ביום שליאו נסע, בית הגבעה היה שקט מדי.
זה היה יום לפני ליל הסדר. השמש כבר הייתה של אביב, חמה על הגב וקרה בצל, והשלג של יום השלג היה רק זיכרון, ושלולית אחת עקשנית ליד הלול, שקוקו סירב לעבור דרכה. הזוג במעילים האפורים הגיע בעשר בבוקר, באוטו כחול, קטן, עם מדבקה של ינשוף על החלון האחורי. הם כבר לא היו "הזוג במעילים האפורים". היו להם שמות. יעל ואורי. יעל הייתה גבוהה, עם שיער קצר ועם צחוק שקט, שנשמע כמו מישהו שמנסה לא להעיר תינוק. ואורי היה נמוך ממנה, עם משקפיים עגולים ועם משקפת קטנה תלויה על הצוואר, תמיד, גם בתוך הבית, "כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי תעבור ציפור".
ליאו עמד בשער עם תיק אחד. תיק קטן. אמי ידעה בדיוק מה יש בו, כי היא עזרה לו לארוז, אתמול בלילה, בחדר של הבנים, כשנועם הרשה לה להיכנס לחמש דקות. שלוש חולצות. פיג'מה. מברשת שיניים. הסרגל. הפנקס. המצפן של אבא שלו, בכיס הקטן, מקדימה, כדי שתמיד יהיה קרוב. וציור. הציור של המגדלור, זה שאבא שלו צייר, מקופל בתוך ספר על ציפורים, כדי שלא יתקמט.
"זה רק שבוע," אמר ליאו, לאמי ולחוטי, בשער. הוא אמר את זה כבר שבע פעמים מהבוקר. אחת לכל יום.
"זה רק שבוע," הסכימה אמי.
"ואני חוזר."
"ואתה חוזר."
"ואני אכתוב לכם." הוא הסתכל עליהן. "בצופן. כדי שאף אחד אחר לא יקרא."
ואז חוטי, בלי להגיד כלום, הורידה מהיד צמיד זהוב עם פס כחול, ושמה לו על היד, ליד הצמיד שכבר היה לו. "שניים," היא אמרה. "אחד בשביל האומץ. ואחד בשביל הפחד. שיהיה לך מה להחזיק."
והאוטו הכחול נסע, וליאו נופף מהחלון האחורי, ליד הינשוף, עד שהאוטו נעלם בסיבוב של הגבעה. ואמי עמדה בשער עוד הרבה זמן אחרי זה. ובפעם הראשונה מאז שהגיעה לבית הגבעה, היא הרגישה איך זה כשמישהו שאת אוהבת נוסע, ואת נשארת. זה הרגיש כמו לאבד כפתור. לא כפתור חשוב. אבל בדיוק זה שמחזיק את המעיל סגור.
ליל הסדר בבית הגבעה היה גדול ורועש, כמו תמיד. גברת כהן ישבה בראש השולחן הארוך, וקראה את ההגדה בקול של מנהלת, ודוד שר את "דיינו" בכל הבתים, גם בבתים שלא קיימים. דני שאל את "מה נשתנה", ושכח באמצע, ושקד המשיך, ושכח גם הוא, ותום סיים, בגאווה, עם בית שהמציא לבד, על זה ש"בכל הלילות אנחנו ישנים מוקדם, והלילה, הלילה, אנחנו לא." זהבה הגישה מרק עם קניידלך בגודל של כדורי טניס, ובני אכל שבעה, והודיע שהוא מתחיל להבין למה בני ישראל הלכו ארבעים שנה, זה בגלל הקניידלך, הם היו צריכים לעכל. ואת האפיקומן גנב, כמובן, אוליבר. והחביא אותו, כמובן, בתוך המקפיא. "לכבוד חוטי," הוא הסביר.
אבל הכיסא של ליאו, בצד שמאל של אמי, היה ריק. ואמי שמה לב שכולם, מפעם לפעם, מסתכלים עליו. אפילו זהבה, שהניחה לידו, בלי להגיד כלום, צלחת קטנה עם קניידל אחד, למקרה.
ואז, באמצע חול המועד, התחילה השמועה.
אוליבר הביא אותה. כמובן. הוא עבר ליד המשרד של גברת כהן, "במקרה", וזה היה במקרה רק בערך, כי הוא בדיוק חיפש מקום חדש להחביא בו את האפיקומן של השנה הבאה. והדלת הייתה פתוחה, קצת. וגברת כהן דיברה בטלפון, עם הגב לדלת. והוא שמע אותה אומרת, בקול עייף, שהוא אף פעם לא שמע ממנה: "אני יודעת, מרב. אני יודעת. אחרי אחת־עשרה שנה, אולי באמת הגיע הזמן שאני אנוח קצת. הילדים יסתדרו. דוד פה. רותי פה. אני רק צריכה לראות איך אני אומרת להם."
אוליבר רץ ישר לחדר המשחקים. ואחרי עשר דקות, כל בית הגבעה ידע. ואחרי עשרים, כל בית הגבעה ידע גרסה אחרת.
"גברת כהן עוזבת," לחש עומר.
"גברת כהן פורשת," אמרה מאיה. "זה כמו לעזוב, אבל עם עוגה."
"גברת כהן חולה," לחש דני, ופרץ בבכי, ואליס ופני בכו איתו, כל אחת בקצב אחר.
"גברת כהן נוסעת לגור על אי," הודיע אוליבר, שכבר לא זכר בדיוק מה שמע, ומילא את החורים בדמיון, כמו תמיד. "עם תוכי."
ואמי, שישבה בפינה עם הפנקס החדש, זה מהמשלוח בפורים, הרגישה משהו קר זוחל לה בבטן. כי היא זכרה את גברת כהן ביום הראשון. עם המשקפיים, ועם הקול החמור, ועם השקית הכחולה שלא נפתחה. וזכרה אותה בלילה של יום ההגעה, מחייכת. וזכרה אותה דבורה, בפורים. וזכרה אותה צוחקת, באוויר, על המזחלת, מעל השלג. ולא יכלה לדמיין את בית הגבעה בלי הצעדים שלה במסדרון בעשר בלילה, שבודקים שכולם במיטות.
היא רשמה: תיק מספר 43? גברת כהן עוזבת? מה בדיוק אמרה: "לנוח". "אחרי אחת־עשרה שנה". "איך אני אומרת להם". מה עוד צריך לדעת: לנוח ממה? ולכמה זמן?
היא ניסתה לחקור. באמת. היא הלכה לרותי, אם הבית, שתמיד יודעת הכול, ושאלה, בזהירות, בלי להגיד ממי שמעה, אם גברת כהן מרגישה טוב. ורותי הסתכלה עליה הרבה זמן, וחייכה חיוך מוזר, ואמרה רק: "את זה, חמודה, את צריכה לשאול אותה בעצמך." וזה לא עזר. זה רק הפחיד יותר.
בלילה, בחדר שבע, אף אחת לא נרדמה. מאיה שכבה על הגב והסתכלה על התקרה. אליס ופני לחשו זו לזו, ופעם אחת, בטעות, באותו קצב. וחוטי ישבה על המיטה וקלעה צמיד אפור, הצבע של דאגה. "אם היא עוזבת," לחשה מאיה לבסוף, "מי יבדוק בעשר שכולנו במיטות?"
"נועם," אמרה פני.
"נועם נרדם בתשע וחצי," אמרה אליס.
"אז מי יחליט על הכול?" שאלה מאיה. "מי יגיד לא לאוליבר?"
ואף אחת לא ענתה. כי לא הייתה תשובה. ואמי, שכבה בחושך, עם הכפתור הכחול בתוך הבטנה של הסוודר, ושמה לב שמאיה, אחרי השאלה, הסתובבה לקיר, ולחשה משהו לעצמה. משהו כמו "אנחנו לא ניתן לה". אבל אולי זה היה חלום.
ומאז, משהו היה מוזר עם מאיה. ועם תום. הם הסתודדו בהפסקות, בפינה של החצר, ליד המחסן, ושתקו כשמישהו עבר. הם נעלמו אחרי ארוחת הצהריים, ביחד, ובאו מאוחר לשיעורי הבית, עם ידיים שחורות, ועם תשובה מוכנה: "היינו אצל סוכר." אבל סוכר, אמי בדקה, היה כל אותו זמן לבד, ומשועמם, ואכל את הגדר.
אבל לפני שהספיקה לחקור את זה, קרה משהו אחר.
יומיים אחר כך, בבוקר, אמי יצאה עם חוטי להאכיל את סוכר, כמו בכל בוקר, עם דלי של תפוחים ועם מברשת. וסוכר, במקום לרוץ אליהן כמו תמיד, עמד באמצע המכלאה, עם הראש למעלה, והאוזניים קדימה, והסתכל על הבית. בעיניים גדולות. כמו מי שרואה משהו שהוא לא מבין.
הן הסתובבו. והסתכלו גם.
על הגג. הגג השטוח של האגף הישן, זה שמעל חדר האוכל, שאף אחד לא עולה אליו אף פעם, כי זה אסור, וכי אין מדרגות, רק פתח קטן בתקרה של עליית הגג, עם מנעול. על הגג הזה, בשורות, עמדו עציצים. עשרות עציצים. קטנים, מפלסטיק, מכל הצבעים. כוסות של יוגורט, וקופסאות של גבינה, וחצי בקבוקים חתוכים. ובכל אחד מהם, צמח. צמח ירוק, צעיר, עם גבעול עבה ועם שני עלים גדולים, ועם עוד שניים קטנים בפנים, ופנים קטנות, צהובות, סגורות, שעוד לא החליטו אם להיפתח.
"חמניות," לחשה חוטי. "חמניות קטנות. על הגג."
עד ארוחת הבוקר, כל בית הגבעה עמד בחצר, עם הראש למעלה, כמו סוכר. ואף אחד לא ידע. אוליבר נשבע שזה לא הוא, ונשבע על האפיקומן, שזאת השבועה הכי רצינית שלו. בני אמר שזה בטח חייזרים, כי חייזרים אוהבים חמניות, הוא ראה בסרט. ודוד, כששאלו אותו, גירד את הראש, ואמר שהוא בכלל לא מבין גדולים. אבל אמי ראתה שהוא לא הסתכל על הגג, כשאמר את זה. הוא הסתכל על הנעליים שלו.
ואמי, כמו תמיד, התחילה לאסוף רמזים.
הרמז הראשון היה ליד הקיר האחורי של האגף הישן. שם, באדמה הרכה של אחרי הגשם, היו שני סימנים עמוקים, מרובעים, במרחק מטר זה מזה. סימנים של רגליים של סולם. סולם גבוה, כבד. מהסוג שיש רק אחד כמוהו בבית הגבעה. הרמז השני היה על השרוול של תום, בארוחת הבוקר. אדמה. אדמה שחורה, של עציצים, לא חומה, כמו של החצר. והרמז השלישי היה במטבח, כשזהבה פתחה את הארון של כלי הניקוי, וגילתה שהמזלף הירוק, הקטן, עם הפרח המצויר עליו, זה שמאיה משקה בו את הצמחים שלה בחדר שבע, נעלם. ובמקומו היה פתק, בכתב יד של מישהו בן שבע: "שאלנו. נחזיר. תודה."
"שאלנו," קראה אמי. "ברבים."
"ומי בבית הגבעה מגדל חמניות?" שאלה חוטי.
ואמי נזכרה. בט"ו בשבט, בבית הספר, כל הכיתות שתלו זרעים בכוסות של יוגורט. כל ילד קיבל שלושה זרעים, ושם בכוס אדמה, וכתב את השם שלו בטוש על הכוס. ורוב הילדים שכחו את הכוסות שלהם על אדן החלון בכיתה, והן התייבשו. אבל לא כולם. מישהי אחת, אמי זכרה, לקחה את שלה הביתה, לחדר שבע, והשקתה אותה כל בוקר עם מזלף ירוק, ואמרה שהפעם, הפעם, הפרחים שלה לא ימותו. ומישהו קטן אחד, מחדר שתיים, ביקש ממנה ללמד אותו, ושם את הכוס שלו ליד שלה.
אבל כוס אחת של חמניות זה לא עשרות עציצים. אז אמי רשמה רק: חמניות. כוסות יוגורט. ט"ו בשבט. מזלף ירוק. ולא הסיקה מסקנות. עוד לא. בלשית טובה לא קופצת למסקנות, כמו שגברת כהן אמרה פעם. היא הולכת אליהן ברגל.
ובאותו יום, בצהריים, הגיעה גלויה.
הדוור הביא אותה, עם הדואר של המשרד. גלויה עם תמונה של ים כחול, וחוף לבן, ומגדלור אדום־לבן בקצה של סלע. ומאחור, בכתב היד הקטן, המדויק, של ליאו, היו כתובות שלוש שורות. בעברית. אבל לא בעברית שמישהו יכול לקרוא. צמי מוץ. מב וץ ירקכפג… וככה הלאה, עד הסוף. שטויות. אותיות מבולבלות. אבל אמי צחקה בקול, כי היא ידעה בדיוק מה זה. אתב"ש. הצופן מתעלומת המראה. א' במקום ת', ב' במקום ש'. הצופן שליאו ואמי כתבו אחרי זה, יחד, בחדר שבע, כשאף אחד לא הבין למה הם צוחקים.
היא עוד לא פתרה אותו. כי בדיוק אז, חוטי משכה אותה ביד, ורצה איתה, בלי להסביר, עד לקצה של המכלאה של סוכר. לגבעה הקטנה, הגבוהה, שליד הגדר, המקום הכי גבוה בכל החצר. משם, אמרה חוטי, בלי אוויר, אפשר לראות את כל הגג. מלמעלה כמעט.
ואמי עלתה. והסתכלה.
והעציצים, מלמעלה, כבר לא היו סתם שורות. הם היו אותיות. אותיות גדולות, ירוקות, עשויות מחמניות קטנות. שתי מילים, על כל הגג, כאילו מישהו כתב אותן בשביל השמיים.
רינה תישארי.