חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק חמישים ושמונה

לא שמעתי אותו מגיע.

זה היה ביום חמישי בלילה, שבוע וחצי אחרי הסרטון. התרגלתי. כמעט כל ערב, אחרי שמנחם יצא, הייתי פותחת את המחשב בחדר הקטן, ופותחת את התיבה, וקוראת שוב את המכתבים הישנים, אם לא היה חדש. ובסוף, תמיד, הייתי לוחצת על הריבוע עם המשולש הלבן. אחת עשרה שניות.

"עכשיו?"

"עכשיו".

"שלום".

באותו ערב הייתה גם הודעה חדשה. אבישג כתבה שיהודה סיים את הספר של החיות, ושהוא התחיל לקרוא לבד את "ספורי צדיקים" הקטנים, עם הניקוד. שהרבי בחיידר בנתיבות אמר לה שהוא קורא הכי טוב בכיתה, ושהוא לא האמין שזה אותו ילד שלא פתח את הפה בשבועות הראשונים. ושהיא מצרפת עוד תמונה: יהודה יושב על המדרגה בחצר, עם ספר פתוח על הברכיים, ומרדכי לידו, מסתכל לתוך הספר מעבר לכתף.

הגדלתי את התמונה. ניסיתי לקרוא את הכותרת על הדף. לא הצלחתי. אחר כך חזרתי לסרטון, ולחצתי.

מרדכי בתמונה היה עם כיפה עקומה ועם כתם של משהו, אולי שוקולד, על הלחי. הוא נשען על הכתף של יהודה בלי בושה, כמו שאחים נשענים, ויהודה לא זז ממנו. יהודה, שבגן היה מתרחק מכל ילד שנגע בו. ישבתי והסתכלתי על הכתף הזאת, על המקום שבו הראש של מרדכי נח, ולא יכולתי להחליט אם אני שמחה או מקנאה.

"עכשיו?"

"עכשיו".

"שלום".

"זה יהודה".

קפצתי. הכיסא חרק. הסתובבתי.

יוספי עמד בפתח החדר, בפיג'מה עם הכוכבים, יחף, עם העיניים חצי סגורות מהשינה וחצי פקוחות מהסקרנות. הוא החזיק את הדלת ביד אחת. לא שמעתי את הדלת נפתחת. לא שמעתי את המיטה חורקת. אולי בגלל שהסרטון היה בקול, אולי בגלל שהלב שלי היה בתוך המסך.

"יוספי", אמרתי, וניסיתי לסגור את החלון במחשב, אבל היד שלי רעדה והעכבר ברח לי.

כל הגוף שלי היה חם פתאום, מהצוואר ועד האוזניים, כמו של תלמידה שתפסו אותה עם פתק בזמן מבחן. הרגשתי את זה בבטן, בידיים, בכפות הרגליים היחפות על הרצפה הקרה. מאחוריו, במסדרון, דלק האור הקטן של הלילה, והצל שלו נפל לתוך החדר, ארוך וצר, עד הכיסא שלי.

"זה יהודה", הוא אמר שוב, ונכנס. לא שאלה. "את מדברת עם יהודה?"

"לא מדברת", אמרתי. "רק… רק מסתכלת".

הוא נעמד ליד הכיסא שלי, והסתכל על המסך. הסרטון נעצר על הפריים האחרון, על החיוך המבויש. יוספי הסתכל עליו הרבה זמן.

"הוא מסתפר אחרת", הוא אמר לבסוף.

"אמא אבישג גוזרת לו".

"היא גוזרת קצר", הוא אמר בידענות. "גם לי היא גזרה קצר. אבא אמר שזה כמו של חסידים. אבל זה לא כמו של חסידים". הוא הסתכל עוד רגע. "אפשר לראות עוד פעם?"

לא היה טעם לסרב. לחצתי.

"עכשיו?"

"עכשיו".

"שלום".

יוספי צחק. צחוק קטן, שמח, של ילד שראה משהו מוכר. "הוא תמיד אומר ככה", הוא אמר. "שלום. עם השין הרכה. בטלפון הוא גם אמר ככה".

"אתה זוכר?"

"בטח". הוא נשען עליי, והניח את הראש על הכתף שלי, והסתכל על המסך. "זה במייל? כמו של אבא בישיבה?"

"כן".

"אמא אבישג שולחת?"

"כן".

"ואת שולחת לה?"

"כן".

"גם תמונות שלי?"

עצרתי. "כן. אחת עם האופניים".

הוא חשב על זה. ראיתי את המחשבות עוברות לו על הפנים, אחת אחת, כמו עננים.

מבחוץ עבר אוטובוס לילה, והחלון רעד קצת. המחשב זמזם. על המסך, החיוך של יהודה נשאר קפוא באמצע, כאילו גם הוא מחכה לשמוע מה יוספי יחליט.

"ואבא יודע?" הוא שאל.

הנה. השאלה שלא רציתי לשמוע. לא ממנו.

"לא", אמרתי. לא הייתה לי ברירה אלא לומר את האמת. כבר שיקרתי מספיק. "אבא לא יודע".

יוספי הרים את הראש מהכתף שלי והסתכל עליי. בעיניים שלו לא היה כעס, ולא הפתעה. היה בהן משהו אחר. הבנה. ההבנה של ילד שחי בתוך סוד שבועות, עם טלפון במגירה של הגרביים.

"אני לא אגיד", הוא אמר.

"יוספי…"

"אני מבטיח. אני לא אגיד לאבא. אני יודע לשמור".

"אני יודעת שאתה יודע", אמרתי. והלב שלי כאב. כי זה בדיוק מה שלא רציתי. ילד בן שש, שכבר שמר סוד אחד מאבא, ובגלל הסוד נסע לבד לנתיבות, ובגלל הנסיעה נשבר לו כמעט כל מה שהיה לו. ועכשיו אני, אמא שלו, אמורה להטיל עליו עוד סוד.

לקחתי את שתי הידיים שלו בשתי הידיים שלי.

"תקשיב", אמרתי. "אתה לא צריך לשמור בשבילי. זה לא התפקיד שלך. זה שלי. אם אבא ישאל אותך משהו, אתה תגיד את האמת. אתה לא צריך לשקר לאבא. אף פעם. בגללי, לא".

"אבל הוא יכעס".

"אולי", אמרתי. "אבל זה בינינו. ביני לבין אבא. לא שלך".

הוא שקל את זה. "אז את תגידי לו?"

"אני אגיד לו", אמרתי. "כשיהיה הזמן הנכון".

"מתי זה?"

"אני לא יודעת עדיין".

"כמו בינתיים", הוא אמר.

"כמו בינתיים".

הוא הנהן, כאילו זה מובן. כל העולם שלו היה בינתיים.

"אז אני לא אגיד", הוא אמר שוב, בפשטות. "אבל אם הוא ישאל, אני לא אשקר".

"זה הוגן", אמרתי.

אבל זה לא היה הוגן. ידעתי את זה כשאמרתי. שום דבר בזה לא היה הוגן. לא הסוד, לא השעה, לא הילד בפיג'מה עם הכוכבים שמבטיח לי הבטחות של מבוגרים. הוגן היה לסגור את המחשב, ולקחת אותו לחדר שלו, ולמחרת לספר למנחם הכל. ואני ידעתי, כבר באותו רגע, שאני לא אעשה את זה. לא מחר.

"אפשר עוד פעם אחת?"

לחצתי.

"עכשיו?"

"עכשיו".

"שלום".

"שלום, יהודה", אמר יוספי למסך, בקול רגיל, כאילו הם עומדים בחצר. ואחר כך הוא פיהק, פיהוק ענק, והתנודד על הרגליים.

"למיטה", אמרתי.

הוא הלך איתי. נכנס מתחת לשמיכה. אני כיסיתי אותו.

הוא בעט את השמיכה מעליו כמעט מיד, כמו תמיד. השארתי אותה רפויה, על הרגליים, כמו שהוא אוהב. ידעתי שבעוד שעה, כשמנחם יחזור, הוא ייכנס לכאן ויסדר אותה, כמו שהוא עושה מאז שיוספי בא, גם כשאין צורך. ושיוספי יבעט אותה שוב בשינה.

"אמא", הוא אמר כשכבר כמעט נרדם. "אני יכול לשלוח לו משהו? לא תמונה. משהו שאני אגיד".

"אני אחשוב", אמרתי.

"תחשבי מהר", הוא מלמל. "לפני שאני שוכח".

עמדתי רגע מעל המיטה, וחייכתי בחושך. הוא לא ישכח. ילד שזוכר את הקשר הכפול, ואת השעה תשע וחצי, ואת מספר התחנות לנתיבות, לא שוכח. אבל הוא פחד שהוא ישכח. וזה היה משהו אחר לגמרי.

והוא נרדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *