"אני לא יודע מה להגיד," אמר דניאל לטלפון.
"אז אל תגיד," אמרה מיכל. "אני אגיד. ואם אני אגיד שטויות, תנתק. מותר לך. היום מותר לך הכול."
הוא שמע ברקע רעשים של בית. של הבית. מקרר שנפתח ונסגר. מכונת כביסה באמצע סחיטה, אותה מכונה שהקפיצה פעם את כל המדפים במרפסת. ציוץ של הציפור שגרה על העץ מול החלון של הסלון, ושאמא קראה לה "השכנה".
"אמיר בעבודה," אמרה מיכל. "הוא ניסה להתקשר אליך בבוקר. פעמיים."
"לא עניתי."
"אני יודעת. הוא אמר. הוא לא כעס. הוא אמר שגם הוא, בשנה הראשונה, לא ענה לאף אחד ביום הזה. הוא נסע לבת ים, לחוף, וישב שם עד הערב, ואף אחד לא ידע איפה הוא." היא שתקה רגע. "חוץ ממך. אתה ידעת. אתה אמרת לסבתא שלך 'הוא בים'. הוא סיפר לי."
דניאל זכר. הוא היה בן ארבע עשרה. הוא ידע שאבא בים, כי איפה עוד.
"אז הוא מבין," אמרה מיכל. "ואני רק… רציתי שיהיה מישהו בטלפון. לא בשביל לדבר. בשביל שיהיה."
* * *
הם לא דיברו כמה דקות. זה היה מוזר, לא לדבר בטלפון. דניאל אף פעם לא עשה את זה. הוא שמע את מיכל נושמת, ואת המכונה מסיימת לסחוט ומשמיעה את הצפצוף הארוך שלה, ואת השכנה מצייצת.
"היא שרה," אמר דניאל, פתאום. "אמא. על הסירה."
"מה היא שרה?"
"שיר שהיא המציאה. או שמישהו לימד אותה, לא יודע. 'מלח קטן'. היא שרה אותו כשהייתה רוח חזקה, וכשהייתי קטן ופחדתי שהסירה תתהפך. היא אמרה שהרוח לא כועסת, היא רק עוברת." הוא הסתכל על המים. "שרתי אותו בערב הכישרונות. עם מאיה. בחושך."
"בן סיפר לי," אמרה מיכל.
דניאל עצר. "בן סיפר לך?"
"הוא שלח לי הודעה בלילה. 'דניאל שר מול כולם ואחז ביד של מאיה ונהיה חושך'. ככה. בלי פסיקים." מיכל צחקה בשקט. "חשבתי שקרה אסון. כתבתי לו, 'הכול בסדר?', והוא כתב, 'כן, זה היה דווקא יפה'. ואז הוא כתב, 'מחק את זה'. ואז, 'את לא יכולה למחוק, זה אצלך'. ואז, 'אל תגידי לו'."
"אז למה את אומרת לי?"
"כי זה לא זה," אמרה מיכל. "זה משהו אחר. את הדבר הזה הוא לא אמר לי לא לספר."
דניאל לא הבין, ואז הבין, ואז שוב לא. הוא החליט לא לשאול.
* * *
"אני רוצה לבקש ממך משהו," אמרה מיכל, אחרי זמן.
"בסדר."
"אתה יכול להגיד לא."
"את אמרת שהיום מותר לי הכול. גם לך, אולי."
היא צחקה, קצת, ואז נעשתה רצינית.
"התמונה של נעמה," אמרה. "זאת עם הכובע, על הסירה. היא בחדר שלך. על השידה."
"כן."
"כשנכנסתי לבית, לפני שנה," אמרה מיכל, לאט, כמו מי שבוחרת אבנים ללכת עליהן בנחל, "היא הייתה בסלון. על המדף, ליד הספרים. ראיתי אותה כשבאתי פעם ראשונה לארוחת ערב, לפני החתונה. ואז, בשבוע שעברנו, היא לא הייתה שם. היא עברה לחדר שלך."
דניאל הסתכל על הכובע שעל הברכיים.
"אמיר אמר שאתה העברת אותה," אמרה מיכל. "הוא לא שאל אותך למה. הוא חשב שאתה צריך אותה קרוב. אבל אני חשבתי… אני חשבתי שאולי העברת אותה בגללי. כדי שלא יהיה לי לא נעים. או כדי שלי לא יהיה…" היא עצרה. "כדי שלא אשים משהו אחר במקום."
דניאל לא ענה. הכנרת הייתה כתומה עכשיו, כמו בבוקר, רק בצד השני.
זה היה נכון. שני הדברים היו נכונים. הוא העביר את התמונה בלילה שלפני שהן עברו לגור איתם, מיכל ובן, עם הקרטונים והשלט על הדלת. הוא העביר אותה כי לא רצה שמיכל תצטרך לראות את אמא שלו בכל פעם שהיא עוברת בסלון. וגם, ובעיקר, כי פחד. הוא פחד שאם התמונה תישאר בסלון, מישהו, יום אחד, יזיז אותה. בעדינות. בלי כוונה רעה. כדי לשים במקומה תמונה מהחתונה. ואז עוד אחת. ואז אמא תהיה תמונה במגירה.
אז הוא לקח אותה לחדר שלו, ששם אף אחד לא יכול לגעת בה.
"שניהם," אמר דניאל, בשקט.
"תודה שאתה אומר לי," אמרה מיכל. היא נשמה. "אז ככה. אני מבקשת להחזיר אותה לסלון. למקום שלה. ליד הספרים. ולא רק אותה." הקול שלה התחזק. "אני רוצה לשים לידה עוד אחת. שלך ושלה, אם יש. על הסירה. אני רוצה שבן יעבור לידה כל יום. שיראה אותה. שישאל מי זאת, ושמישהו יגיד לו. אני רוצה שהיא תהיה חלק מהבית, דני. לא חלק מהחדר שלך. חלק מהבית שלנו."
"היא לא… היא לא שלך," אמר דניאל, והתבייש מיד, כי זה יצא חד מדי.
אבל מיכל לא נעלבה.
"נכון," אמרה. "היא לא שלי. היא שלך, ושל אמיר. אבל הבית הוא גם שלי עכשיו. ובבית שלי, אנשים שאוהבים, לא שמים בחדרים. שמים אותם בסלון." היא עצרה. "חוץ מזה, זה לא הוגן. אתה יודע עליי הכול. אתה יודע שאני שורפת חביתות, ושאני מפחדת מסירות, ושאני שרה שירים של שנות השמונים לא נכון. אני לא יודעת עליה כמעט כלום. אני רוצה להכיר אותה. אפשר?"
* * *
דניאל הרגיש משהו נשבר בתוכו. לא נשבר כמו כוס. נשבר כמו קרח באביב, כשהמים מתחתיו מתחילים לזוז.
הוא בכה.
בפעם הראשונה באותו יום. הוא ישב על המזח מארבע וחצי בבוקר, והחזיק כובע, ושר שיר, והחזיק תמונה, ולא בכה. ועכשיו, כשאישה שבכלל לא הכירה את אמא שלו ביקשה להכיר אותה, הוא בכה. בשקט, עם היד על העיניים, כמו שבוכים כשמישהו בטלפון ויכול לשמוע.
מיכל לא אמרה כלום. היא רק חיכתה. היא חיכתה כמו שאבא חיכה, במסדרון, ליד הדלת, כל הלילה.
"היא הייתה מצחיקה," אמר דניאל לבסוף, עם קול רטוב. "את יודעת? כולם חושבים שהיא הייתה רצינית, כי היא הייתה אלופה בשייט. אבל היא הייתה מצחיקה. היא הייתה מדברת עם הסירה. היא הייתה אומרת לה 'יאללה, מותק, את יכולה'. והיא הייתה עושה את הסיבוב שלה, הסיבוב של נעמה, וצועקת 'אולה!' כמו בספרד, באמצע התחרות. השופטים שנאו את זה."
מיכל צחקה. זה היה צחוק אמיתי, מופתע. "'אולה'?"
"כל פעם."
"זה נשמע כמו מישהי שהייתי רוצה להכיר."
"את היית מסתדרת איתה," אמר דניאל. הוא שמע את עצמו אומר את זה, והבין שזה נכון. "היא הייתה צוחקת עלייך. על ה'אוי, לא' בסירה. ואז היא הייתה מלמדת אותך להישען. היא הייתה אומרת שאת נשענת כמו מישהי שמתנצלת."
"אני באמת נשענת כמו מישהי שמתנצלת," אמרה מיכל. "אמיר אמר את אותו דבר."
"כן?"
"כן. הוא אמר שזה משפט של נעמה." מיכל שתקה רגע. "הוא מדבר עליה, דני. איתי. לא הרבה. אבל לפעמים, בלילה. הוא חושב שאתה לא רוצה שהוא ידבר עליה מולך. כי זה כואב לך."
דניאל הסתכל על הטלפון. הוא חשב על כל הארוחות בשנה האחרונה, השקטות, שבהן אף אחד לא אמר את השם שלה, כי כל אחד חשב שהשני לא רוצה.
"זה לא כואב לי," אמר. "זאת אומרת, כואב. אבל יותר כואב כשלא מדברים."
"אז נדבר," אמרה מיכל. "כשתחזרו. נשים את התמונה בסלון, ונשב, וכל אחד יספר משהו. גם בן. גם אם הוא יגיד שזה מטומטם."
"הוא יגיד שזה מטומטם."
"ואז הוא יישאר," אמרה מיכל. "אני מכירה את הבן שלי. הוא תמיד נשאר בסוף. הוא רק צריך להגיד קודם שזה מטומטם."
* * *
ברקע, דלת נפתחה. דניאל שמע מפתחות נופלים לקערה ליד הכניסה, הקערה הכחולה, שאמא קנתה בשוק הפשפשים ואף אחד מעולם לא החליף. ואז את הקול של אבא, עייף, אומר "הגעתי", ואת מיכל אומרת, לא לתוך הטלפון, "זה דני", ואת הקול של אבא נעצר.
"תן לי," אמר אבא. ואז, ממש קרוב: "דני?"
"היי, אבא."
שקט. דניאל שמע את אבא מתיישב, כנראה על הספה, כנראה בדיוק מול המדף הריק שליד הספרים.
"לא ענית לי בבוקר," אמר אבא. לא בכעס.
"הייתי בים," אמר דניאל.
אבא צחק. זה היה צחוק שבור, עם דמעות, אבל צחוק. "כמובן שהיית בים. איפה עוד." הוא נשם. "מיכל סיפרה לך? על התמונה?"
"היא ביקשה."
"ומה אמרת?"
דניאל הסתכל על הכנרת, על הכתום שנהיה ורוד. "אמרתי שאמא הייתה צועקת 'אולה' באמצע התחרות."
הייתה שתיקה ארוכה מאוד. ואז אבא אמר, בשקט, בקול שדניאל לא שמע ממנו שלוש שנים: "אולה." ומיכל, ברקע, צחקה, ואבא צחק, ודניאל צחק, ושלושתם, בשני צדדים של הארץ, צחקו ובכו בבת אחת, על אישה שצעקה לסירה.
"אז כן?" שאלה מיכל, כשהטלפון חזר אליה. "לסלון?"
"לסלון," אמר דניאל.
כשהשיחה נגמרה, השמש כבר נגעה בגבעות.
דניאל ישב עוד רגע. אחר כך הוא קיפל את התמונה בזהירות, לאורך הקיפול הישן, ושם אותה בתיק. את הכובע הוא השאיר על הראש.
הוא קם. הרגליים שלו היו נוקשות מכל השעות על הקרשים. הוא הלך לאורך המזח, אל החוף, ובפעם הראשונה מארבע וחצי בבוקר, הוא הסתכל אחורה, על הקצה, על המקום שבו ישב, ולא הרגיש שהוא משאיר שם משהו.
בטלפון חיכו לו הודעות מכל היום, שלא קרא. נדב: סטטיסטית, אנשים ביום קשה אוכלים ארבעים אחוז פחות. שמרנו לך צלחת. ששים אחוז ממנה. ליהי: הדבקתי תווית על הכיסא שלך. כתוב עליה "תפוס". שאף אחד לא ישב. ושירה, הודעה אחת, קצרה, מאחת עשרה וחצי: במרוץ השליחים היינו שבעה. בן רץ פעמיים. את שלו ואת שלך. חשבתי שתרצה לדעת.
דניאל קרא את ההודעה של שירה שלוש פעמים.
על החוף, הוא פגש את אלון. אלון ישב על סלע, עם שקית גרעינים, כאילו במקרה.
"תודה," אמר דניאל.
אלון הרים עיניים. "על מה?"
"שאמרת למיכל."
אלון הסתכל עליו הרבה זמן. ואז הניד ראש, לאט, מצד לצד.
"לא אני," אמר.
"אז נדב?"
אלון הניד שוב.
"שירה? ליהי?"
אלון לא ענה. הוא הסתכל מעבר לכתף של דניאל, לכיוון המגרש, שבו, באור האחרון, מישהו נמוך בעט כדור לבד בקיר האחורי של המחסן. טאק. הפסקה. טאק. הפסקה. בדיוק כמו בלילות, דרך הקיר של שקנאי.
אלון פיצח גרעין. הוא לא אמר כלום. אלון, כמו שידעו כולם, לא מספר אפילו כמה הוא שוקל.
דניאל הסתכל לאן שאלון מסתכל. הוא הסתכל על הצללית הנמוכה, ועל הכדור, ועל הקיר. הוא חשב על ההודעה של שירה. ומשהו התחיל להתחבר אצלו בראש, לאט, כמו חבל שמישהו מושך מהקצה השני.
"לא חשוב," אמר דניאל, לבסוף. "מי שזה לא יהיה."
"כן," אמר אלון. "לא חשוב."
אבל כשדניאל הלך במעלה השביל לחדר האוכל, עם הכובע של אמא על הראש, הוא שמע מאחוריו את הטאק, הפסקה, טאק, נעצר. כאילו מישהו הפסיק לבעוט, כדי להסתכל מי עובר.