דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 97: עשר דקות באוטובוס

בתשע ורבע, דניאל עמד מאחורי המחסן של הסירות, ודיבר אל קיר.

בתשע ורבע, דניאל עמד מאחורי המחסן של הסירות, ודיבר אל קיר.

"מאיה," אמר לקיר. "רציתי לשאול אותך. אם את… כלומר, אם יש לך… כלומר, ביום חמישי…"

הקיר לא ענה. זה היה קיר.

"מאיה," ניסה שוב. "אני יודע שזה מוזר. אבל הרוח ביום חמישי אמורה להיות צפון־מערבית, ואם…"

"אל תדבר על רוחות," אמר בן מאחוריו.

דניאל קפץ כל כך גבוה שהוא כמעט נגע בגג.

"ממתי אתה פה?!"

"מ'כלומר' הראשון," אמר בן, ונשען על הקיר בנינוחות של מאמן ותיק. "היו שלושה 'כלומר'. זה הרבה 'כלומר'."

"תלך."

"אני הולך. אבל קודם, תזכורת." בן הרים אצבע אחת. "תסתכל עליה. לא על המים." אצבע שנייה. "אל תגיד שום דבר על חבלים." אצבע שלישית. "ואל תתחיל עם הרוח. אף אחד לא מתאהב בגלל רוח צפון־מערבית."

"נעמה התאהבה," אמר דניאל.

בן חשב על זה.

"טוב," הודה. "חוץ ממנה."

"ועוד דבר," אמר בן, והושיט לו משהו עטוף במפית. "שמעון שלח."

דניאל פתח. פנקייק. בצורת לב. קצת עקום, קצת שרוף בצד אחד, עם שלוש נקודות של שוקולד באמצע.

"שמעון קורא לזה 'פנקייק של אומץ'," הסביר בן. "הוא אמר שבארוחת הבוקר לא אכלת כלום, ושאי אפשר לשאול בחורה שאלה חשובה על בטן ריקה. זה חוק צרפתי."

"זה לא חוק צרפתי."

"תגיד את זה לשמעון."

דניאל נגס. ואז עוד ביס. ואז גמר את כל הפנקייק בשלושה ביסים, כי מתברר שהוא היה רעב מאוד. כל הבוקר. ולא ידע.

"טוב," אמר, עם הפה מלא. "אני הולך."

"לך," אמר בן. ואז, כשדניאל כבר התרחק, צעק אחריו, חצי בצחוק וחצי לא: "אתה יכול! יאללה, מותק, אתה יכול!"

דניאל עצר. הסתובב. כי זה היה מה שנעמה הייתה אומרת לסירה.

הוא לא אמר כלום. רק חייך, והלך.

* * *

מאיה חיכתה בחורשה.

ליד היתד עם סימן השאלה, זה שמצאו לפני שבוע, כשהכול עוד היה "אולי" ו"אחר כך". היא ישבה על השורש של האקליפטוס, עם הטלפון כבוי בכיס האחורי, עם העלה של האקליפטוס, זה ששמרה, בין האצבעות.

דניאל הגיע. הוא עמד מולה, עם הידיים בכיסים, ולא אמר כלום.

"נו," אמרה מאיה.

"מה?"

"היום," אמרה מאיה. "אסרתי עליך להגיד לי איפה אתה גר עד היום. עכשיו היום. אז עכשיו מותר לך."

דניאל התיישב לידה על השורש. לא קרוב מדי. ולא רחוק מדי. בדיוק המרחק של מישהו שמנסה לחשב מרחק.

"רמת גן," אמר. "ליד הבורסה. אני הולך לתיכון שליד הפארק."

מאיה לא אמרה כלום. היא רק הסתכלה עליו, ואחר כך על העלה, ואחר כך שוב עליו.

"גבעתיים," אמרה לאט. "אני גרה בגבעתיים. ליד כצנלסון."

דניאל פתח את הפה וסגר אותו.

"באיזה תיכון את?" שאל, בקול קצת גבוה מדי.

היא אמרה. הוא חשב. היא חשבה. ושניהם, בו זמנית, הוציאו את הטלפונים מהכיסים, ופתחו את האפליקציה של האוטובוסים, כמו שני מדענים שבודקים תוצאה של ניסוי שלא האמינו בה.

"עשר דקות," אמרה מאיה.

"אחת עשרה," אמר דניאל. "אם יש פקק ברחוב הראשי."

"תמיד יש פקק ברחוב הראשי."

"אז אחת עשרה."

הם הסתכלו אחד על השנייה. ואז מאיה התחילה לצחוק. וגם דניאל. צחוק של מי שהיה בטוח שהוא יצטרך לחכות שנה, ויגלה שהוא צריך לחכות עשר דקות באוטובוס.

"כל הקיץ," אמרה מאיה, עם דמעות של צחוק, "כל הקיץ חשבתי שאתה גר בחיפה. או באילת. או על סירה."

"למה על סירה?"

"כי אתה נראה כמו מישהו שגר על סירה."

"איך נראה מישהו שגר על סירה?"

"מלוח," אמרה מאיה. "ועצוב. וקצת בטוח מדי ברוח."

דניאל חשב על זה. "זה נכון," הודה.

"ואת?" שאל. "מה את עושה עכשיו? אחרי המחנה?"

"עכשיו," אמרה מאיה, "אני לומדת להיות משעממת." היא סובבה את העלה בין האצבעות. "בלי סרטונים. בלי שני מיליון אנשים שמסתכלים. ארוחת ערב עם ההורים ביום שלישי. יובל רוצה ללמוד לשחות כמו שצריך, אז אני אקח אותו לבריכה. ואני רוצה…" היא עצרה.

"מה?"

"אני רוצה ללמוד את החצי השני," אמרה. "של הסיבוב. של אמא שלך."

דניאל שתק רגע ארוך.

"זה לא בשביל לנצח," אמר לבסוף. "זה בשביל לחזור בשביל מישהו."

"אני יודעת," אמרה מאיה. "ראיתי." ואז, בשקט: "ואולי כבר לימדת אותי. כשאמרת לי 'סעי'. כשסמכת עליי שאני אסיים בשבילנו, ואתה תחזור בשביל אסף."

דניאל לא ידע מה להגיד. אז הוא אמר את האמת.

"היא הייתה אוהבת אותך," אמר. "אמא שלי. היא הייתה אומרת שאת מלוחה."

"זה טוב?"

"זה הכי טוב," אמר דניאל.

* * *

באותו זמן, בדיוק שלושה מטרים משם, בתוך שיח של הדסים, ישבה ועדת הריגול.

ליהי, עם משקפת מצעצוע. נדב, עם מחברת, שבה כבר כתב 9:21 — גבעתיים (!). ושירה, שלא הייתה חלק מהוועדה בכלל, אבל הלכה אחרי נדב, כי נדב הלך.

"מה הם אומרים?" לחשה שירה.

"הם מדברים על אוטובוסים," לחש נדב, והתאכזב מאוד.

"על איזה קו?" שאלה שירה, בעניין אמיתי, כי שירה תמיד רצתה לדעת את הפרטים.

"לא שמעתי. משהו עם פקק."

"תכתוב 'פקק'," הורתה ליהי. "זה יכול להיות חשוב."

נדב כתב פקק (?), עם קו מתחת.

"זה רומנטי," לחשה ליהי. "אוטובוסים זה הכי רומנטי. הסבתא שלי פגשה את סבא שלי באוטובוס. הוא נתן לה את המקום שלו, והיא אמרה שהיא לא צריכה, והוא אמר שגם הוא לא, ושניהם עמדו כל הדרך לחיפה."

ואז יד אחת נכנסה לשיח, ותפסה את נדב בצווארון.

"בחוץ," אמר בן. "כולם."

"בן!" לחשה ליהי. "אתה בוועדה!"

"הוועדה מפורקת," אמר בן.

"אתה לא יכול לפרק ועדה! יש הצבעה! יש נוהל!" נדב הניף את המחברת. "סעיף שלוש, פסקה…"

"נדב," אמר בן. ונדב השתתק, כי משהו בקול של בן היה שונה. לא כועס. רק בטוח. "יש דברים שהם בשבילם. לא בשבילנו."

שלושתם הסתכלו עליו. ואז ליהי, לאט, הורידה את המשקפת.

"זה מה שמאיה אמרה על הזריחה," אמרה.

"מאיפה את יודעת מה מאיה אמרה על הזריחה?"

ליהי הסמיקה. "הייתי בשיח ליד חדר האוכל," הודתה. "בחמש וחצי. אבל אני הייתי שם בשביל האדמירלית!"

הם יצאו מהשיח, אחד אחד, עם עלים בשיער. ובדרך, ליהי הוציאה תווית, וכתבה עליה, והדביקה אותה על השיח של ההדסים, כמו מצבה קטנה:

ועדת הריגול (בפנסיה)

ובדרך חזרה, בן ראה משהו. ראה, ושתק, כי הוא כבר לא היה בוועדה.

שירה ונדב הלכו לפניו, על השביל. ובאמצע הדרך, בלי להגיד כלום, בלי להסתכל, שירה לקחה את היד של נדב. נדב הפיל את המחברת. הוא לא הרים אותה. הוא רק המשיך ללכת, עם פנים של מי שמחשב משהו שאין לו נוסחה.

ליהי הרימה את המחברת מהשביל, הסתכלה על בן, והרימה גבה אחת.

"ועדה חדשה?" לחשה.

"לא," אמר בן. "זה בשבילם."

ליהי נאנחה, אנחה עמוקה של חוקרת שאיבדה את עבודתה, והדביקה תווית קטנה על המחברת של נדב, לפני שהחזירה לו אותה: נדב (לא לבד).

* * *

בחורשה, דניאל ניסה לזכור את הנאום.

היה לו נאום. הוא כתב אותו בלילה, באולם הספורט, בראש, בין הנחירות של עומר. היו בו שלושה חלקים. מבוא, עם בדיחה. אמצע, עם משהו כן. וסוף, עם שאלה. הוא חזר עליו לפני הקיר חמש פעמים.

והוא לא זכר אף מילה.

"מאיה," אמר. "אני רוצה… כלומר…"

"כבר אמרת 'כלומר'," אמרה מאיה בעדינות.

"אני יודע."

"שלוש פעמים, לפני הקיר."

דניאל סגר את העיניים. "שמעת?"

"כל המחנה שמע," אמרה מאיה. "אתה מדבר חזק כשאתה לחוץ. כמו בתחרות."

הוא פקח עיניים. הסתכל על המים מבין העצים. ואז נזכר, ועבר להסתכל עליה. לא על המים. עליה.

"ביום חמישי," אמר. בלי מבוא. בלי בדיחה. בלי רוח. "אחרי בית הספר. אני אקח את האוטובוס עשר דקות. אחת עשרה, עם הפקק. ונלך לאכול גלידה. רק אנחנו. בלי מחנה. בלי ניקוד. בלי אווזות." הוא בלע. "את רוצה?"

מאיה לא ענתה מיד. היא הסתכלה על העלה של האקליפטוס בין האצבעות, והפכה אותו, כמו שהופכים דף.

"כן," אמרה.

דניאל נשם. נשימה שלמה, ראשונה, מאז הקיר.

"אבל אני אאחר," הוסיפה מאיה.

"כמה?"

"עשר דקות. אולי."

"אולי?" שאל דניאל, וחייך. כי זה מה שקראו לה, כל הקיץ, כשהיא לא הייתה בטוחה בכלום. מאיה אולי.

מאיה החזירה לו חיוך. והוציאה מהכיס את העט, העט הכחול, זה שכתבה בו אתמול את המספר שלה על היד שלו, ומשכה את היד שלו אליה. מתחת לשורה בטוח, שכבר כמעט נמחקה מהמים, היא כתבה שוב, בכתב קטן, מסודר, עגול:

חמישי. גלידה. בטוח (באיחור).

"זה לא אולי," אמרה. "זה בטוח. רק באיחור."

ואז היא קמה, והלכה אל היתד. היתד הישן, מעץ, שמישהו נעץ בחורשה לפני שנים, עם סימן השאלה החרוט עליו, שכל המחנה ניחש מה הוא אומר ואף אחד לא ידע.

היא כרעה לידו. ועם העט הכחול, בזהירות, מתחת לסימן השאלה, ציירה קו קצר וישר, ונקודה.

סימן קריאה.

"עכשיו הוא עונה," אמרה.

דניאל הסתכל על היתד. על השאלה, ועל התשובה מתחתיה. הוא חשב על מי שנעץ אותו, אולי לפני עשרים שנה, אולי ילד, אולי ילדה, שגם הם עמדו פה פעם, בבוקר האחרון, ולא ידעו מה יהיה.

"אולי מישהו ימצא את זה בשנה הבאה," אמר.

"בטוח," אמרה מאיה. "ואז ידע שמישהו פה כבר שאל, וקיבל תשובה."

* * *

כשדניאל חזר למזח, בן חיכה לו שם, עם החצי השלישי על הנעל, ועם האדמירלית לידו, ועם פנים של מי שבכלל לא חיכה.

"נו?" שאל בן.

"נו מה?"

"דניאל."

דניאל התיישב לידו. הוריד נעליים. הכניס רגליים למים. והושיט את היד, עם הכתב הכחול, בלי להגיד כלום.

בן קרא. ואז קרא שוב.

"גלידה?" אמר. "לקחת אותה לגלידה?"

"מה רע בגלידה?"

"כלום," אמר בן. "זה פשוט הכי משעמם בעולם."

"נכון," אמר דניאל, ולא הצליח להפסיק לחייך.

"זה מושלם," אמר בן.

"היא גרה בגבעתיים," אמר דניאל. "ליד כצנלסון."

בן הסתובב אליו בבת אחת.

"גבעתיים? אני גרתי בגבעתיים! לפני שעברנו! ליד הגינה עם הנדנדה השבורה!"

"אני יודע," אמר דניאל.

"אז אני אבוא איתך! ביום חמישי! אני אראה לך את הדרך!"

"בן."

"אני אשב בצד! אני לא אדבר בכלל!"

"בן," אמר דניאל. "הוועדה מפורקת. אמרת בעצמך."

בן פתח את הפה. סגר אותו. "אה," אמר. "נכון."

הם ישבו ככה רגע. ואז בן, בלי להסתכל, דחף את הכתף שלו לכתף של דניאל. דחיפה אחת קטנה. כמו שדופקים בקיר.

ודניאל, בלי להסתכל, דחף בחזרה. פעם. פעמיים. שלוש.

מה שקורה במחנה פרק 97: עשר דקות באוטובוס - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין