אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 63: השמש הסודי

בבית הגבעה היו הרבה תעלומות. אבל זו הייתה התעלומה הראשונה שאף אחד לא רצה לפתור.

בבית הגבעה היו הרבה תעלומות. אבל זו הייתה התעלומה הראשונה שאף אחד לא רצה לפתור.

"למה לפתור?" אמרה חוטי, ונשכבה על המיטה המסודרת שלה, בזהירות, כדי לא לקמט. "מישהו מסדר לנו את המיטות. אני לא רוצה לדעת מי. אני רוצה שזה יימשך לנצח."

"זה לא מסודר," אמרה אמי. "זה מושלם. יש הבדל."

והיא צדקה. כי זה לא היה רק המיטות.

ביום שלישי, המיטות בחדר שבע. והנעליים של כל אגף הבנים, מצוחצחות כל כך, שבני ראה בהן את הפרצוף שלו, ונבהל. ביום רביעי, מישהו קיפל את כל הכביסה של רותי, ערימה ענקית, שחיכתה לה שלושה ימים, ושם על הערימה פרח אחד מנייר. ביום חמישי, כל העפרונות בכיתת השיעורים היו מחודדים, כולם, מאה ושבעה, וליאו ספר. ובערב, בתוך נעל הבית של מאיה, שעמדה במסדרון, הייתה עוגייה אחת, עטופה במפית, עם פתק קטן, בלי שם: לפני השינה. כדי שלא יהיה עצוב.

"מאיה תמיד עצובה לפני השינה," אמרה חוטי בשקט. "רק אנחנו יודעים את זה. מחדר שבע."

"ותום," אמר ליאו, "מצא את כל הדינוזאורים שלו מסודרים על המדף. לפי גובה. מהקטן לגדול. וזה הסדר שתום אוהב. הוא הסביר לי את זה פעם, ארבעים דקות."

"ועומר," הוסיפה אמי, "קיבל שרוך חדש. במקום החצי שהעכברה לקחה."

"ואוליבר?" הציעה חוטי. "אולי זה תעלול. תעלול הפוך. במקום לבלגן, לסדר. כדי שכולם ישתגעו."

"שאלתי אותו," אמר ליאו. "הוא נעלב. הוא אמר שאם הוא היה עושה תעלול הפוך, הוא היה צובע את כל הנעליים בכתום, ולא בשחור. ושמשחת נעליים שחורה זה 'בזבוז של כישרון'."

ותום, שעבר שם עם דינוזאור ביד, עצר ואמר בחשיבות: "אני יודע מי זה. זה פיה. פיה של סדר. היא באה בלילה, ושמה כל דבר במקום. סבתא רחל סיפרה לי עליה, ביום חמישי, כשקיפלנו ציפורים. היא אמרה שהפיה הזאת אוהבת במיוחד ילדים שמסדרים לבד, אז היא באה רק אליהם, כדי שלא יתעייפו." והוא המשיך ללכת, מרוצה, ואף אחד לא היה מסוגל להגיד לו שלא.

הם שתקו.

"מי שעושה את זה," אמרה אמי לאט, "מכיר את כולם. לא רק את השמות. את הדברים הקטנים. מה כל אחד צריך. מה כל אחד אוהב. ממה כל אחד פוחד."

ואז, בלי שאף אחד רצה, כולם חשבו על אותו אדם.

ארי.

"לא," אמרה חוטי מיד. "לא ארי. ארי הוא חבר."

"אף אחד לא אמר שזה רע," אמרה אמי. "אם זה ארי, זה הדבר הכי יפה בעולם. אבל…" היא פתחה את הפנקס, בעמוד הראשון, שבו, בכתב גדול, כבר יותר משנה, היה כתוב: לא מאשימים בלי הוכחה. "גם לא מחליטים בלי הוכחה. גם כשזה משהו טוב."

"ולמה לגלות בכלל?" שאלה חוטי שוב. "אם מישהו רוצה להיות טוב בסוד, למה לא לתת לו?"

אמי חשבה על זה הרבה. ואז אמרה: "כי מי שעושה את זה, קם כל לילה, באמצע הלילה, ועושה עבודה של עשרה אנשים. לבד. ואף אחד לא אומר לו תודה. אפילו לא פעם אחת." היא סגרה את הפנקס. "אני לא רוצה לתפוס אותו. אני רוצה להגיד לו תודה."

וככה נפתח תיק מספר 32. התיק הראשון שבו הבלשים חיפשו מישהו, כדי לתת לו משהו.

"ועוד משהו," אמרה חוטי, והראתה על הפינות של המיטה שלה, המקופלות, החדות, כמו מעטפה. "ככה מקפלות רק שתי בנות בכל הבית. אליס ופני. הן למדו את זה משירה, בשביל המסדר של מלחמת הכריות, והן מתגאות בזה מאז, כאילו זה פרס נובל."

"אבל בנות לא מצחצחות נעליים של בנים," אמר ליאו. "ובנים לא נכנסים לחדרים של בנות. אז…"

"אז אולי הם שניים," אמרה אמי, ורשמה: שני אנשים? אחד באגף הבנים. אחת באגף הבנות. ומישהו שיודע הכול על כולם. היא הסתכלה על השורה. "שלושה," תיקנה.

הרמז הראשון היה ריח.

אמי הרגישה אותו ביום רביעי, בבוקר, באגף הבנים, כשבאה לקרוא לליאו לארוחת בוקר. ריח חריף, שמנוני, קצת כמו של דוד כשהוא מנקה את הנעליים לחג. משחת נעליים. והוא עמד במסדרון, ליד הדלת של חדר ארבע.

"מי ישן בחדר ארבע?" שאלה אמי את ליאו.

"בני," אמר ליאו. "ועומר, ויונתן, ואני. וארי, מאז שהגיע."

אמי רשמה: משחת נעליים. חדר ארבע. חמישה חשודים.

באותו ערב, רותי עמדה בחדר הכביסה, מול הערימה המקופלת, עם כוס הקפה ביד, כמו תמיד, ולא שתתה ממנה. "שלושה ימים," אמרה לאמי. "שלושה ימים אני מסתכלת על הערימה הזאת ומבטיחה לעצמי שמחר. ומישהו…" היא נגעה בפרח הנייר. "מי שזה לא יהיה, אני רוצה לחבק אותו. חזק. עד שיבקש רחמים."

ואז היא הרימה את הסדין העליון, הלבן, והראתה לאמי. בפינה, קטנה, כמעט בלתי נראית, הייתה טביעת אצבע. שחורה.

"זה לא יורד," אמרה רותי, ולא נשמעה כועסת בכלל. "ניסיתי. מישהו קיפל לי כביסה עם ידיים מלאות במשהו שחור."

אמי רשמה: טביעת אצבע. שחורה. משחת נעליים? אותו אדם. נעליים קודם, כביסה אחר כך.

הרמז השני היה עייפות.

"מישהו פה מפהק," אמרה אמי בארוחת הצהריים, "יותר מדי."

והיא הסתכלה סביב. ארי אכל, כמו תמיד, לאט ובשקט, והסתכל על אנשים. ליאו ספר אפונים. עומר חשב. יונתן התווכח עם עצמו. ובני…

בני ישב מול הצלחת, עם הסנטר על היד, והעיניים שלו נסגרו. לאט. ולאט. עד שהמרפק החליק, והסנטר נפל, ישר לתוך הפירה. פלופ.

כל השולחן צחק. ובני התעורר, עם פירה על האף, והתרגז, וצעק "מי דחף אותי?!", ואף אחד לא דחף אותו.

וגם ארי, אמי שמה לב, לא צחק. הוא הסתכל על בני, ואחר כך על הצלחת שלו, והחזיק את המזלג חזק, כמו מי ששומר סוד ומפחד שהסוד יברח לו מהפה. אמי רשמה, בלי לצחוק: בני. עייף. מאוד. ואז הוסיפה, בשורה נפרדת: אבל בני תמיד עייף אחרי כדורגל.

וזהבה, כשאמי באה לשאול, אמרה שגם אצלה קרה משהו. "הבוקר, בחמש וחצי, אני נכנסת למטבח, והרצפה שטופה. מבריקה. כמו מראה. ואני לא שטפתי." היא הנמיכה את הקול. "ושמעתי מישהו יוצא מהדלת האחורית. מזמזם. שיר של כדורגל. 'אוֹ־לֶה, אוֹ־לֶה, אוֹ־לֶה'. ממש בשקט. כמו מי שמנסה לא לזמזם, ולא מצליח."

אמי רשמה: שיר כדורגל. ושמה מתחתיו שלושה קווים.

באותו לילה, אמי וחוטי החליטו לא לישון. לשבת במיטות, עם הפנס מתחת לשמיכה, ולחכות, ולראות מי נכנס לחדר שבע. הן החזיקו מעמד עד אחת־עשרה ועשרים. אחר כך חוטי התחילה לנחור, ואמי עוד הספיקה לחשוב "רק עוד דקה", ואז כבר היה בוקר.

ובבוקר, הנעליים של שתיהן, שעמדו בלילה במסדרון, ליד הדלת, היו מצוחצחות. והשרוכים, שתמיד היו קרועים ומלוכלכים, היו קשורים בפפיון. פפיון מושלם. כפול.

"הוא היה פה!" צעקה חוטי. "הוא היה פה, ואנחנו ישנו! איזה מין בלשים אנחנו?"

"עייפים," אמרה אמי, והסתכלה על הפפיון. ואז, לאט, הבינה עוד משהו. בנים לא נכנסים לאגף הבנות. אף פעם. אבל הנעליים של הבנות, כל ערב, עומדות לייבוש בחוץ, במסדרון, ליד הדלת, מאז החורף. ומשם, כל אחד יכול לקחת אותן. ולהחזיר.

"זה בטח בני," אמרה חוטי בבוקר, על המדרגה, עוד עם הפפיון על הנעליים. "משחת נעליים, עייפות, ותפוחי האדמה של זהבה. הוא קילף עשרים תפוחי אדמה בלי שביקשו. מתי בני עשה משהו בלי שביקשו?"

"פעם אחת," אמר ליאו. "כשהוא אכל את כל העוגה של יום ההולדת של עומר. גם אז אף אחד לא ביקש."

"בני?" אמרה מאיה, בספק. "בני צועק עלינו כל הזמן. בני אומר שבנות זה מעצבן. בני אמר לי פעם שאני נראית כמו פלאפל כשאני בוכה."

"אז אולי זה לא בני," הודתה חוטי.

"ואיך מישהו כמו בני ידע שמאיה עצובה לפני השינה?" שאלה אמי. "ושתום אוהב את הדינוזאורים לפי גובה? בני לא מקשיב לאף אחד. בני מקשיב רק לשריקה של השופט."

וכולם הסתכלו, שוב, בלי לרצות, על ארי. שישב בצד, כמו תמיד, וכתב משהו במחברת קטנה.

אמי לא רצתה להאשים. אבל היא כן רצתה לשאול. אז בהפסקה, היא התיישבה ליד ארי, ליד התאים, ושאלה בשקט: "ארי. אתה יודע מי עושה את זה?"

ארי לא ענה מיד. הוא הסתכל על כף היד שלו, כמו שהוא עשה כשהיה צריך לחשוב. ואז אמר: "אני לא יכול להגיד." והאוזניים שלו האדימו. "הבטחתי."

"למי?"

"גם את זה הבטחתי לא להגיד," אמר ארי, ונראה אומלל כל כך, שאמי הניחה לו מיד.

הרמז השלישי היה דף.

אמי מצאה אותו ביום שישי בבוקר, על הרצפה של המסדרון, ליד שורת הנעליים של הבנות, במקום שמישהו שכח, או הפיל, כשהתכופף לשים את העוגייה בנעל של מאיה. דף מקופל, קרוע ממחברת קטנה. ובו, בכתב יד קטן, מסודר, מוכר, רשימה.

מאיה: עצובה לפני השינה. אוהבת עוגיות עם שוקולד. מפחדת מהחושך, אבל לא מודה.

תום: דינוזאורים. לפי גובה. בוכה כשרבים.

עומר: חסר חצי שרוך. לא מבקש, כי לא נעים לו.

רותי: כביסה. שלושה ימים. עייפה.

ליאו: עפרונות. אוהב חדים.

ועוד, ועוד, ועוד. ארבעים ואחד שמות. ליד כל שם, דבר אחד קטן, שרק מי שמסתכל טוב מאוד היה יודע.

אמי הכירה את הכתב. היא ראתה אותו על קיר השמות. מתחת לכל יד. ריבה. דינוזאור. פנקס.

זה היה הכתב של ארי.

היא לקחה את הדף, וירדה איתו למדרגה השלישית, וישבה שם, לבד, הרבה זמן. ולא הראתה אותו לאף אחד. אפילו לא לחוטי. כי משהו בדף הזה הציק לה, כמו אבן קטנה בנעל. משהו שלא התאים.

"אם זה ארי," לחשה לעצמה, "למה הוא צריך רשימה? ארי זוכר הכול. ארי לא צריך לכתוב. ארי זוכר את מה שבני אכל ביום שלישי לפני שלושה שבועות."

היא הסתכלה על הדף שוב. והפעם, ראתה. בפינה למטה, בכתב אחר, גדול, עקום, עם עיפרון שנלחץ חזק מדי, כמו של מי שלא רגיל לכתוב הרבה, הייתה שורה אחת נוספת. שורה שארי לא כתב. מישהו אחר הוסיף אותה, אחר כך.

יום שלישי: גם הנעליים שלי. ולצעוק חזק "מי צחצח לי?!". שאף אחד לא יחשוד.

אמי הרימה את העיניים מהדף. ובדיוק אז, בתחתית המדרגות, עבר מישהו גבוה, רחב, עם כתפיים של שוער, ועם האצבעות… האצבעות שלו היו שחורות. שחורות לגמרי. כמו של מי שצחצח, אתמול בלילה, הרבה מאוד נעליים.

הוא נעצר. ראה את אמי על המדרגה. ראה את הדף ביד שלה. ואת הכתב העקום שלו, בפינה.

והפנים של בני, בני הקשוח, בני שצועק, בני שאומר שבנות זה מעצבן, נהיו אדומות. אדומות כמו ריבה. מהסנטר ועד האוזניים.

אמי הבלשית פרק 63: השמש הסודי - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין