חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שישים

התשובה הגיעה ביום שלישי בערב, ויוספי היה ער.

לא תכננתי את זה. אבל מאז שהוא שלח את הפתק, הוא שאל כל ערב, כשהכנתי אותו לשינה: "הוא קיבל? הוא ענה?" ובכל ערב אמרתי "עוד לא", והוא הנהן, ואמר "היא עסוקה, יש קבוצות בציון", ונרדם. ביום שלישי אמרתי לו שאבדוק לפני שהוא נרדם, רק כדי שהוא יירגע, והלכתי לחדר הקטן, ופתחתי.

הודעה אחת חדשה. הנושא: "מיהודה לעובדיה".

"יוספי", קראתי בשקט. "בוא".

הוא היה שם תוך שנייה, כאילו עמד מאחורי הדלת. אולי עמד.

הוא נעמד ליד הכיסא, צמוד אליי, עם הסנטר על הכתף שלי. הנשימה שלו הייתה חמה ומהירה, וריח של משחת שיניים עם תות עלה ממנו. "תפתחי", הוא לחש. "מהר. לפני שאבא בא". ומיד הוסיף, כמו מבוגר שמתקן את עצמו: "לא, לא בגלל אבא. סתם מהר".

פתחתי.

"הני,

קראתי לו את המכתב של עובדיה ביום ראשון בערב, לפני שדוד קרא לו את הסיפור. הראיתי לו גם את התמונה של הפתק. הוא הסתכל עליה הרבה. הוא צחק על 'תוב'. אחר כך הוא לקח את המחשב שלי, את הנייד הישן של המשרד שהבאתי הביתה בשביל זה, ואמר שהוא רוצה לכתוב לבד.

הוא כתב לבד. לקח לו חצי שעה. אני לא תיקנתי כלום, כמו שביקשת לעובדיה. רק הוספתי רווחים כשהוא לא ידע איפה.

מה שהוא כתב, אני מעתיקה בדיוק:

אבישג"

ומתחת, באותיות שאבישג לא נגעה בהן:

"שלום עובדיה

אני גם לא שחכתי אותך

למדתי היום דף חדש בחומש זה פרשת ויגש והרבי אמר שאני קורא יפה

הלחם של אמא אבישג טעים מאוד הוא עם שומשום כמו של אמא הני

מרדכי מבקש שתבוא לשחק כדור

אבא קורא לי כל לילה

תישן טוב גם אתה

יהודה"

יוספי קרא את זה לבד. לאט, מילה אחרי מילה, עם האצבע על המסך. כשהוא הגיע ל"שחכתי", הוא צחק בקול.

אני לא קראתי. כלומר, קראתי, אבל לא את המילים. קראתי את הרווחים. את המקומות שבהם יהודה עצר, ולא ידע מה לכתוב, ואבישג הוסיפה רווח. ראיתי אותו יושב מול הנייד הישן, עם האצבע המורה, מחפש כל אות על המקלדת, לאט, ברצינות, כמו שהוא היה מחפש פאזל. חצי שעה. חצי שעה של ילד שיושב בשקט ומחפש אותיות בשביל אח שלו.

"גם הוא כתב שחכתי!" הוא אמר. "גם הוא לא יודע!"

"שניכם עוד לומדים", אמרתי.

"אבל הוא קורא יפה", אמר יוספי בהערכה. "הרבי אמר. אני לא קורא יפה. אני קורא מהר".

"גם זה טוב".

הוא המשיך. "פרשת ויגש", הוא אמר. "זה עם יוסף והאחים. שהוא אומר להם 'אני יוסף'. והם נבהלים".

"נכון".

"והוא בוכה", אמר יוספי. "יוסף בוכה. בקול רם. שכל מצרים שומעים". הוא הסתכל עליי. "הרבי שלי סיפר. גם הרבי בכה קצת, כשסיפר".

לא אמרתי כלום. פרשת ויגש. יוסף שאחיו לא הכירו אותו, ואחר כך הכירו. "העוד אבי חי". והם לא יכלו לענות, כי נבהלו מפניו.

"הלחם של אמא אבישג עם שומשום כמו של אמא הני", קרא יוספי שוב, לאט. "הוא אומר שזה אותו לחם".

"זה אותו מתכון".

"אבל אני אמרתי שלה יותר טעים".

"אתה מותר", אמרתי. "וגם הוא מותר. לכל אחד יש אמא שהלחם שלה הכי טעים".

יוספי שקל את זה. נראה שזה התקבל.

"אמא הני", הוא חזר אחר כך, לאט, בוחן את המילים כמו חפץ חדש. "הוא קורא לך אמא הני".

"ככה הוא כתב".

"אני קורא לך אמא", הוא אמר. "סתם אמא".

"אני יודעת".

"ולה אני קורא אמא גם", הוא אמר, ומצמץ. "אז אצלי זה יותר מסובך".

"מרדכי רוצה שאבוא לשחק כדור", הוא אמר. ושם יד על המסך, על המילה "כדור". "מרדכי משחק גרוע. אבל הוא משתדל".

"אולי פעם", אמרתי, וידעתי מיד שלא הייתי צריכה להגיד את זה.

"מתי?"

"אני לא יודעת. בינתיים לא".

"בינתיים", הוא חזר, ולא התווכח.

"אבא קורא לי כל לילה", קרא יוספי בשקט. "דוד קורא לו". הוא שתק רגע. "אבא שלי לא קורא לי".

הוא אמר את זה בלי תלונה. רק עובדה. ושנינו ידענו שזה לא נכון לגמרי. מנחם קורא איתו קריאת שמע. מנחם אומר איתו "המלאך הגואל". אבל לא סיפור. מנחם לא יושב לידו על המיטה עם ספר. אצלנו הסיפורים היו תמיד שלי. ליהודה קראתי אני, כל ערב, את אותם ספרים, הספר על החיות והספר על הנמלה, עד שהכריכות נקרעו.

"אתה רוצה שאבא יקרא לך?" שאלתי.

"אבא עסוק", הוא אמר. "אבא בישיבה. בלילה".

"אבל אם הוא לא היה עסוק?"

הוא משך בכתפיים. "את קוראת לי".

"אני יכולה לבקש ממנו".

"לא", הוא אמר מהר. "לא צריך. אם תבקשי, הוא יקרא כי ביקשת. אני רוצה שהוא ירצה לבד".

ושוב, כמו כל כך הרבה פעמים בחודשים האלה, הבנתי שהילד הזה מבין דברים שמבוגרים לומדים כל החיים.

"אני רוצה שהוא ירצה לבד". מתי בפעם האחרונה רציתי משהו ככה? לא שיתנו לי, אלא שירצו לתת. אולי בתחילת הנישואים, כשחיכיתי שמנחם יביא פרחים ביום שישי בלי שאבקש. ובסוף הוא הביא, כל שבוע, בלי לפספס. רק שלא ידעתי אף פעם אם זה כי רצה, או כי ככה עושים.

"בוא", אמרתי. "למיטה".

"אפשר להדפיס?"

"מה?"

"את המכתב של יהודה. שיהיה לי".

עצרתי. אם אני מדפיסה, יש דף. ודף אפשר למצוא. מנחם יכול למצוא.

המדפסת הייתה בחדר העבודה של מנחם, ליד הכוננית, ליד הציור. היא הייתה מזמזמת כשמדליקים אותה, וחורקת כשהדף יוצא. בכל הבית שומעים אותה. ודף מודפס, אחרי שיוצא, לא חוזר. אפשר לקפל אותו, להחביא אותו, לשים אותו בקופסת פח, אבל הוא קיים. כמו מילה שנאמרה.

"אני אכתוב לך אותו ביד", אמרתי. "על פתק. בכתב שלי. בסדר?"

הוא חשב. "בכתב יפה", הוא אמר.

"בכתב הכי יפה שלי".

כתבתי. על דף ממחברת חדשה, בכתב הסמינר, עם שורות ישרות, בדיוק את המילים של יהודה, כולל "שחכתי". יוספי עמד לידי וראה שאני לא מתקנת.

הוא לקח את הדף, קיפל אותו לארבע, והלך לחדר. שמעתי את הארון נפתח. את קופסת הפח עם הבית בשלג נפתחת. ונסגרת.

עכשיו היו בה אבני חן מפלסטיק, כרטיסי צדיקים, בול אחד, ומכתב.

סגרתי את המחשב. ישבתי בחושך עוד כמה דקות. "אמא הני". חזרתי על זה בלב, כמו שחוזרים על פסוק. בפעם האחרונה ששמעתי אותו אומר "אמא", זה היה בטלפון, ביום שישי, לפני החלות השרופות. ועכשיו הוא כתב את זה, באותיות שלו, על מקלדת בנתיבות. אמא הני. שתי מילים, אחת שלו ואחת של העולם. והוא שם אותן אחת ליד השנייה, בלי פסיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *