חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק תשעים ותשע

את ההחלטה עשינו אצל גילת. כולם. זה היה הרעיון של אבישג. "שמישהו שלא שלנו יחזיק את הקצה", היא אמרה. "שאף אחד לא ירגיש שהוא מכתיב".

החדר של גילת היה קטן מדי. ארבעה מבוגרים, עם תינוקת בסל, על הספה ועל הכורסה הירוקה ועל שני כיסאות שהמזכירה הביאה מהחדר הסמוך. הילדים נשארו בחוץ, אצל אמא שלי, בגן הציבורי שליד, עם כדור וחבילה של במבה. רק את התינוקת לקחנו, כי היא עוד לא יודעת לשחק כדור.

על הקיר מאחוריה היה תלוי ציור של ילד, בית עם ארובה ועשן מסולסל. בפעמים הקודמות שישבתי מולו ספרתי את החלונות שבו, כדי לא לבכות. עכשיו הסתכלתי עליו, וראיתי שיש לו גם דלת פתוחה. לא שמתי לב לזה קודם.

גילת הסתכלה עלינו מעבר למשקפיים. ראיתי שהיא מנסה לא לחייך.

"נו", היא אמרה. "תראו אתכם".

"תראי אותנו", הסכים דוד.

והוא חייך. חיוך רחב, לא מוכר, שלא ראיתי עליו אף פעם. לא בבית החולים, לא ביציאה מבית המשפט, לא בחצר בנתיבות. מנחם הסתכל עליו, ואחר כך, לאט, חייך גם.

היא פתחה מחברת. "אז מה אתם רוצים?"

ושוב, כמו בכל השנה הזאת, כולם הסתכלו על מנחם. כי מנחם הוא זה שמחליט.

אבל מנחם הסתכל על דוד.

"דוד", הוא אמר. "קודם אתה".

דוד הופתע. הוא הסתכל על אבישג. היא הנהנה.

"אני רוצה שיהודה יישאר בנתיבות", הוא אמר לאט. "זה הבית שלו עכשיו. הוא מתחיל בחיידר את השנה החדשה, עם מרדכי. הוא הכי טוב בכיתה. הוא אוכל כמו כולם בבית. אני לא רוצה לעקור אותו שוב. אף אחד לא צריך לעבור את זה פעמיים".

"מסכים", אמר מנחם מיד. "לגמרי. וגם יוסף. גם הוא נשאר. הוא בירושלים. הוא נקלט. יש לו חברים. יש לו אחות". הוא הסתכל על הסל. "יש לו אופניים".

הוא אמר את זה מהר, כמו שהוא אומר הכל. אבל הפעם המהירות לא הבהילה אותי. הפעם היא הייתה כמו של מי שחיכה הרבה זמן שמישהו אחר יגיד את זה ראשון.

גילת רשמה. "אז אף אחד לא זז", היא אמרה. "יפה. ומה עוד?"

אבישג דיברה. "אני רוצה שהם יהיו אחים", היא אמרה. "באמת. לא בטלפון. לא במייל. שיהיו ביחד. שיגדלו ביחד, גם אם בשני בתים. שהקטנה תכיר את יהודה כמו שהיא מכירה את יוסף. שמרדכי יכיר את עובדיה גם בגיל עשר, ובגיל עשרים, ובחתונה שלו".

"ואני רוצה", אמרתי, וכולם הסתכלו עליי, כי לא דיברתי עד אז, "אני רוצה שלא יהיה יותר בינתיים. שיהיה לוח. שהילדים ידעו מראש. מתי, ואיפה, ועם מי. שלא יצטרכו לחסוך דמי כיס ולספור תחנות".

דוד צחק. מנחם גם.

גילת שמה את העט. "אז בואו נבנה לוח", היא אמרה.

בנינו לוח.

גילת קרעה דף מהמחברת, ושרטטה עליו טבלה עם סרגל, ואחר כך ויתרה על הסרגל, כי דוד ומנחם התחילו להזיז את השורות עוד לפני שגמרה. אבישג החזיקה עט אדום, ואני עט כחול, וכל פעם שמישהו הסכים על משהו, אחת מאיתנו כתבה. בסוף הדף היה מלא בשני צבעים, עם חיצים, ומחיקות, ותוספות בשוליים, ונראה כמו מבחן שבדקו אותו שתי מורות.

לקח שעה וחצי. היו ויכוחים, קטנים. על כמה פעמים בחודש. על הנסיעות, ומי נוהג. על החגים, שהם הדבר הכי קשה, כי כל משפחה רוצה את ליל הסדר בבית שלה, ואת הסוכה שלה, ואת השולחן של ראש השנה, עם הסבים והסבתות.

בסוף, זה מה שיצא.

שבת אחת בחודש, ביחד. פעם בירושלים, אצלנו. פעם בנתיבות, אצלם. לסירוגין. המשפחה שמארחת, מארחת את כולם. כל הילדים, כל ההורים. מי שאין לו מקום, ישן על מזרון בסלון, ואף אחד לא מתלונן.

החגים מתחלקים. סוכות, חצי ראשון אצל אחד, חצי שני אצל השני, ומתחלפים בכל שנה. פסח, כל משפחה עושה סדר בבית שלה, אבל חול המועד ביחד. וחנוכה, נר אחד לפחות, ביחד. בחורף, בנתיבות, כי שם חם יותר.

"ושבועות?" שאל דוד.

"שבועות בציון", אמרה אבישג. "אצלי. אני אאכיל את כולם. בלי גלוטן".

"ומי שירצה עוגת גבינה רגילה?" שאל מנחם.

"יביא מירושלים", אמרה אבישג, וכולם צחקו.

"ובל"ג בעומר?" שאל מנחם.

"מירון", אמרו שניהם, דוד ואבישג, ביחד.

"הילדים על הכתפיים", הוסיף דוד. "כל שנה. יהודה כבר ביקש".

"גם יוסף יבקש", אמר מנחם. "ברגע שהוא ישמע".

מנחם צחק. "מירון", הוא הסכים. "אני אבוא".

ובין לבין, הטלפון. לא כל לילה. פעמיים בשבוע. ביום שני ובחמישי, כמו קריאת התורה. בתשע וחצי. בשעה שיוספי בחר, לפני כל כך הרבה זמן, מהמגירה עם הגרביים. גלוי. מהטלפון של הבית. עם רמקול, אם הילדים רוצים. ובלי רמקול, אם הם רוצים לדבר לבד.

והמיילים, אמרה אבישג, יישארו. "כי אני התרגלתי", היא אמרה. "ואני אוהבת מכתבים".

גילת קראה בקול את מה שרשמה. לאט. סעיף אחרי סעיף. כשהיא סיימה, היא הרימה את העיניים.

"יש התנגדויות?"

אף אחד לא דיבר.

"יש שינויים?"

"רק אחד", אמר מנחם.

כולם הסתכלו עליו.

"השבת הראשונה", הוא אמר. "אני רוצה שהיא תהיה אצלנו. בירושלים. בשבת הקרובה". הוא הסתכל על דוד. "אני יודע שזה מהר. אני יודע שאני תמיד מהר. אבל הפעם זה לא פלסטר. הפעם זה… זה שולחן. ואני רוצה שיהודה יעמוד ליד השולחן שלי בליל שבת. רק פעם אחת. ואני רוצה לברך אותו. ואת יוסף. ואת כל הבנים שלך, אם תרשה".

דוד שתק. הוא הסתכל על אבישג. היא לא אמרה כלום. היא רק לקחה לו את היד.

"אני ארשה", אמר דוד לאט, "אם גם אני אוכל לברך. את כולם. גם את יוסף".

"כמובן", אמר מנחם.

"אז שתי ברכות לכל ראש?" שאלה גילת, ולא הצליחה יותר לא לחייך.

"שתי ברכות לכל ראש", אמר מנחם. "זה לא יזיק להם".

בחוץ, בגן הציבורי, כשיצאנו, הילדים כבר היו מלוכלכים מחול, ורטובים מהברזייה, ושמחים. אמא שלי ישבה על ספסל עם החבילה הריקה של הבמבה, ונראתה עייפה מאוד ומרוצה מאוד.

יוספי ויהודה רצו אלינו ראשונים, יד ביד, עם חול על הברכיים. "נו?" שאל יוספי, בדיוק כמו סבתא. "יש לוח?" "יש לוח", אמר מנחם, והראה לו את הדף, עם שני הצבעים. יהודה הסתכל עליו הרבה זמן, ואז הצביע על שורה אחת, באמצע. "פה", הוא אמר. "השבת הזאת. זה אצלכם". מנחם הנהן. ויהודה, בלי להגיד מילה, הלך לספר למרדכי.

"נו?" היא שאלה.

"יש לוח", אמרתי.

היא הנהנה. "סוף סוף", היא אמרה. "כבר נמאס לי מבינתיים".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *