חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק תשעים ושמונה

הם באו ביום חמישי שאחרי. כל המשפחה. דוד, אבישג, יהודה, ישראל, אבינועם, מוריה, מרדכי ואליהו. רכב ההסעות של דוד, מלא, שעלה מנתיבות לירושלים בבוקר, עם עוגות, ולחם, וסיר של קציצות, וזר פרחים שמוריה בחרה, ובלון ורוד אחד שמרדכי החזיק כל הדרך מהחלון.

באותו בוקר, בבית הכנסת, מנחם עלה לתורה וקרא לה שם. שם שבחרנו ביחד, ארבעתנו: אני, ומנחם, ויוספי, ויהודה, בטלפון, ביום שלישי בלילה. אני לא אכתוב אותו כאן עדיין. יש דברים שאמא שומרת לעצמה עוד קצת.

אני זוכרת שעמדתי בחלון, עם התינוקת על הכתף, וראיתי את רכב ההסעות נכנס לרחוב. וחשבתי: לפני שנה, לא הכרתי את האנשים האלה. לפני חצי שנה, פחדתי מהם. לפני חודש, כתבתי להם בסתר. ועכשיו הם עולים לי במדרגות.

יוספי פתח את הדלת לפני שמישהו דפק. הוא חיכה שם מהשעה שמונה.

הוא חיכה שם מהשעה שמונה. בהתחלה עמד, אחר כך ישב על המדרגה הפנימית, אחר כך שכב על הרצפה עם האוזן לסדק שמתחת לדלת, "כדי לשמוע את הצעדים". אמא שלי, שבאה לעזור, אמרה לו שהוא ילכלך את הבגדים של שבת, והוא אמר שזה לא שבת, זה יום חמישי, וזה חשוב יותר. היא לא התווכחה.

מה שקרה בדקות הראשונות אני לא זוכרת בסדר. רק תמונות. אבישג נכנסת ראשונה ורואה את התינוקת, ושמה יד על הפה. מרדכי רץ ישר ליוספי, והם נופלים על השטיח בסלון. ישראל ואבינועם עומדים בפתח, מבוישים, גבוהים, ולא יודעים איפה לשים את הידיים. אליהו בזרועות של דוד, מסתכל על הבלון. ודוד עצמו, עומד, מחכה, עד שמנחם בא אליו.

והם לחצו ידיים. ואז, אחרי רגע, מנחם משך אותו לחיבוק. קצר. של גברים. עם טפיחה על הגב. דוד היה מופתע. גם אני.

ויהודה.

יהודה נכנס אחרון. הוא עמד בפתח. בדיוק כמו שעמד בפתח הבית שלו, בנתיבות, באותו ערב. יד אחת על המשקוף. והסתכל על הבית. על הסלון שלא הכיר, כי עברנו אחרי שהוא הלך. על הספה החדשה. על הציור של יוספי, שעדיין היה תלוי על המקרר, אפשר היה לראות אותו מהפתח. ועליי.

"שלום, אמא הני", הוא אמר.

הפעם לא עצרתי באמצע. הפעם הלכתי אליו, עם התינוקת על הכתף, וכרעתי, כמה שאפשר כרעתי, וחיבקתי אותו ביד אחת, חזק. והוא חיבק אותי בחזרה. ואת התינוקת. את שתינו.

"זאת היא?" הוא לחש.

"זאת היא".

הוא הסתכל עליה. מקרוב. היא ישנה. עם הפה פתוח קצת.

"היא ישנה כמוני", הוא אמר.

"היא ישנה כמוך", אמרתי.

"אפשר להחזיק?"

"אחר כך. כשתשב על הספה. עם כרית".

הוא הלך מיד לספה, וישב, ושם כרית על הברכיים, ויישר אותה, ושלב את הידיים, וחיכה. כמו בכיתה, בהכתבה, לפני שהרבי מתחיל.

הוא ישב על הספה. עם כרית. ואני הנחתי אותה בזרועות שלו, והראיתי לו איפה לשים את היד מתחת לראש. הוא לא נשם. בדיוק כמו מנחם. כל החדר נעשה שקט, אפילו מרדכי ויוספי הפסיקו להתגלגל על השטיח.

"תנשום", אמר מנחם מהצד.

יהודה נשם.

והתינוקת פקחה עיניים. כהות, מעורפלות. הסתכלה עליו. והוא הסתכל עליה. ואז הוא התכופף אליה, ולחש, עם השין הרכה:

"שלום. אני יהודה. אמרתי לך שאני אבוא".

ואז הוא הרים אליי את העיניים, ושאל בלחישה, כמו מי ששואל סוד: "היא יודעת שאני אח שלה?"

"עכשיו היא יודעת", אמרתי. "אמרת לה".

הוא הנהן, מרוצה, והחזיר את העיניים אליה, ולא הוריד אותן הרבה זמן.

אחר כך הבנים יצאו לחצר. כולם. ישראל ואבינועם, שהפסיקו להתבייש אחרי עשר דקות, ומרדכי, ויוספי, ויהודה. הבנות של השכנים הציצו מהחלונות. שמעיה ירד מהקומה השנייה, והצטרף.

לפני שיצא, יהודה עצר ליד הסל, והסתכל עליה עוד רגע, ולחש לה: "אני חוזר". ורק אז רץ אחרי כולם במדרגות.

מהמרפסת, ראיתי אותם. יוספי הוציא את האופניים הכחולים עם האריה. "אלה שלך", הוא אמר ליהודה. "אתה רוצה?"

יהודה הסתכל על האופניים. "הם קטנים עליי עכשיו", הוא אמר. "אתה גדלת עליהם. הם שלך".

"אז ביחד", אמר יוספי. "אני רוכב, ואתה מחזיק לי את האוכף. כמו אבא".

"אבל אתה לא צריך שיחזיקו".

"אני יודע", אמר יוספי. "אבל זה כיף".

ומנחם, שעמד לידי במרפסת, צחק בקול.

"כמו אבא", הוא חזר.

אחר כך הוא ירד לחצר. לא כדי לפקח. כדי להיות. ראיתי אותו עומד בצד, ליד עמוד הכביסה, עם הידיים בכיסים, ומסתכל. ואחרי זמן, יהודה בא אליו. לאט. ועמד לידו. ולא אמר כלום. וגם מנחם לא.

ואז מנחם שאל אותו משהו. לא שמעתי מה. ויהודה ענה, ארוך, עם ידיים. כמו שיוספי עונה. מנחם הקשיב. ושאל עוד שאלה. ויהודה ענה עוד.

"על מה דיברתם?" שאלתי אותו בלילה.

"שאלתי אותו מה הוא אוהב לקרוא עכשיו", אמר מנחם. "הוא סיפר לי על ספר על חיות הים. על דיונונים. עשר דקות על דיונונים". הוא חייך. "אני לא ידעתי שהוא אוהב את הים. אף פעם לא ידעתי".

"גם אני לא".

ישבנו רגע בשקט. במטבח עוד עמדו הכלים של כל היום, הסירים של אבישג והצלחות שלי, מעורבבים על השיש. ריח של קציצות עדיין היה בבית, ושל עוגה, ושל ילדים. בסלון, על השטיח, נשאר הבלון הוורוד, קצת מכווץ, קשור לרגל של הכיסא.

"הוא התחיל לאהוב שם", אמר מנחם. "בנתיבות. דוד לוקח אותם לחוף באשקלון. מאז הפארק, הוא רוצה לדעת הכל על הים". הוא שתק. "אני צריך ללמוד את הילד הזה מחדש. הוא כבר לא בדיוק אותו ילד. הוא גדל. השתנה. יש לו דברים חדשים שאני לא מכיר".

"וזה מפחיד אותך?"

"לא", הוא אמר. "זה… זה כמו לבנות. לאט. לבנה אחרי לבנה. כמו הסוכה. רק שהפעם אני לא רוצה לבנות חצי ולתת למישהו אחר לגמור. הפעם אני רוצה לבנות עד הסוף. ביחד עם דוד. כל אחד את הצד שלו".

בערב, לפני שהם נסעו, דוד ומנחם עמדו ליד רכב ההסעות. אני ראיתי מהחלון. הם דיברו. ואחר כך מנחם הוציא משהו מהכיס, ונתן לדוד. דף מקופל.

"מה נתת לו?" שאלתי אחר כך.

"את הרשימה", אמר מנחם. "מה יהודה אהב לאכול לפני הצליאק. מה הוא אוהב לשמוע לפני השינה. איפה הוא עמד מחוץ לחיידר, ימין או שמאל. כתבתי את מה שאת אמרת לי. ושאלתי את דוד שיכתוב לי את אותו דבר. על עכשיו. כדי שאני אדע".

"והוא כתב?"

"הוא אמר שבפעם הבאה", אמר מנחם. "הוא אמר שיש לו הרבה מה לכתוב".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *