התברר שנדב לא מפסיק לדבר כשמכבים את האור. הוא פשוט מחליף ערוץ.
"ידעתם," אמר אל החושך של צריף שקנאי, "שהכנרת נמצאת יותר ממאתיים מטר מתחת לפני הים? זאת אומרת שעכשיו אנחנו ישנים נמוך יותר כמעט מכל בן אדם על כדור הארץ."
"מעולה," אמר דניאל. "מאוד מרגיע."
"ידעתם שאווזים זוכרים פנים במשך שנים?"
דניאל משך את הסדין מעל הראש. "פחות מרגיע."
"ידעתם שבן אדם ממוצע בולע…"
"לילה טוב," אמר אלון מהמיטה הרחוקה.
השתררה שתיקה מכובדת.
"זה כבר חמש מילים הקיץ," לחש נדב. "יש לו שנה מאוד פטפטנית."
ואז, מאיפשהו מעבר לשני קירות עץ, התחיל קול. הוא התחיל נמוך, כמו אופנוע רחוק, אחר כך עלה, ירד, ועלה שוב עם מין שיהוק מקרקש, כאילו האופנוע נזכר במשהו מעצבן.
"עומר," אמר נדב בסיפוק עמוק. "הוא סיפר לכולם. טרקטור שמתווכח עם עצמו. לא חשבתי שזה יהיה כל כך מדויק."
הטרקטור התווכח עם עצמו שעה שלמה. נדב נרדם באמצע עובדה על שקנאים. אלון כנראה ישן כבר מה"לילה טוב". דניאל שכב על הגב והקשיב למאוורר, לטרקטור, ולמשהו שהיה מתחת לשניהם: כלום.
זאת הייתה הבעיה. בבית, אם השאיר את החלון פתוח, הוא שמע את הים. לא חזק, רק נשימה רכה, כל הלילה, כאילו לעיר יש חיה ישנה בסוף כל רחוב. במכמורת, ממש עכשיו, יואב כנראה שכב באוהל והקשיב לגלים אמיתיים, כאלה שמתנפצים, נסוגים ומתנפצים שוב. הכנרת לא עושה דברים כאלה. הכנרת הייתה כמו ים שאמרו לו לשבת בשקט בכיתה.
ברבע לחצות דניאל ויתר, נעל כפכפים וירד אל המים. הוא לא תכנן להיכנס. הוא רק רצה להיות לידם, כמו שיושבים ליד חבר ותיק שלא מדבר הרבה, ובכל זאת טוב שהוא שם.
* * *
בלילה המחנה היה מקום אחר. השביל שהיה כל כך עוין לרגליים במשך היום נצבע עכשיו בכסף, ועצי האקליפטוס לחשו ביניהם כמו דודות זקנות בחתונה. המזח נמתח לתוך המים השחורים, ובקצה שלו, איפה שהירח פרש על האגם פס ארוך ומתנדנד של אור, ישב מישהו.
דניאל עצר. המישהו החזיק טלפון ודיבר אליו בשקט.
"…אז זאת הכנרת בחצות," אמר המישהו בקול נמוך ודרמטי. "אולי אני מסוגלת לשתוק דקה שלמה. אולי אני יכולה פשוט לשבת פה וליהנות מהטבע בלי לדבר." הפסקה. "ספוילר: לא. ברור שלא. אני מדברת כבר ארבע דקות."
כנראה דניאל השמיע קול, כי הנערה הסתובבה בבת אחת, והירח האיר את הפנים שלה, וברור שזאת הייתה היא. ברור.
"אה," אמרה מאיה אולי. "זה אתה." היא הורידה את הטלפון. "הבריון."
"אני לא בריון."
"זה בדיוק מה שבריון היה אומר."
"זה גם בדיוק מה שמישהו שהוא לא בריון היה אומר," אמר דניאל. "זאת הבעיה עם המשפט הזה."
היא הסתכלה עליו רגע, כאילו היא מחליטה אם שווה להתווכח איתו בחצות. כנראה שהיה שווה. היא טפחה על הקרשים לידה, לא בצורה ידידותית, יותר כמו שופטת שמצביעה על דוכן העדים.
"שב. אתה מסתיר לי את הירח."
הוא התיישב, והשאיר ביניהם מטר שלם ומדוד. המים הכו בעדינות בעמודים. רחוק באגם, סירת דייגים הבהבה באור אדום אחד, כאילו היא קורצת למישהו.
"אז," אמרה מאיה. "אתה עושה את זה הרבה? תופס ילדים קטנים בחדרי אוכל?"
"לא תפסתי אותו. נתתי לו את הטלפון."
"הוא אמר שלקחת לו."
"הוא אומר הרבה דברים."
"ואתה אומר הרבה כלום." היא משכה את הברכיים אל הסנטר. "יש לי אח קטן, אתה יודע. יובל. הוא בן תשע. הוא הרזה שסוחב לבד את התיק שלו, כי הוא לא מרשה לאף אחד לעזור לו. אם איזה בחור גדול היה מדבר אליו ככה, הייתי זורקת את הבחור הגדול הזה לאגם."
"אני מאמין לך," אמר דניאל, והוא באמת האמין.
"אני רצינית. לא אכפת לי כמה אתה גבוה."
"אמרתי שאני מאמין לך." הוא היסס. "בגלל זה את פה? בשבילו?"
מאיה הסתכלה על המים. לרגע היא נראתה פחות כמו נערה מתוך טלפון ויותר כמו נערה על מזח. "ההורים שלי עובדים כל הקיץ. יובל ראה את העלון והתאהב ברכיבה על פוני שבכלל כבר אין פה. הוא התחנן חודש שלם. המקומות המשפחתיים הם לאחים, אז…" היא פרשה ידיים. "אני ההסעה שלו, השעון המעורר שלו והשומרת ראש שלו. המנהלת שלי כמעט התעלפה. שלושה שבועות בלי שיתופי פעולה. היא שלחה לי רשימה של 'רעיונות לתוכן מהמחנה'. יש בה שלושים סעיפים. סעיף מספר אחת: 'שקיעה עם ציטוט מעורר השראה'."
"מה הציטוט?"
"את החלק הזה היא השאירה ריק. היא סומכת עליי." מאיה גלגלה עיניים כל כך חזק שדניאל כמעט שמע את זה. "בכל מקרה. אני פה בשבילו. זה מה שעושים בשביל אח קטן. באים."
דניאל פתח את הפה וסגר אותו שוב. הוא בא. הוא ויתר על ים שלם כדי לבוא. והוא לא יכול היה להגיד על זה אף מילה.
"אז תסביר לי," היא הסתובבה אליו. "למה ילד כל כך קטן מפחד ממך כל כך?"
הוא לא מפחד ממני, דניאל רצה להגיד. הוא כועס על כל העולם, ואני החלק בעולם שגר מול החדר שלו. לאבא שלו יש תינוק חדש בברלין, והוא לא עונה לו. הוא לא רוצה שאף אחד יידע שהוא הילד החדש במשפחה של מישהו אחר, כי אז ישאלו למה. ואני הבטחתי.
הוא הסתכל על פס הירח במים.
"זה מסובך," אמר.
מאיה נחרה בבוז. "עם בחורים כמוך הכול מסובך."
"את לא יודעת כלום על בחורים כמוני."
"יש לי שני מיליון אנשים שחושבים שהם יודעים עליי הכול ממה שהם רואים," אמרה מאיה. "ואתה יודע מה? לפעמים הם צודקים." היא משכה בכתפיים. "אני יודעת מה ראיתי."
* * *
הם ישבו בשתיקה שלא הייתה נוחה בכלל. אחרי זמן מה, כי השתיקה הייתה גרועה יותר מדיבור, דניאל הצביע בראש על הטלפון שלה.
"החברה שלי מארוחת הערב אמרה שיש לך סרטון שבו את מנסה לגלוש."
"'אולי אני יודעת לגלוש'," אמרה מאיה. "ארבעה מיליון צפיות. נפלתי ארבעים ואחת פעמים."
"אפשר לראות?"
היא צמצמה את העיניים, חשדה במלכודת, ואז מצאה את הסרטון והושיטה את הטלפון ביד מתוחה, כאילו הוא עלול לנשוך אותו. דניאל צפה. מבחינה מקצועית, זה היה אסון. מבחינה אחרת, שהוא לא רצה לחשוב עליה, זה היה די חמוד. על המסך מאיה חתרה בטירוף, נעמדה ונפלה. חתרה, נעמדה, נפלה. חתרה, נעמדה, התנדנדה בגבורה שתי שניות, ונפלה עם צרחה שכנראה הייתה מאוד פופולרית.
"הרגל האחורית שלך לא במקום," אמר דניאל. "היא קרובה מדי לאמצע. ואת חותרת כאילו את כועסת על המים."
"כעסתי על המים," אמרה מאיה. "הם התחילו."
דניאל צחק. הוא לא התכוון. זה יצא לבד, כמו שקרה עם הבדיחה של בן על הגלים הירוקים, ומאיה הסתכלה עליו בהפתעה, כאילו קיר פתאום סיפר בדיחה.
"אתה גולש?" שאלה.
"הייתי אמור לגלוש עכשיו. במכמורת. שלושה שבועות." הוא משך בכתפיים. "במקום זה אני באגם שלא עושה גלים."
"אז למה באת?"
זאת הייתה דלת, ודניאל ראה אותה, ולא יכול היה לעבור בה. "עניינים של משפחה," אמר.
הפנים של מאיה השתנו. לא התרככו. התחדדו. היא הרימה את הטלפון וכיוונה אותו ישר אליו, והנקודה האדומה הקטנה זהרה.
"תגיד שלום לעוקבים שלי," אמרה במתיקות. "תספר להם למה אתה מציק לילדים קטנים."
דניאל שם את היד על המצלמה. לא בגסות. רק כף יד שטוחה, כמו סוגרים חלון. "אל."
לשנייה הם נשארו ככה, כף היד שלו על העדשה שלה, העיניים שלה על העיניים שלו. ואז היא הורידה את הטלפון והראתה לו את המסך. הוא לא הקליט. הוא בכלל לא הקליט.
"תירגע," אמרה. "אני לא מעלה אנשים בלי לשאול אותם. אפילו לא בריונים." היא החליקה את הטלפון לכיס. "רק רציתי לראות את הפרצוף שלך."
"ו?"
"אתה נראה אשם," אמרה מאיה.
"אני נראה עייף," אמר דניאל. "זה חצות. ככה נראית חצות על פרצוף."
* * *
אלומת אור חלפה על המזח ונחתה על שניהם.
"אה, יופי," אמר קול רך. "שני אנשים, מזח אחד, בלי חגורות הצלה, רבע אחרי חצות. זה שלושה כללים וחצי."
זאת הייתה המדריכה עם הצמה הארוכה והרגליים היחפות. באור הפנס היא נראתה כמו רוח רגועה שכבר ראתה הכול פעמיים.
"אני נוגה," אמרה. "אני אחראית על השקט. ועל המים. וכנראה גם על המזח בחצות, למרות שאף אחד לא סיפר לי." היא כיוונה את הפנס אל השביל. "למיטות. שניכם. כל אחד לחוד. עכשיו."
מאיה קמה ראשונה וניערה את המכנסיים. דניאל קם שני.
"העניין עם המזח," אמרה נוגה כשעברו לידה, "הוא שמה שקורה על המזח נשאר על המזח. בעיקר כי אני הולכת להעמיד פנים שלא ראיתי כלום."
הם עלו ביחד בשביל הכסוף, כי היה רק שביל אחד, וזאת הייתה הסיבה היחידה. בפיצול, איפה שצריפי הבנות פנו שמאלה וצריפי הבנים ימינה, מאיה עצרה.
"תתרחק מהילד הזה," אמרה.
"זה יהיה קשה," אמר דניאל. "הוא בצריף שליד שלי."
"אז תתאמץ יותר." היא הסתובבה ללכת, ואז הסתובבה בחזרה. "ושיהיה ברור? הרגל האחורית שלי הייתה בסדר."
"היא הייתה באמצע הגלשן."
"היא הייתה אמנותית," אמרה מאיה, והלכה אל החושך, ודניאל נשאר לעמוד בפיצול יותר זמן ממה שהיה צריך, וזה עצבן אותו אפילו יותר מהרגל האחורית שלה.
* * *
במרפסת המשותפת בין שקנאי לשפמנון האור היה כבוי, אבל דלת הרשת של שפמנון לא הייתה סגורה עד הסוף. כשדניאל התגנב לידה, יצאה ממנה לחישה.
"איפה היית?"
בן ישב על הרצפה ממש מאחורי הדלת, עם הגב לקיר והטלפון זוהר לו בחיק. מאחוריו הטרקטור עדיין התווכח עם עצמו.
"במזח," לחש דניאל.
"איתה?" השיניים של בן הבריקו בחושך. "היא שונאת אותך. אתה יודע את זה? זה הדבר הכי טוב שקרה לי כל השנה."
"שמח שיכולתי לעזור."
דניאל העיף מבט בטלפון שבחיק של בן. על המסך הייתה אותה שיחה. אותם שני וי אפורים. השעה הייתה חצות, ובברלין זה גם בערך חצות, ואף אחד שם לא כתב כלום.
בן ראה שהוא מסתכל, והפך את המסך.
"לך לישון," אמר. "ומחר אל תדבר איתי."
"לא תכננתי."
"יופי."
דניאל שכב בשקנאי והסתכל על התקרה החשוכה. הוא חשב על נערה שלא הקליטה, ועל ילד שמחכה לשיחה. הוא חשב על משהו שמיכל אמרה לו במסדרון בבית, אתמול, כשהמזוודות עוד עמדו שם כמו חיילים.
מאיה טעתה לגמרי לגביו. והיא הייתה מאוד, מאוד יפה.
שני הדברים, כך התברר, יכולים להיות נכונים באותו זמן. דניאל רצה, בכל הלב, שרק אחד מהם יהיה נכון.