בשמונה פחות חמש, בן ודניאל עמדו ליד השער הראשי, והחצי השלישי עמד על הנעל של בן.
הוא לא הסכים לרדת. בן ניסה. פעמיים. בפעם הראשונה, הוא הוריד אותו בעדינות לדשא, והאפרוח עמד שם שנייה, הסתכל עליו בעלבון עמוק, אמר "ציף" אחד מאוכזב מאוד, וטיפס בחזרה. בפעם השנייה, האדמירלית, שעמדה שני מטרים מאחוריהם כמו שומרת ראש, נשפה על בן, ובן הבין שזה לא תלוי בו.
"הם עוד לא פה," אמר בן, בפעם השלישית.
"הם אמרו שמונה," אמר דניאל. "עכשיו שמונה פחות חמש."
"אבא שלך אף פעם לא מגיע בזמן."
"אבא שלי," אמר דניאל, "יצא בחמש."
ובאותו רגע, מהעיקול של הכביש, מבין העצים, הופיע האוטו.
האוטו הישן, הכסוף, עם השריטה על הדלת מהחניון בקניון, ועם הצעיף האדום־לבן בחלון האחורי, מתנופף מעט ברוח, כמו דגל של מישהו שבא למשחק חשוב.
* * *
מיכל לא חיכתה שהאוטו יעצור.
הוא עוד נסע, לאט, על החצץ, כשהדלת של הנוסע נפתחה, ואמיר צעק "מיכל!", ומיכל כבר הייתה בחוץ, עם הנעליים של הבית, כי היא שכחה להחליף בחמש בבוקר, ועם סוודר הפוך, ועם השיער שלא הסתרק מאז אתמול.
היא רצה.
בן לא זז. הוא לא יכול היה לזוז, כי האפרוח היה על הנעל שלו. אבל זה לא היה רק בגלל האפרוח.
מיכל הגיעה אליו, ונעצרה, וחצי שנייה רק הסתכלה עליו. על הפנים. על הידיים. על השריטה בברך מהכדורגל. כמו מי שבודקת שכל החלקים במקום.
ואז חיבקה אותו.
זה היה חיבוק של אמא. לא חיבוק של מישהי שמנסה. לא החיבוק הזהיר, של ההתחלה, כשהיא הייתה מחבקת אותו מהצד, כדי לא להפחיד אותו. זה היה חיבוק שלם, חזק מדי, עם הסנטר שלה על הראש שלו, ועם ריח של קפה ושל כריכים ושל בית.
"שמעתי," אמרה לתוך השיער שלו. "שמעתי הכול. זהבה סיפרה. ונדב שלח לזהבה טבלה, וזהבה שלחה לי את הטבלה." היא צחקה ובכתה באותו זמן. "האמנתי לך לפני שהיא סיימה את המשפט הראשון. אתה יודע את זה?"
"כן," אמר בן, לתוך הסוודר ההפוך.
"באמת?"
"באמת," אמר בן. "אמרת 'אני יודעת'. זהבה סיפרה לי."
הוא לא הרפה ראשון. זה היה חדש. כל החיים, בן היה הראשון שמרפה, כי ככה לא מפתיעים אותך כשמרפים ממך. אבל עכשיו הוא פשוט נשאר שם, עם הפנים בצמר, עם החצי השלישי מצייץ בעצבנות על הנעל, עד שמיכל הייתה זו שהתרחקה, רק קצת, כדי להסתכל עליו שוב.
"מה זה?" שאלה, והצביעה למטה.
"זה החצי השלישי," אמר בן.
"זה לא נכנס לאוטו."
"אני יודע."
"בן. זה לא נכנס לאוטו."
"אמרתי שאני יודע!"
ואז מיכל הרימה את העיניים, וראתה את דניאל, שעמד שני צעדים מאחור, עם הידיים בכיסים, כמו מי שמחכה בתור ולא בטוח שהוא בתור הנכון.
היא לא אמרה כלום. היא רק פתחה יד אחת.
דניאל הסתכל על היד. שנייה. שתיים. ואז הוא נכנס לחיבוק, מהצד, גבוה ממנה בראש, ומיכל משכה אותו פנימה, כך שהיו שלושה בתוך חיבוק אחד, עם אפרוח אחד מתחת.
"גם אתה," לחשה לו מיכל. "גם עליך שמעתי. איך שעמדת מול השוטרת. כמו שוער."
"זה היה רק עשר דקות," אמר דניאל.
"זה היה הכול," אמרה מיכל.
* * *
אמיר עמד ליד האוטו.
הוא כיבה את המנוע, ויצא, וסגר את הדלת, ועמד. חמש שניות. בן ספר. כמו שהוא תמיד עמד מול הדלת של החדר של בן, חמש שניות, לפני שדפק. כאילו הוא תמיד צריך לשאול רשות להתקרב.
בן הסתכל עליו. על החולצה המקומטת. על הפנים העייפות. על הידיים, שלא ידעו מה לעשות עם עצמן, ונכנסו לכיסים, ויצאו, ונכנסו שוב.
ובן הבין, פתאום, שאמיר מפחד. לא ממשהו. ממנו. מבן. מהרגע הזה. מזה שהוא יתקרב, ובן יזוז אחורה, כמו תמיד.
אז בן הוריד את החצי השלישי מהנעל, ושם אותו ביד של דניאל. האפרוח מחה בקול. האדמירלית נשפה. אבל בן כבר הלך.
הוא הלך עד לאמיר. עצר מולו. ובלי להגיד כלום, חיבק אותו.
זה היה חיבוק קצר. שנייה. אולי שתיים. ידיים סביב המותניים, פנים בחולצה, ומיד שחרר. אבל אמיר קפא באמצע, כמו מישהו שמשהו נפל לו על הראש מהשמיים. ואז, באיחור של חצי שנייה, הידיים שלו עלו, ונגעו בגב של בן, בדיוק כשבן כבר התרחק.
"אה," אמר אמיר. רק "אה". והעיניים שלו נעשו אדומות לגמרי.
בן הכניס יד לכיס. הוציא את הדף המקופל. המקומט. הקרוע באמצע.
"זה בשבילך," אמר. "כתבתי את זה בשבוע הראשון. אבל הוספתי משהו הבוקר."
אמיר הסתכל על הדף.
"אל תקרא עכשיו," אמר בן מהר. "בבית. או באוטו. לא, בבית. כשאני לא בחדר."
"בבית," אמר אמיר. הוא לקח את הדף בשתי ידיים, כאילו זה משהו שבור, והכניס אותו לכיס של החולצה, בצד שמאל. ואז השאיר את היד שם, על הכיס, עוד רגע. כאילו הוא שומר שזה לא יעוף.
"תודה," אמר. "בן. תודה."
"אתה הבאת את הצעיף," אמר בן.
"כן."
"בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה," אמר בן, "אבל זה צעיף יפה."
אמיר צחק. צחוק שבור, רטוב, אמיתי.
ואז אמיר הסתכל למטה, וראה את החצי השלישי, שהיה עכשיו ביד של דניאל, ומצייץ בזעם.
"איזה חמוד," אמר אמיר, והתכופף ללטף אותו.
זאת הייתה טעות.
האדמירלית הגיעה מהצד, כמו טיל לבן עם דעות. אמיר קפץ אחורה. האדמירלית התקדמה. אמיר ברח מסביב לאוטו. האדמירלית ברחה מסביב לאוטו בכיוון ההפוך, ופגשה אותו בצד השני. אמיר צעק משהו שאסור לכתוב בספר לנוער, וקפץ על מכסה המנוע.
"היא לא אוהבת שנוגעים בילד שלה!" צעקה ליהי מרחוק.
"מאיפה הייתי אמור לדעת?!" צעק אמיר מהמכסה.
"תגיד שאתה מצטער!" צעק בן.
אמיר הסתכל על האווזה. האווזה הסתכלה על אמיר.
"אני מצטער," אמר אמיר לאווזה, ברצינות גמורה, עם יד על הכיס של החולצה, על המכתב.
האדמירלית הסתכלה עליו עוד רגע, ואז נשפה פעם אחת, בבוז, וחזרה אל דניאל ואל הילד שלה. ומיכל, ליד השער, צחקה כל כך שהיא נאלצה להישען על העמוד.
* * *
הם אכלו את הכריכים במשולשים על המזח, ארבעתם, עם הרגליים במים. ועם האדמירלית, שאכלה את הקרום של כל הכריכים, אחד אחרי השני, כמו גובה מכס.
מיכל סיפרה איך יצאו בחמש, ואיך אמיר שר את כל הפלייליסט של שנות השמונים בדרך, לא נכון, כדי שהיא לא תבכה, ואיך זה עבד עד צומת גולני, ואז זה כבר לא עבד, ואיך הם עצרו בתחנת דלק בשש בבוקר, והיא בכתה ליד המקרר של המשקאות, ומוכר צעיר עם מגבת על הכתף נתן לה שוקו בחינם.
"חלב שוקו," אמר בן. "זה תמיד חף מפשע."
"מה?"
"שמעון," הסבירו בן ודניאל ביחד.
ואז מיכל הסתכלה על דניאל, עם המבט הזה של אמהות, שרואה דרך קפוצ'ונים.
"ומי זאת," שאלה, "מאיה?"
דניאל הפיל את הכריך למים.
"מי סיפר לך?" שאל, בקול גבוה מדי.
"אף אחד," אמרה מיכל בתמימות. "פשוט כתוב לך על היד."
דניאל הסתכל על היד שלו. באמת היה כתוב שם, בעט כחול, דהוי מהמים, מספר טלפון, ומתחתיו מילה אחת: בטוח.
"זה…" התחיל דניאל.
"זאת החברה שלו," אמר בן, עם הפה מלא.
"היא לא החברה שלי!"
"עוד לא," אמר בן. "אבל הירכיים שלה אמרו."
"בן!"
אמיר, שהתחיל להבין, הסתכל על הבן שלו בהפתעה גמורה, כמו מישהו שגילה שהבן שלו גדל בלילה אחד, בלי לבקש רשות. ומיכל רק חייכה אל הכנרת, ונגסה בכריך, ולא שאלה עוד שום דבר, כי היא ידעה שיש דברים ששואלים אחר כך.
זהבה עברה, עם השרשרת ועם הלוח של הניקוד מתחת ליד, ולחצה ידיים לאמיר ולמיכל.
"מאה עשרים ושמונה," אמרה להם. "לכל קבוצה. יש לנו שובר שוויון בעשר. אתם משתתפים."
"אנחנו?" שאלה מיכל.
"כל ההורים," אמרה זהבה, והלכה, לפני שמישהו הספיק לשאול עוד.
* * *
ואחר כך דניאל קם, ואמר: "אבא. אפשר רגע?"
אמיר הסתכל עליו. משהו בקול של דניאל, שקט ויציב מדי, גרם לו לקום מיד.
הם הלכו עד לקצה המזח. לקרש החמישי, שנגה דרכה עליו, ושחרק. ועמדו שם, עם הגב לכולם, שני גבים זהים, שתי כתפיים באותו גובה.
בן ומיכל נשארו לשבת. מיכל לא שאלה כלום. בן לא הסביר כלום. הם רק הסתכלו.
מרחוק, בן לא שמע את המילים. אבל הוא ידע אותן. המבחן במתמטיקה. המסדרון. השרת שמצא אותו. שישים ושתיים. שלוש השנים, שבהן אמיר לא ידע. הלילות, שבהן דניאל ספר בראש חמישה דברים שהוא רואה, ארבעה שהוא שומע, שלושה שהוא נוגע, בלי שאף אחד ידע שהוא סופר.
הוא ראה את אמיר מסתובב אל דניאל. הוא ראה את הפנים שלו. את המילה למה, שיצאה בלי קול.
ובן ראה את דניאל עונה. משפט קצר. ואת הכתפיים של אמיר נופלות, כאילו מישהו הוריד ממנו משהו כבד, ושם עליו משהו כבד יותר.
"מה הוא אמר לו?" לחשה מיכל.
בן ידע. דניאל סיפר לו, באולם הספורט, אחרי חצות. כי היית בים.
ביום השנה הראשון, אמיר ישב כל היום על החוף בבת ים, ודניאל לא רצה להוסיף לו עוד משהו לים.
אמיר עמד שם הרבה זמן. ואז, בלי להגיד כלום, הוא עשה משהו שבן מעולם לא ראה אותו עושה. הוא כרע. על הקרשים. כמו שכורעים מול ילד קטן. למרות שדניאל היה כבר גבוה ממנו כמעט. והחזיק את דניאל בשתי הכתפיים, והסתכל לו בעיניים, ואמר משהו. משהו ארוך.
ואז חיבק אותו. לא חיבוק קצר. החיבוק שבן נתן לו, רק כפול עשר.
"אני חושב שהוא אמר שהוא חזר מהים," אמר בן לאט.
מיכל הסתכלה עליו בהפתעה.
"מה זה אומר?"
"זה אומר," אמר בן, "שעכשיו הוא כאן."
הוא לא אמר שאולי, אחר כך, הם ילכו ביחד למישהו. למישהי שיודעת לדבר על זה. כמו שאמא של מאיה אומרת. הוא רק קיווה. ובפעם הראשונה, לקוות לא הרגיש לו מסוכן.
מיכל לא שאלה עוד. היא רק לקחה את היד של בן, והחזיקה אותה על הקרשים, ביניהם, ושניהם הסתכלו על הגבים של אמיר ודניאל, שעמדו בקצה המזח, באור של הבוקר, ולא מיהרו לשום מקום.
"אתם שניכם…" התחילה מיכל, ונתקעה.
"הוא אח שלי," אמר בן. פשוט. כמו שאומרים שמים רטובים.
מיכל הסתכלה עליו. והפעם, היא לא ניסתה לא לבכות.
והחצי השלישי, שהשתחרר מהיד של דניאל מזמן, ובא לבד כל הדרך לאורך המזח, צעד צעד, עם האדמירלית אחריו, טיפס על הנעל של בן, התיישב, ואמר "ציף" אחד, מרוצה מאוד, כאילו גם הוא סוף סוף הגיע הביתה.