אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 98: משלוח סודי

נועם התיישב על הכיסא הקרוב, בספרייה, עם צרור המפתחות על החגורה ועם הסרט הדביק על פרק היד. והוא הסתכל על שבעת הבלשים, ועל הארון הפתוח, ועל הקבלה הקרועה על השולחן, ועל האגודל שלו. ואז הוא כיסה את הפנים בידיים.

נועם התיישב על הכיסא הקרוב, בספרייה, עם צרור המפתחות על החגורה ועם הסרט הדביק על פרק היד. והוא הסתכל על שבעת הבלשים, ועל הארון הפתוח, ועל הקבלה הקרועה על השולחן, ועל האגודל שלו. ואז הוא כיסה את הפנים בידיים.

"שכחתי," הוא אמר מבין האצבעות. "שוב. כמו עם הקופה."

"מה שכחת?" שאלה אמי, בקול רך, אבל עם עיפרון מוכן.

"לספר לכם," אמר נועם. והוא הוריד את הידיים, וסיפר.

ביום שלישי בערב, יעל ברק התקשרה. לא לגברת כהן. אליו, לנועם, כי הוא זה שאחראי על החדרים, על המיטות, ועל כל מה שקשור ל"איפה כל אחד ישן". והיא שאלה שאלה אחת. "נועם," היא אמרה, "ליאו מגיע אלינו בשבת בערב. לחדר חדש. לבית חדש. לעיר חדשה. מה אפשר לשים לו שם, בחדר, שיחכה לו? משהו שיגרום לו להרגיש, בלילה הראשון, שהוא בבית?"

ונועם חשב. וחשב. ואז הוא נזכר במשהו שדוד סיפר לו, בסוד, במחסן. על הקופסה הכחולה. על הפנקס, והפנס, והכפפות, והזכוכית המגדלת של טובה.

"ואז הבנתי," אמר נועם, "שמתנה שאתה מקבל ליד השער, אתה לוקח איתך. במכונית. על הברכיים. וזה יפה. אבל היא מתנה של מי שנשארו מאחור." הוא הסתכל על אמי. "ומתנה שמחכה לך בבית החדש, על השולחן, ליד החלון, כשאתה נכנס לחדר בפעם הראשונה, בחושך, ומפחד… זו מתנה של מי שכבר שם. איתך."

הבלשים שתקו.

"אז ביום רביעי בלילה," המשיך נועם, "אחרי שנעלתם, פתחתי במפתח הרזרבי. ארזתי את הקופסה בקרטון, עם הרבה סרט, כי אני לא טוב בקרטונים. נשפכה עליי קצת אבקה." הוא הסתכל על האגודל. "וביום חמישי בבוקר, נסעתי לעיר, לדואר, ושלחתי משלוח מהיר. ליעל. כדי שתשים את הקופסה על השולחן החדש של ליאו, ליד החלון, מול המגדלור." הוא נאנח. "והייתי בטוח שאמרתי לכם. הייתי בטוח. תכננתי להגיד לכם ביום רביעי בערב. ואז זהבה ביקשה שאתקן את הברז. ואז הברז ריסס עליי. ואז…"

"ואז שכחת," אמר תום.

"ואז שכחתי," אמר נועם.

לרגע אף אחד לא אמר כלום. ואז חוטי, מתחת לצעיף, פרצה בבכי. "אבל השער!" היא אמרה. "היה לנו רגע! עם לחיצת יד! עם פלאפל! תכננתי קידה!"

ונועם נראה כאילו הוא עומד לבכות גם. "סליחה," הוא אמר. "אני באמת מצטער. אפשר עדיין לבקש מיעל להחזיר. אם תרצו."

אבל אמי לא הקשיבה. היא חשבה. היא חשבה על ליאו, נכנס לחדר חדש, בחושך, עם שבעה ארגזים של ספרים, ומדליק אור, ורואה, על השולחן, ליד החלון, קופסה כחולה, עם מגדלור על המכסה. והיא חשבה כמה ליאו אוהב, יותר מכל דבר בעולם, יותר מחשבון ויותר מספרים, דבר אחד. תיק לפתור.

"לא," היא אמרה פתאום. "לא צריך להחזיר. נועם צודק. אבל חוטי גם צודקת. צריך רגע ליד השער." והעיניים שלה נדלקו, כמו שנדלקות באמצע תיק. "אז ניתן לו ליד השער… תיק."

"תיק?" שאל בני.

"תיק ראשון," אמרה אמי. "לסניף המגדלור. הוא יקבל ממנו מעטפה, ליד השער. ובתוכה רמז. בצופן. והרמז יוביל אותו, בבית החדש, לקופסה. ככה הוא יפתור את התיק הראשון שלו שם, ביום הראשון. והמתנה תחכה לו בסוף."

אוליבר קפץ. "ואפשר לבנות מכונה שתפתח את המעטפה!"

"לא," אמרו כולם ביחד.

הם כתבו את הרמז כל אחר הצהריים, בספרייה. כי זה לא פשוט לכתוב רמז לבלש כמו ליאו. אם הוא קל מדי, ליאו יפתור אותו לפני שהמכונית תצא מהשער. אם הוא קשה מדי, הוא יישאר ער כל הלילה. בסוף הם החליטו על צופן אתב"ש, כמו הגלויה של ליאו, כי זה הצופן שלהם, ועל שלוש שורות, אחת בשביל כל דבר שליאו אוהב: מספרים, אור, ואמת.

"מספרים," אמר בני. "הוא סופר הכול. נורות, מדרגות, פסים של מגדלור."

"אור," אמרה מאיה. "כי המגדלור. וכי הוא תמיד אומר שבלש צריך להדליק אור על דברים."

"ואמת," אמרה אמי. "כי אמת זה כמו מתמטיקה. אי אפשר לעגל אותה."

ואחרי שלוש שעות, ושבע טיוטות, ושתי מריבות, ועוגייה אחת שתום אכל בזמן שחשב, הרמז היה מוכן. בשורה הראשונה, בצופן, היה כתוב: צתפג יחאפשש. כלומר, למי שיודע: האור מסתובב. בשורה השנייה: צירמגצ יאסא כסכפט. כלומר: המגירה מתחת לחלון. ובשורה השלישית, בלי צופן בכלל, כי את זה רצו שליאו יקרא מיד, בכתב של כולם, כל אחד אות: אנחנו איתך.

"זה קל מדי," אמר אוליבר.

"זה בדיוק," אמרה אמי. "כי בלילה הראשון בבית חדש, אף אחד לא צריך תיק קשה. צריך תיק שאפשר לפתור."

אמי כתבה, וחוטי קישטה את המעטפה, ותום הדביק עליה מדבקה של ינשוף, כמו המדבקה על המכונית הכחולה. ונועם, בתור עונש, שהוא בחר בעצמו, התקשר ליעל, וביקש ממנה לשים את הקופסה לא על השולחן, אלא מתחת לחלון, במגירה, ולהדביק על המגירה פתק אחד קטן: תיק מספר 1.

באותו לילה, אף אחד מהבלשים לא נרדם מהר. תום ישן עם הפנס של המטבח מתחת לכרית. חוטי תרגלה קידה מול המראה, שלוש פעמים, ופעם אחת נפלה על המיטה. ואמי שכבה וחשבה על השער, ועל כל הדברים שהיא רוצה להגיד, ושהיא יודעת שהיא לא תגיד, כי ככה זה עם הדברים הכי חשובים. הם נתקעים.

ובשבת בבוקר, המכונית הכחולה הגיעה.

כל בית הגבעה עמד ליד השער. ארבעים ילדים, וכל המבוגרים, ונועה עם מוצרט, ובן־עמי, שבא דרך השער הצהוב עם קלמנטינה מתחת לזרוע. וסוכר, שעמד ליד הגדר והסתכל, כמו מי שמבין שקורה משהו גדול. וקוקו, שקרא קוקוריקו בדיוק ברגע הלא נכון, באמצע הנאום של גברת כהן, וכולם צחקו, וגברת כהן כמעט, אבל לא.

הנאום של גברת כהן, אגב, היה קצר. "ליאו," היא אמרה, עם המשקפיים על השרשרת. "בשנה וחצי, תיקנת שלוש מדפסות, ספרת אלף ומאתיים נורות, ופתרת, ביחד עם אמי, כמעט חמישים תיקים. ואף פעם, אף פעם לא עיגלת." היא עצרה. "תביא לי ציון טוב במתמטיקה. ותבוא לשישי." וזה היה, לפי מאיה, הנאום הכי ארוך שגברת כהן נאמה אי פעם בלי לכעוס על מישהו.

ודוד, שעמד בצד, ליד השער הצהוב, לא נאם בכלל. הוא רק הניח יד גדולה על הכתף של ליאו, והחזיק אותה שם רגע, ואמר מילה אחת: "תספור." וליאו, שהבין, אמר: "ועוד שבע." כי זה היה המשחק שלהם, מהחורף, כשליאו לא הצליח להירדם, ודוד ישב איתו במטבח, וספרו ביחד את התקתוקים של השעון בחדר האוכל, עד שהעיניים נעצמו.

ליאו עמד ליד המכונית, עם המשקפיים העקומים, ועם תרמיל על הגב, ועם צמיד כחול־זהב על יד אחת וצמיד ירוק־כתום על השנייה. ויעל ואורי עמדו מאחוריו, ונתנו לו זמן. כי יש דברים שאי אפשר למהר.

כולם עברו. אחד אחד. בני לחץ לו יד כמו שוער. מאיה נתנה לו לחבק את פלאפל, ופלאפל, בפעם הראשונה בחייו, לא ניסה לברוח. אוליבר נתן לו חיבוק ואחר כך אמר "זה לא נחשב, זה היה בטעות". חוטי עשתה את הקידה. קידה ענקית, דרמטית, עם הצעיפים, עד הרצפה. וזהבה נתנה לו קופסת עוגיות, "לדרך", שהייתה כבדה מספיק לדרך לירח.

ואז הגיע תורה של אמי.

היא עמדה מולו, עם המעטפה ביד, ולא ידעה מה להגיד. כל התוכניות שלה, כל המשפטים שכתבה בפנקס, נעלמו. כמו ביום שנועה הגיעה. אז היא פשוט נתנה לו את המעטפה.

"זה תיק," היא אמרה. "תיק ראשון. אל תפתח עד שאתה בחדר."

ליאו הסתכל על המעטפה, ועל הינשוף. והוא חייך את החיוך הקטן שלו, של מי שיודע הכול ושמח שהפעם הוא לא. "אני לא אפתח," הוא אמר. "אני מבטיח. זה כמו לקרוא את הפרק האחרון לפני הראשון." ואז הוא הוציא מהכיס פתק משלו, מקופל, ונתן לה. "גם זה תיק," הוא אמר. "אבל שלך. אל תפתחי עד שאת בחדר."

והם התחבקו. חיבוק אמיתי. בלי משקפיים בדרך, כי ליאו הוריד אותם קודם, כי הוא חכם.

ואז הוא נכנס למכונית. והמכונית הכחולה, עם הינשוף, נסעה לאט, דרך השער, ובירידה של הגבעה, וכולם נופפו, ונופפו, עד שהיא הייתה נקודה כחולה קטנה, ואחר כך עוד קצת.

אמי לא נופפה. היא רק עמדה, עם הידיים לצדדים, והסתכלה. ואז הרגישה יד קטנה נכנסת לתוך היד שלה. יד דביקה, מעוגייה. תום. הוא לא אמר כלום. הוא רק החזיק. ומהצד השני, יד אחרת, גדולה יותר, עם ריח של לימון. נועה. וכך הן עמדו, שלושתם, ליד השער, הרבה אחרי שכולם חזרו פנימה, עד שזהבה קראה מהחלון שהמרק מתקרר ושמרק קר זה עצוב יותר מפרידה.

"הוא יחזור," אמר תום, בסוף. "לשישי. הוא הבטיח לגברת כהן. ומי שמבטיח לגברת כהן, אין לו ברירה."

אמי פתחה את הפתק רק בלילה, בחדר שבע, מתחת לשמיכה, עם הפנס של המטבח. כי הבטיחה. ובפתק, בכתב הכי מסודר בעולם, היה כתוב: פה + שם = שני בתים. ליאו אחד. אמי אחת. חברים: אינסוף. (בדקתי. זה נכון.)

ובשמונה בערב, הטלפון במשרד צלצל. גברת כהן קראה לאמי, והושיטה לה את השפופרת.

"פתרתי," אמר ליאו, מהצד השני, בקול של מי שרץ כל הדרך מהחדר לטלפון. "בשבע דקות. לא בגלל השעון. באמת בשבע דקות." הוא נשם. "המגירה. הקופסה. הכול. אמי… הפנס של תום. והזכוכית של טובה. וכתבתי. בעמוד הראשון. תיק מספר 1: הקופסה שחיכתה. נפתר."

"והמעטפה?" שאלה אמי.

"המעטפה," אמר ליאו, "תלויה על הקיר. מעל המיטה. השורה השלישית קראתי ראשונה. לפני הצופן. אני יודע שזה נגד הכללים." הוא שתק רגע. "אבל זה היה הכי חשוב."

אמי לא אמרה כלום. היא רק חייכה לשפופרת, כמו מי שהטלפון יכול לראות.

"ויש לי חלון," המשיך ליאו. "מול המגדלור. הוא מסתובב, והאור עובר על הקיר שלי כל שמונה שניות. ספרתי. ובפעם הראשונה…" הוא היסס. "בפעם הראשונה אני סופר את האור לא כי אני לא יכול להירדם. אלא כי זה יפה."

באותו לילה, אמי כתבה: תיק מספר 49: המתנה שנעלמה. נפתר. מי: נועם, ויעל, ודוד, שסיפר. למה: כדי שמתנה תחכה, ולא רק תיסע. מה למדתי: לפעמים מה שנראה כמו גניבה הוא בעצם משלוח. ולפעמים מבוגרים שוכחים, וזה גם בסדר.

ואז היא כיבתה את הפנס, ושכבה, והקשיבה לבית. לבנות שנושמות. למדרגה השביעית. ולשעון של חדר האוכל, למטה, שצלצל אחת עשרה ושבע דקות. ואחר כך תקתק. ותקתק.

ואז הפסיק.

אמי פקחה עיניים בחושך. כי בבית הגבעה, כל מי שגר בו יודע, השעון לא מפסיק אף פעם. הוא מאחר. הוא הולך לפעמים אחורה, אם מישהו מתעסק בו. אבל הוא לא מפסיק. מאז שבית הגבעה נבנה, חמישים שנה, הוא לא הפסיק אף פעם.

והבית כולו, בפעם הראשונה, היה שקט לגמרי.

אמי הבלשית פרק 98: משלוח סודי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין