אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 64: הנר שלא סופרים

בני לא ברח. וזה, אמי חשבה אחר כך, היה הדבר הכי אמיץ שהיא ראתה אותו עושה, כולל הפנדל בגמר.

בני לא ברח. וזה, אמי חשבה אחר כך, היה הדבר הכי אמיץ שהיא ראתה אותו עושה, כולל הפנדל בגמר.

הוא עמד בתחתית המדרגות, אדום כמו ריבה, עם הידיים השחורות תלויות לצדדים, כאילו הוא לא יודע מה לעשות איתן. ואז עלה, מדרגה אחת, ועוד אחת, והתיישב על השלישית, ליד אמי. כל כך כבד, שהמדרגה חרקה.

"את לא תגידי," אמר. זו לא הייתה שאלה. זו הייתה בקשה, בקול של צו.

"אני לא אגיד," אמרה אמי. "אבל אני רוצה להבין. רק להבין. בלי פנקס, אם אתה רוצה."

בני הסתכל על הידיים שלו. ניסה לנגב אותן במכנסיים. זה לא עזר. משחת נעליים, כמו שרותי אמרה, לא יורדת.

"את זוכרת חנוכה?" שאל לבסוף. "בנר הראשון. רותי הדליקה, וכולנו עמדנו סביב, ואוליבר שאל למה יש נר אחד גבוה, למעלה, שלא נחשב."

אמי זכרה. "השמש," אמרה.

"השמש," אמר בני. "ורותי אמרה שהשמש הוא הנר שמדליק את כל האחרים. והוא לא נספר. אף פעם. כשסופרים נרות, אומרים 'שלושה', 'ארבעה', 'שמונה'. אף אחד לא אומר 'שמונה ועוד השמש'. הוא פשוט עומד שם, בצד, למעלה, ודואג שלכולם יהיה אור." הוא שתק. "ואני חשבתי, זה כמו שוער. אף אחד לא סופר שוערים. סופרים את מי שהבקיע. השוער רק עומד שם ודואג שלא יבקיעו לכולם."

"אז החלטת להיות שמש," אמרה אמי.

"שמונה ימים," אמר בני. "כמו חנוכה. כל יום, כמה דברים. בלי שאף אחד יידע." הוא משך באף. "אבל אני לא יודע מה אנשים צריכים. אני לא שם לב. אני שם לב רק לכדור. אז ביקשתי מארי."

"ארי כתב לך את הרשימה."

"ארי יודע הכול על כולם," אמר בני, כמעט בגאווה, כאילו ארי הוא הממציא שלו. "ישבנו בלילה, בחדר ארבע, עם פנס, והוא אמר לי, ואני… ארי כתב. כי אני כותב לאט. והוא הבטיח לא להגיד. ובאמת לא אמר, נכון?"

"לא אמר," אמרה אמי. "הוא כמעט התפוצץ, אבל לא אמר."

בני חייך, חיוך קטן. "הוא בסדר, ארי."

"והמיטות בחדר שבע?" שאלה אמי. "אתה לא יכול להיכנס לאגף הבנות."

בני האדים עוד יותר, אם זה היה אפשרי. "פני," אמר. "ביקשתי מפני. אחרי ההצגה בחנוכה, שצעקתי 'זה הבנות!', היא באה ואמרה לי שזה היה הדבר הכי נחמד שאמרתי לה אי פעם. אז חשבתי שאולי היא תעזור. והיא אמרה כן לפני שגמרתי לשאול. היא מסדרת מיטה בחצי דקה. היא אומרת שזה מהמלחמה."

אמי לא פתחה את הפנקס. אבל בראש, בשקט, היא רשמה: שלושה. שמש, רשימה, ופינות של מעטפה.

"ולמה בסוד?" שאלה. "למה לא פשוט לעשות? כולם היו שמחים."

בני הסתכל עליה, כאילו היא שאלה את השאלה הכי טיפשית בעולם. "כי אני בני," אמר. "אני הקשוח. אני זה שצועק. אם כולם יידעו שבני מצחצח נעליים ושם עוגיות בנעליים של ילדות קטנות, הם יצחקו עליי. עומר יצחק. יונתן יצחק. כל הקבוצה. אני השוער, אמי. לשוער אסור להיות… חמוד."

אמי לא צחקה. היא חשבה על זה רגע. ואז שאלה משהו אחר. "ולמה בכלל? למה פתאום, אחרי חנוכה, החלטת?"

בני שתק הרבה זמן. ואז הוא הסתכל על הנעליים שלו. נעליים ישנות, שחורות, מצוחצחות.

"את זוכרת," אמר בשקט, "בשנה שעברה? את הנעליים שלי? שהיו קרועות? וכל לילה ניסיתי נעליים של אחרים, וכולם חשבו שזה גנב?"

אמי זכרה. תיק מספר 8. הנעל האחת מכל זוג.

"את יכולת לספר לכולם," אמר בני. "את פתרת את זה. היית יכולה לעמוד בחדר האוכל ולהגיד: 'זה בני! הנעליים שלו קרועות!' וכולם היו צוחקים. אבל את לא אמרת. לקחת אותי לרותי. בשקט. ואף אחד לא יודע עד היום." הוא נשם עמוק. "ואני אף פעם לא אמרתי לך תודה. אז… זאת התודה. לכולם. כי לא ידעתי איך להגיד את זה רק לך."

אמי לא ידעה מה להגיד. אז היא לא אמרה כלום. היא רק הוציאה מהבטנה של הסוודר את הכפתור הכחול, של אמא שלה, ושמה אותו רגע על המדרגה, ביניהם. ובני הסתכל עליו, ולא שאל, כי הוא הבין.

"אני לא אגיד לאף אחד," אמרה אמי לבסוף. "אבל השמש מגיע לו, פעם אחת, שמישהו ידליק גם אותו."

"מה זאת אומרת?" שאל בני בחשד.

"זה אומר," אמרה אמי, וקמה, "שיש לך עוד יום אחד. היום השמיני. תעשה מה שתכננת. ואני אעשה מה שאני מתכננת."

היא הלכה לארי.

ארי ישב ליד התאים, וכתב במחברת הקטנה. וכשראה את אמי, עם הדף ביד, הוא החוויר. "לא אמרתי," אמר מיד. "אני נשבע. לא אמרתי."

"אני יודעת," אמרה אמי. "הוא אמר לבד." והיא התיישבה לידו. "ארי. ברשימה שלך יש ארבעים ואחד שמות. אבל אחד חסר."

ארי הסתכל על הדף. "מי?"

"בני," אמרה אמי. "מה בני צריך?"

ארי לא היה צריך לחשוב אפילו שנייה. "הנעליים של הכדורגל," אמר. "הוא נתן את הקופסה לעכברים, אבל הנעליים עצמן, הן לא חדשות. הן של אחד הבוגרים, שעזב. הן לוחצות לו. כבר חודש. הוא צולע אחרי כל משחק, כשאף אחד לא מסתכל. ובשבוע הבא יש משחק נגד בית הספר של הכפר." הוא היסס. "והוא לא יבקש. כי…"

"כי הוא בני," אמרה אמי.

"כי הוא בני," הסכים ארי.

אמי הלכה לרותי. וסיפרה לה, רק לה, בחדר שלה, עם הדלת סגורה, את כל הסיפור. והפעם רותי לא שתתה מהקפה, וגם לא החזיקה אותו. היא הניחה אותו על השולחן, וכיסתה את הפה ביד, ואמרה, מבעד לאצבעות: "בני? הטביעה השחורה על הסדין שלי, זה בני?"

"את לא יכולה לחבק אותו," אמרה אמי מהר. "הבטחתי."

"אני אחבק אותו בלב," אמרה רותי. "חזק. עד שיבקש רחמים." והיא קמה, ולקחה את המעיל. "ונעלי כדורגל, אני יודעת בדיוק איפה קונים. מידה ארבעים, נכון? הוא גדל שוב."

ובערב, אמי עשתה עוד דבר אחד. היא עברה, בשקט, בין החדרים, וסיפרה לכל ילד בבית, אחד אחד, סוד קטן. לא את השם. רק את זה: שיש בבית שמש סודי, שעבד שמונה ימים, ושמחר בבוקר, כל מי שרוצה, יכול להשאיר לו פתק תודה. בתא של הכדורגל, בחדר ההלבשה, ליד המגרש. בלי שם. בלי לשאול של מי התא.

וזה, אמי ידעה, היה התא של בני. אבל רק היא ידעה. ופני. וארי.

ובלילה של היום השמיני, השמש עשה את הדבר האחרון שלו. בבוקר, כל בית הגבעה התעורר וגילה שקיר השמות, שעליו כבר התחילו להופיע כתמים של אצבעות ושל בוץ, נוקה. בזהירות. סביב כל יד. בלי לגעת באף יד. ועל הארגז של דוד, בחדר העבודה, כל הכלים היו מסודרים לפי גודל, כמו הדינוזאורים של תום. ועל השולחן של הגברת כהן, במשרד, שמישהי, עם פינות של מעטפה, נכנסה אליו כשהוא היה פתוח, עמדה כוס תה, עוד חמה, עם פתק: לפני הישיבות. כדי שלא יהיה קשה.

והגברת כהן, שאמי ראתה אותה דרך הדלת הפתוחה, החזיקה את הפתק הרבה זמן. ואז הכניסה אותו למגירה העליונה, זו שבה היא שמרה דברים חשובים. ושתתה את התה עד הסוף, למרות שהיא שתתה תמיד רק קפה.

בבוקר היום התשיעי, בני נכנס לחדר ההלבשה, לפני האימון, ופתח את התא שלו.

והתא היה מלא.

בפנים, על המדף, עמדו נעלי כדורגל חדשות. שחורות, עם פסים לבנים, מידה ארבעים. ומסביבן, ובתוכן, ועל הקולב, ועל הרצפה, היו פתקים. עשרות פתקים. מקופלים, מקומטים, צבעוניים, בכתבי יד של כל הבית.

תודה, שמש. הכביסה שלי עדיין מקופלת. אני לא נוגעת בה.

תודה על השרוך. לא היה לי נעים לבקש.

שמש, אני ישנתי בלי לבכות. פעם ראשונה מזמן. מאיה.

אני לא יודע מי אתה אבל אתה מצחצח יותר טוב ממני. ותגיד לי איך אתה עושה את הפפיון. דוד.

אני עדיין חושב שזאת פיה. תום.

לשמש: המטבח שלי מבריק כמו שלא היה שלושים שנה. אם תרצה, יש לך עוגה שמורה. בלי שאלות. זהבה.

לשמש: מצאתי טביעה שחורה בפינה של הסדין. אני לא אכבס אותה לעולם. רותי.

ובפינה, פתק אחד קטן, בכתב יד מסודר, שאמי זיהתה מיד: תודה ששאלת אותי. אף אחד לא ביקש ממני עזרה אף פעם. עכשיו אני יודע שאני גם יכול להיות שמש. ארי.

ובני עמד שם, מול התא, עם הנעליים החדשות ביד, ועם הפתקים, וקרא. אחד אחד. וכשהוא גמר, הוא התיישב על הספסל, והוריד את הראש. ואף אחד לא ראה אותו, כי אמי, שעמדה בפתח, סגרה את הדלת מבחוץ, ונשארה לשמור עליה, עם הגב אליה, עשר דקות שלמות.

כשהוא יצא, העיניים שלו היו אדומות, והפנים שלו היו נקיות, כאילו שטף אותן הרבה. "אבק," אמר. "בחדר ההלבשה יש הרבה אבק."

"מאוד," הסכימה אמי. "שמעתי שזה המקום הכי מאובק בבית. אחרי המשרד של הגברת כהן. ואחרי הסככה של סוכר. ואחרי כל מקום שבו מישהו קורא פתקים."

"את אמרת?" שאל בשקט.

"קרא שוב את הפתקים," אמרה אמי. "באף אחד מהם לא כתוב בני. הם כתבו לשמש. הם לא יודעים מי זה. הם רק יודעים שמישהו היה שם."

בני הסתכל על הנעליים. "והנעליים?"

"גם השמש צריך נעליים," אמרה אמי. "אחרת איך הוא ידליק את כולם?"

באימון, עומר שם לב לנעליים מיד. "מאיפה?" שאל, בחשד, כמו שעומר שואל על כל דבר, לאט, ובלי לטעות.

"מצאתי," אמר בני.

"איפה?"

בני חשב. "השמש השאיר," אמר לבסוף, ומשך בכתפיים, כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם. ועומר, שגם הוא קיבל שרוך חדש, הנהן, בשקט, ולא שאל יותר. ולאמי היה נדמה, אבל אולי רק נדמה, שעומר חייך.

במשחק נגד בית הספר של הכפר, בני עצר שני פנדלים. בנעליים החדשות. ואחרי השני, כשכל הקבוצה קפצה עליו, הוא הסתכל, לרגע אחד, לקהל. לאמי, ולארי, ולפני, שישבו בשורה הראשונה. והרים אגודל. קטן. שרק הם ראו.

ומאיה, שישבה לידם, אמרה: "בני, כשאתה מחייך, אתה נראה כמו פלאפל." ובני, במקום לצעוק, צחק.

ואמי כתבה: תיק מספר 32: השמש הסודי. נפתר. מי: נשאר סוד. כמה: שלושה. למה: כי מישהו פעם היה בשקט בשבילו. התוצאה: בית שלם של אור.

בשבוע אחרי, ביום האחרון של הלימודים לפני חופש החורף, תום חזר מבית הספר עם כלוב קטן, ובתוכו כדור של פרווה זהובה, עם אף ורוד. "המורה נתנה לי," הודיע לכל הבית, בגאווה של מלך, "לשמור על האוגר של הכיתה כל החופש. קוראים לו גרעין. ואני אחראי עליו." ושלושה ימים אחר כך, בבוקר, הדלת של הכלוב הייתה פתוחה. והכלוב היה ריק.

אמי הבלשית פרק 64: הנר שלא סופרים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין