בפעם הראשונה ראיתי את זה במקרה.
זה היה ביום רביעי, בצהריים. חזרתי מהסמינר מוקדם, כי אחת הכיתות יצאה לטיול, ומנחם היה בבית, באמצע הכנה לשיעור שהוא מוסר בערב. הדלת של חדר העבודה שלו הייתה פתוחה למחצה. שמעתי שקט. לא את הזמזום הרגיל שלו, כשהוא לומד בקול, וחוזר על הגמרא בניגון. שקט.
הצצתי.
הוא עמד מול כוננית הספרים. בגב אליי. הידיים שלו היו בכיסים של המכנסיים. והוא הסתכל על המדף השלישי, בין הש"ס הקטן לבין המשנה ברורה, על דף מקופל קצת, שנשען על הכריכות.
הציור של יהודה.
אני זוכרת את הערב שבו הוא שם אותו שם. מצאתי את הציור במגירה בחדר של יהודה, כשסידרתי בשביל יוספי. אבא, אמא וילד. שלושה ציורים של אנשים עם ראשים גדולים ורגליים כמו מקלות, מחזיקים ידיים. לאבא היה זקן שחור עגול, ומגבעת. לאמא הייתה מטפחת צהובה. לילד הייתה כיפה כחולה. מעליהם הייתה שמש עם פנים מחייכות. וזה היה הכל. השארתי אותו על השולחן בסלון. ואחר כך ראיתי את מנחם לוקח אותו, בלי מילה, ומניח אותו שם, בעדינות, כמו שמניחים ספר קודש. ולא לקחתי אותו בחזרה. הוא היה צריך אותו יותר ממני.
עכשיו הוא עמד מולו.
באור של הצהריים, שנכנס מהחלון הצר, ראיתי את הכתפיים שלו. רחבות, קצת שמוטות, בתוך החולצה הלבנה שגיהצתי ביום ראשון. ראיתי את הכיפה השחורה, הגדולה, שזזה קצת לאחור. ראיתי את הידיים בכיסים, מתוחות, כאילו הוא מחזיק בהן משהו שאסור לו להוציא. מנחם שלי, שתמיד יודע מה לעשות, עמד מול דף של ילד בן חמש ולא ידע.
לא נכנסתי. עמדתי במסדרון ונשמתי בשקט. הוא לא זז. דקה. שתיים. ואז הוא הוציא יד אחת מהכיס, והרים אותה, ונגע בקצה הדף. לא הרים אותו. רק נגע. כמו שנוגעים במזוזה.
ואחר כך חזר לשולחן, והתיישב, ופתח את הגמרא, והתחיל לזמזם.
הלכתי למטבח בשקט, ופתחתי את המקרר, וסגרתי אותו, ופתחתי שוב, ולא זכרתי מה רציתי.
בסוף הוצאתי חלב. ושמתי אותו בחזרה. וישבתי על הכיסא של יוספי, הנמוך, עם הרגליים מקופלות, והסתכלתי על השעון. הלב שלי דפק כאילו אני זאת שנתפסה. כמה פעמים הוא עומד שם? חשבתי. כמה פעמים, כשאני בסמינר, או בחנות, או ישנה, הוא סוגר את הדלת של חדר העבודה, ועומד מול הדף המקופל, עם הידיים בכיסים, ומסתכל? ואני, שהייתי בטוחה שאני היחידה בבית הזה שמתגעגעת, לא ראיתי כלום.
בפעם השנייה זה היה ביום שישי. לפני שבת, כשהבית היה מלא ריח של מרק ושל עוף, ויוספי היה באמבטיה, ומנחם היה אמור לסדר את השולחן. הלכתי לחפש אותו כדי לשאול אם הוא כבר שם את היין. הוא היה בחדר העבודה, עם המפה של השבת עוד מקופלת על הזרוע. עומד מול הכוננית.
הפעם הוא שמע אותי. הוא הסתובב מהר, והמפה כמעט נפלה.
"חיפשתי את הסידור של יוסף", הוא אמר. "הקטן. הוא השאיר אותו פה".
הסידור הקטן של יוספי היה על השולחן במטבח. שנינו ידענו.
"הוא במטבח", אמרתי.
"אה", הוא אמר. "טוב".
הוא יצא, ועבר לידי, ולא הסתכל עליי.
שמתי את היין על השולחן בעצמי. סידרתי את הגביע הכסוף, שקיבלנו מאבא שלו לחתונה, ואת המגש, ואת שתי החלות תחת הכיסוי הרקום. כשיוספי יצא מהאמבטיה, ריחני, עם הפאות רטובות, הוא שאל למה אבא עומד במרפסת. הסתכלתי. מנחם עמד שם, עם הגב לבית, והסתכל על הרחוב, על האנשים שממהרים הביתה לפני שבת, עם שקיות ועם זרי פרחים.
"הוא נושם אוויר", אמרתי. "לפני שבת".
"גם אני רוצה לנשום אוויר", אמר יוספי, ויצא אליו. מנחם הניח לו יד על הכתף, בלי להסתובב, ושניהם עמדו ככה, עד שנשמעה הצפירה.
בפעם השלישית לא ראיתי. רק שמעתי. זה היה במוצאי שבת, מאוחר. הוא חזר מהמלווה מלכה, ואני כבר שכבתי במיטה. שמעתי את הדלת של הבית, את המפתחות על השולחן, את הצעדים במסדרון. הם לא הגיעו לחדר שלנו. הם עצרו. ואחרי זמן, שמעתי את הדלת של חדר העבודה נפתחת, ואת האור נדלק, ואת השקט.
כל אותה שבת הייתה שקטה. יוספי שר את "יה ריבון" בקול, כמו תמיד, ומנחם שר איתו, אבל הקול שלו נשבר באמצע, בשורה של "שבחין אסדר", והוא השתעל, ואמר שהוא צרוד. בבוקר הוא חזר מהתפילה מאוחר, ואמר שהיה קידוש. לא שאלתי של מי.
היה שקט הרבה זמן. כמעט עשרים דקות. ספרתי לפי השעון שעל השידה.
אחר כך האור כבה, והוא בא לחדר, והתפשט בחושך, ושכב.
"הני?" הוא לחש.
עצמתי עיניים. לא עניתי.
אני לא יודעת למה. אולי פחדתי שאם אענה, הוא יגיד משהו שאני לא אדע מה לעשות איתו. ואולי פחדתי שהוא לא יגיד כלום, ושזה יהיה עוד יותר גרוע. ואולי, בעיקר, ידעתי שאם נתחיל לדבר על יהודה, אני לא אוכל לשקר. ואם לא אשקר, אני אצטרך לספר על המיילים, ועל התמונות, ועל הסרטון, ועל הפתק של יוספי. ועוד לא הייתי מוכנה. וגם הוא, כך חשבתי, עוד לא היה מוכן.
"את ישנה", הוא לחש לעצמו, והסתובב על הצד.
והקול שלו, בלחישה הזאת, היה כמו של יוספי, כשאמר לי "אני ישן" עם הפנים לקיר. אותו קול בדיוק. של מי שרוצה שישאלו אותו, ומקווה שלא.
שכבתי ערה עוד שעה.
למחרת, כשמנחם יצא לישיבה בבוקר, נכנסתי לחדר העבודה. לא נגעתי בציור. רק הסתכלתי.
אבא, אמא וילד. מחזיקים ידיים. השמש מחייכת מעליהם. וליד הילד, משהו שלא שמתי לב אליו בפעם הראשונה: קו קטן, מחוק בעיפרון, כמו מישהו שהתחיל לצייר עוד דמות, ובאמצע התחרט.
אולי זה כלום. אולי יהודה סתם טעה, כמו שילדים טועים.
ניסיתי להיזכר מתי הוא צייר אותו. לא הצלחתי. היו כל כך הרבה ציורים, בכל השנים, על המקרר, בתיקיות, במגירות, ואף פעם לא חשבתי שאחד מהם יהיה כל כך חשוב. ועכשיו הוא עמד על המדף, בין הספרים, וחיכה שמישהו יסתכל עליו מקרוב.
התקרבתי עוד, עד שהאף שלי כמעט נגע בכריכה של המשנה ברורה. הקו היה דק מאוד, אפור, מחוק בזהירות, אבל העיפרון השאיר חריץ בנייר. ראש קטן, אולי. או התחלה של יד. משהו שהיה צריך להחזיק את היד של הילד מהצד השני, ולא נשאר. יהודה תמיד מחק בזהירות. הוא היה מבקש ממני מחק חדש בכל תחילת שנה, ושומר אותו נקי, ומוחק רק בפינה אחת.
ואולי הוא כבר אז ידע שחסר מישהו.
אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם. אני יודעת שבסוף, לפני שיצאתי, עשיתי בדיוק מה שמנחם עשה: הרמתי יד, ונגעתי בקצה הדף, כמו שנוגעים במזוזה.
ויצאתי.