חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק חמישים ותשע

הוא לא שכח.

ביום שישי בבוקר, כשמנחם היה בבית הכנסת לשחרית, וכשאני עמדתי במטבח עם הידיים בבצק של החלות, הוא נכנס ועמד לידי.

"חשבת?" הוא שאל.

"על מה?"

"על מה שאני אגיד ליהודה".

ניגבתי את הידיים בסינר. "חשבתי".

הבצק נדבק לי לאצבעות, ובין הציפורניים, ועל השעון. ריח של שמרים ושל סוכר מילא את המטבח. בחוץ, ברחוב, עבר רוכל עם רמקול, מכריז על תפוזים ועל קלמנטינות, והקול שלו הלך והתרחק. יוספי עמד לידי בפיג'מה, עם שיער סתור ועם הסוודר האפור על הכתפיים כמו גלימה, וחיכה. הוא ידע לחכות, הילד הזה. כשהוא רצה משהו באמת, הוא ידע לחכות כמו מבוגר.

"ו?"

הסתכלתי עליו. כל הלילה חשבתי. על מה שגילת אמרה, על הקשר המסודר והגלוי שאנחנו צריכים, ועל כמה רחוק אני ממנו. על מה שאמרתי לו בלילה, שזה לא התפקיד שלו לשמור. ועל זה שאם הוא ישלח מכתב ליהודה, דרכי, בלי שאבא יודע, הוא כבר בתוך הסוד, בין אם הוא רוצה ובין אם לא.

אבל חשבתי גם על הפנים שלו מול המסך. על "שלום, יהודה" בקול רגיל, כאילו הם בחצר. ועל זה שיהודה ביקש להגיד שלום. ועל זה ששני הילדים האלה, שאף אחד לא שאל אותם כלום, רק רוצים להגיד משהו אחד לשני.

"אתה יכול להגיד לי", אמרתי, "ואני אכתוב. ואת זה אני אספר לאבא. אני מבטיחה לך. לא היום, אבל אני אספר. אתה לא תשמור את זה".

הוא הנהן, רציני.

"אבל לא עכשיו", אמרתי. "עכשיו שבת מגיעה. אחרי שבת. במוצאי שבת, אחרי הבדלה, תגיד לי, ואני אכתוב".

"אני צריך לחשוב מה", הוא אמר.

"יש לך כל השבת".

הוא חשב כל השבת. ראיתי אותו חושב. בסעודה של ליל שבת הוא כמעט לא אכל, ומנחם שאל אותו אם הוא מרגיש טוב, והוא אמר "אני חושב", ומנחם צחק ואמר "זה טוב, גם אני חושב, אבל אני אוכל בזמן". בבוקר, בבית הכנסת, הוא ישב ליד מנחם, ומנחם סיפר לי אחר כך שבקריאת התורה הוא לא הסתובב אפילו פעם אחת, ולא שאל מתי נגמר. "הוא היה במקום אחר", אמר מנחם. "כמו שאת לפעמים".

אני לא אמרתי כלום.

"כמו שאת לפעמים". הוא אמר את זה בלי כוונה, בין המרק לקוגל, ובכל זאת זה נשאר לי. הוא רואה, מנחם. הוא רואה שאני במקום אחר. הוא רק לא שואל איפה. ואני לא יודעת אם הוא לא שואל כי הוא סומך עליי, או כי הוא מפחד מהתשובה.

באותה שבת שמתי לב שהוא מסתכל עליי יותר. בקידוש, כשהרמתי את הכוס. בזמירות, כשלא שרתי. בבוקר, כשהבאתי את הדג לשולחן. מבטים קצרים, כמו של מי שבודק אם הדלת נעולה, ואחר כך חוזר לגמרא שלו.

בשבת אחר הצהריים יוספי ישב על הספה עם ספר תמונות, ולא דפדף. אחר כך הוא שאל אותי כמה מילים יש ב"שמע ישראל". אמרתי שש. הוא שאל אם זה הרבה או מעט. אמרתי שזה מספיק בשביל להגיד הכל. הוא הנהן לאט, כמו מנחם, ואמר: "אז גם לי שש מספיק".

במוצאי שבת, אחרי הבדלה, אחרי שמנחם הריח את הבשמים ונתן לו להריח, ואחרי שכיבו את הנר ביין, ואחרי שמנחם יצא למלווה מלכה בישיבה, הוא בא אליי לחדר הקטן. עם הפיג'מה כבר, עם השיניים מצוחצחות. ועם פתק.

"כתבתי", הוא אמר. "אבל אני לא יודע לכתוב טוב. אז תכתבי את".

לקחתי את הפתק. דף מחברת, קרוע לא ישר. באותיות גדולות, עקומות, חלק מהן הפוכות, הוא כתב:

"יהודה. אני לא שחכתי אותח."

ולמטה, באותיות עוד יותר גדולות:

"תישן תוב."

"זה מה שאתה רוצה להגיד?" שאלתי בשקט.

הוא הנהן. "זה שש מילים", הוא אמר בגאווה. "בלי השם".

ספרתי. אני. לא. שכחתי. אותך. תישן. טוב. שש. בלי השם.

"זה מושלם", אמרתי.

וזה היה. בכל השנים שלימדתי בסמינר, קראתי אלפי חיבורים. חיבורים על אמונה, על חסד, על דמויות בתנ"ך. חיבורים של בנות מוכשרות, עם ציטוטים ועם מילים גבוהות. אף אחד מהם לא אמר כל כך הרבה בשש מילים. אני לא שכחתי אותך. תישן טוב. ילד בן שש אמר את כל מה שאני רציתי לומר ליהודה, כל החודשים האלה, ולא העזתי.

"את לא תתקני?"

"אני אתקן רק את הכתיב", אמרתי. "את המילים לא".

"אבל תשלחי גם את הפתק", הוא אמר. "שיראה שאני כתבתי".

"איך?"

הוא חשב. "תצלמי. עם המצלמה של החתונה".

הוצאתי את המצלמה. הסוללה הייתה כמעט ריקה, אבל הספיקה. הוא החזיק את הפתק מול הבטן שלו, רק את הפתק, בלי הפנים. "בלי הפנים", הוא אמר, "כי זה מכתב, לא תמונה". צילמתי.

ישבתי מול המחשב והקלדתי, והוא עמד לידי וראה כל אות.

"אבישג,

זה מעובדיה ליהודה. הוא כתב את זה לבד, אחרי שחשב על זה כל השבת. הוא ביקש שאתקן רק את הכתיב. הוא ביקש שתראי גם את הפתק המקורי.

'יהודה. אני לא שכחתי אותך. תישן טוב.'

הני"

"תקראי לי", הוא אמר.

קראתי לו.

"גם את הסוף".

"הני".

"לא", הוא אמר. "תכתבי גם 'עובדיה'. שהוא ידע שזה ממני, ולא ממך".

כתבתי מתחת: "עובדיה".

הוא הסתכל על המילה הזאת על המסך. השם הישן שלו. השם שכבר חודשים לא נשמע בבית הזה, חוץ מבלחישה בטלפון, ובתשע וחצי.

"עכשיו", הוא אמר.

לחצתי על "שלח".

"ההודעה נשלחה".

"זהו?" הוא שאל. "הוא כבר קיבל?"

"היא תקרא לו מחר. או ביום שני".

"ואז הוא ידע".

"ואז הוא ידע".

הוא נשם עמוק, כמו מישהו שהוריד תיק כבד מהגב. "עכשיו אני יכול לישון", הוא אמר.

ליוויתי אותו למיטה. הוא נרדם תוך דקה, עם יד מתחת ללחי, עם הפנים רגועות כמו שלא ראיתי אותן מזמן.

הוא ביקש שאשאיר את האור במסדרון דולק, ושאשאיר את הדלת פתוחה עד הסוף, לא רק סדק. עשיתי כמו שביקש. בפתח הוא קרא לי עוד פעם.

"אמא? אם הוא יענה, את תעירי אותי?"

"אם הוא יענה, אני אספר לך בבוקר".

"גם אם זה באמצע הלילה?"

"היא לא כותבת באמצע הלילה", אמרתי. "היא ישנה".

"היא לא ישנה", הוא אמר בעיניים עצומות. "היא רק שוכבת".

אני חזרתי לחדר הקטן, והסתכלתי על הפתק המקורי, עם האותיות העקומות. "שחכתי". "אותח". "תוב". שמתי אותו בתוך המגירה במטבח, ליד המתכון ולפתק של אבישג.

ואחר כך, בגב הדף של מחברת המבחנים, מתחת לכתובת של אבישג, כתבתי לעצמי: "לספר למנחם". וקו מתחת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *