש היא קמה, והלכה להתקלח, ועמדה מתחת למים הקרים עשר דקות, כדי שאף אחד לא ישמע. הפעם היא לקחה שמפו. היא לא השתמשה בו.
* * *
בשש ורבע, כשזהבה שרקה במשרוקית הפליז, מאיה כבר הייתה לבושה, ויושבת על המדרגות של אנפה, עם הטלפון ביד, ועם הסרטון של האדמירלית פתוח.
שלושה מיליון ומאתיים אלף צפיות. מאה ושמונים אלף תגובות. "האח העצבני" עם האשטאג משלו, וחשבון מעריצים, וחולצות. מישהו בכלל הדפיס חולצות. עם הפנים של דניאל, בשחור לבן, ומתחת: #האח_העצבני. כי מישהו צריך לשמור.
היא לחצה על שלוש הנקודות. מחק סרטון?
בטוח?
בטוח. בטוח מאוד.
היא לחצה.
הסרטון נעלם. פשוט ככה. שבוע של צפיות, ומאה ושמונים אלף תגובות, ושלוש שניות של פנים עייפות בפינה. עכשיו זה היה רק מסך לבן עם המילים הסרטון אינו זמין.
הטלפון התחיל לרטוט אחרי ארבע דקות. זאת הייתה רונית, המנהלת שלה. מאיה לא ענתה. הטלפון רטט שוב. ושוב. אחר כך הגיעו הודעות קוליות. מאיה הקשיבה רק לראשונה, ורק לחצי.
מאיה, מתוקה, אני רואה שהסרטון של האווז נעלם, אני בטוחה שזאת תקלה, נכון? כי זה הסרטון הכי מצליח שלך השנה, ויש לי פגישה ביום ראשון עם מותג של קרם הגנה שרוצה בדיוק את האח העצבני, ואני…
מאיה העבירה את הטלפון למצב טיסה. בפעם הראשונה בשלוש שנים, היא לא ידעה מה קורה בעולם במשך שעה שלמה. העולם, מתברר, הסתדר. אף אחד לא מת. אפילו לא רונית.
* * *
בשבע, דניאל אמר לה בוקר טוב.
זה היה בתור לארוחת בוקר. הוא עמד מאחוריה, עם מגש, ואמר, בשקט, כי זה מה שאנשים עושים: "בוקר טוב."
מאיה קפאה.
היא הרגישה את הקול שלו מגיע לה לעורף כמו משהו חם. היא חשבה על כל מה שהיא רוצה להגיד לו. סליחה. אני יודעת. אני יודעת הכול. אני כל כך מצטערת שאני לא יודעת איך לעמוד פה. היא חשבה שאם היא תסתובב, ותסתכל עליו, היא תתחיל לבכות, בתור, מול כל המחנה, ובן יראה. ושירה אמרה. לעולם.
אז היא לא הסתובבה. היא שמה את המגש על המדף, ריק, ויצאה מחדר האוכל, מהר, בלי ארוחת בוקר.
דניאל נשאר עם המגש שלו ביד, ועם ה"בוקר טוב" שלו באוויר, כמו כדור שזרקת ואף אחד לא תפס.
"מעניין," אמר נדב, שעמד מאחוריו.
"מה מעניין?"
"היא לא ענתה לך בעקיצה. בעשרים וארבעה ימים, היא תמיד ענתה לך בעקיצה. זה נתון יציב. זה שינוי של מאה אחוז."
"אולי היא עייפה."
"אולי," אמר נדב, בטון של מי שכבר פותח טבלה בראש.
* * *
בתשע, בשיעור שיט, מאיה החליפה סירה.
היא הייתה אמורה לשוט עם ליהי בסירה מספר שבע, ליד הסירה של דניאל ואלון. כשהיא ראתה את דניאל מתקרב לרציף, היא אמרה לקובי שהמפרש של שבע "נראה לא טוב", ועברה לסירה מספר אחת עשרה, בקצה השני של המפרץ, עם שני ילדים מפלמינגו שלא האמינו למזלם.
קובי בדק את המפרש של שבע. "הוא בסדר גמור," אמר. "תאמינו לי. הוא מלא אמונה."
ליהי הסתכלה על מאיה, ואז על דניאל, ואז על המפרש. היא הוציאה את מכונת המדבקות, וחשבה רגע, והחליטה, בפעם הראשונה באותו קיץ, לא להדפיס כלום.
באחת עשרה, בהפסקה, דניאל הלך לברזייה. מאיה עמדה שם, ממלאת בקבוק ליובל. היא ראתה אותו מגיע. היא הסתובבה, עם הבקבוק חצי מלא, ונכנסה לתוך שיחים של הרדוף, כאילו יש שם שביל. לא היה שם שביל. היא נאלצה לחזור החוצה דקה אחר כך, עם עלים בשיער, אחרי שדניאל כבר הלך.
בצהריים, כשדניאל התיישב ליד השולחן של הגרביים, היא העבירה את הצלחת שלה לקצה השני של השולחן של הדגים, הכי רחוק, ליד הדלת של המטבח, איפה שאף אחד לא יושב כי שמעון יוצא משם בכל פעם עם סיר, ושואל אנשים בעיניים אם הם אוהבים את האוכל.
"אני אוהבת," אמרה לו מאיה, לפני שהספיק לשאול. "מאוד. באמת."
שמעון הסתכל עליה בחשד. אף אחד לא אמר לו את זה אף פעם בלי שהוא שאל.
* * *
"זאת שנאה," אמר דניאל, בשקט, בצהריים.
הם ישבו על המדרגות של שקנאי: הוא, נדב ואלון. נדב החזיק את המחברת של העננים שלו, ושרטט בה גרף. ציר אופקי, ימים. ציר אנכי, משהו שהוא קרא לו "מדד עוינות שטרן".
"תראה," אמר נדב. "פה זה היום הראשון. גבוה. פה זה הכדורגל, עוד יותר גבוה. פה, יום המשפחות, השיא. פה, היום של הכרית, כמעט שיא. ואז, פה…" הוא הצביע על שלשום, על המגדל. "פה זה יורד. משמעותית. ואתמול, פה, בבוקר, עם התודה ושלושת אלפים השקל של המשקפיים, זה כמעט אפס. ואז בערב, העקיצה על האוכל. עולה. ו…" הוא הצביע על היום. על הנקודה האחרונה, שהייתה מחוץ לגרף, למעלה, ליד הקצה של הדף. "והיום."
"זה מעל הכול," אמר דניאל.
"זה לא ניתן למדידה," אמר נדב. "בגלל זה שמתי את זה מחוץ לגרף."
דניאל הסתכל על הנקודה. "שנאה רמה שתיים," אמר. "משודרגת. עד עכשיו היא צעקה עליי. עכשיו היא לא מוכנה אפילו להיות באותו מקום איתי. זה… זה כאילו שהיא החליטה שאני לא שווה אפילו צעקה."
"אולי," אמר נדב.
אלון, שישב על המדרגה העליונה, לא אמר כלום. אבל הוא הסתכל על דניאל בפרצוף מוזר. כמו מי שיודע משהו, ומחליט, כמו תמיד, לא להגיד.
"מה?" שאל דניאל.
אלון לעס גרעין. "היא מחקה את הסרטון," אמר.
דניאל קפא. "איזה סרטון?"
"האווזה. האח העצבני." אלון ירק קליפה. "הבוקר. נעלם."
דניאל לא זז. הוא חשב על זה הרבה זמן. ואז הוא אמר, בקול שקט מאוד: "היא לא רוצה שיהיו לה אפילו את הפנים שלי. אפילו לא שלוש שניות."
נדב פתח את הפה, וסגר אותו. אלון הסתכל על השמיים, כמו מי שמבקש מהם סבלנות.
* * *
עם בן זה היה גרוע עוד יותר.
את דניאל היא יכלה לפחות לברוח ממנו. מבן אסור היה לה. שירה אמרה, הוא לא יודע שאת יודעת, ומאיה הבינה שאם היא תתחיל פתאום להתנהג אליו אחרת, בן ירגיש. ילדים כמו בן תמיד מרגישים. זה כל מה שהם עושים.
אז כשבן עבר לידה בדרך לשיעור כדורגל, היא אמרה, בקול הכי רגיל שלה, "היי, יתוש." כמו תמיד.
ומיד שנאה את עצמה. כי פתאום היא שמעה את המילה. יתוש. הכינוי שרועי המציא, שכל המחנה צעק ביום המשפחות, שבן שנא כל כך שהוא העמיד פנים שהוא אוהב.
"היי," אמר בן, והמשיך ללכת.
מאיה נשארה לעמוד. אחרי רגע היא הוסיפה, אל הגב שלו, בקול חזק מדי: "בהצלחה בכדורגל! אתה… אתה ממש טוב בכדורגל!"
בן עצר, והסתובב, והסתכל עליה כמו שמסתכלים על מישהו שאמר משהו בשפה זרה. "אני יודע," אמר, בחשדנות. "למה?"
"סתם," אמרה מאיה. "בלי סיבה. לך."
בן הלך. אבל פעמיים הוא הסתכל אחורה. ומאיה, שהבינה שהיא הרגע עשתה בדיוק את מה ששירה ביקשה לא לעשות, הלכה לחבל הכביסה, והתיישבה על הספסל הרטוב, וכיסתה את הפנים בידיים.
שירה מצאה אותה שם עשר דקות אחר כך.
"את בורחת ממנו," אמרה שירה. היא לא הייתה צריכה להגיד ממי.
"אם אני אסתכל עליו, אני אבכה."
"הוא חושב שאת שונאת אותו יותר. נדב עשה גרף."
"טוב," אמרה מאיה, לתוך הידיים. "מגיע לי."
שירה התיישבה לידה. "זה לא עובד ככה," אמרה. "לשנוא זה קל. את זה עשית שלושה שבועות. עכשיו הגיע הדבר הקשה."
"מה הדבר הקשה?" שאלה מאיה.
"להגיד סליחה למישהו, בלי שהוא יודע מאיפה את יודעת," אמרה שירה. "ובלי לבכות. או עם לבכות. גם זה בסדר. אבל להגיד."
מאיה צחקה בתוך הדמעות, צחוק קטן ורטוב, כמו של יובל כשהוא נופל ומחליט שזה היה בכוונה. "את נשמעת כמו ספר," אמרה.
"אני קוראת הרבה," אמרה שירה.
* * *
את יובל דניאל פגש בשתיים, ליד המחסן. יובל ישב על דלי הפוך, וחיכה למאיה, שהבטיחה לבוא לשחק איתו בקלפים.
"היא מתנהגת מוזר," הודיע יובל, לפני שדניאל שאל.
"איך מוזר?"
יובל חשב, ודחק את המשקפיים על האף. "הבוקר היא אמרה לי סליחה. בלי סיבה. סתם. היא אמרה 'סליחה, יובלי', ואז חיבקה אותי, חזק, ואז הלכה." הוא הנמיך את הקול. "ואחר כך היא אמרה סליחה לשמעון. ולקובי. ולאדמירלית. לאדמירלית! מרחוק, אבל עדיין."
"אולי היא עשתה משהו," אמר דניאל.
"אולי." יובל הסתכל עליו מלמטה, בעיניים מוגדלות מאחורי המשקפיים. "אבל לך היא לא אמרה סליחה."
"לא."
"אז אולי," אמר יובל, בהיגיון המושלם של ילד בן תשע, "היא עשתה משהו כל כך גדול, שלך היא עוד לא יודעת איך."
דניאל הסתכל עליו.
אחר כך הוא צחק, צחוק קצר ולא בטוח. "אתה חכם מדי בשביל גיל תשע," אמר.
"אני יודע," אמר יובל, בשביעות רצון. "מאיה אומרת את זה כל הזמן. ואז היא אומרת לי ללכת לישון."
דניאל הלך משם. יובל טעה, כמובן. ילדים בני תשע טועים כל הזמן. מאיה שנאה אותו ברמה שתיים, משודרגת, לא ניתנת למדידה. זה מה שהגרף אמר.
אבל כל הדרך לשקנאי, בכל צעד, הוא חשב על המשפט של יובל. וכמו גרגר של חול בנעל, הוא לא הצליח להוציא אותו.