דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 6: גביע הגלים

בשש בדיוק, קול חתך את גבעת הנוער כמו שחף שמעבירים במגררת גבינה.

בשש בדיוק, קול חתך את גבעת הנוער כמו שחף שמעבירים במגררת גבינה.

דניאל התיישב בבת אחת במיטה ונתקע בראש בכלום, שאיכשהו כאב בכל זאת. בצד השני של הצריף נדב כבר היה לבוש, ישב על המיטה עם משקפת על הצוואר ועם הבעה של שלווה מוחלטת.

"משרוקית פליז," אמר. "השכמה. מתרגלים."

"כמה זמן זה לוקח?"

"אני אעדכן אותך. זה הקיץ השלישי שלי."

אלון התהפך, שם את הכרית על הראש ואמר מאיפשהו מתחתיה, "לא." נדב סימן משהו קטן במחברת. "שש," לחש.

* * *

כל המחנה התאסף על הדשא ליד התורן, מאה ילדים בשלבים שונים של התעוררות. הקטנים מצריף שחף קיפצו. בני הנוער התנדנדו כמו אצות. זהבה תמיר עמדה על ארגז הפוך, שרשרת המשרוקיות שלה נוצצת בשמש של הבוקר, והסתכלה על כולם בפרצוף המרוצה של גנרל שסוקר צבא, שהיה, צריך להודות, עדיין בפיג'מה.

"בוקר טוב, גלים ירוקים!" קראה.

"בוקר," מלמלו מאה קולות.

"אני אחשיב את זה כהתלהבות," אמרה זהבה. "היום מתחיל גביע הגלים! שלושה שבועות, חמש קבוצות, נקודות על הכול. שייט, בישול, חיפוש מטמון, טורניר הכדורגל, ערב הכישרונות, השייט המשפחתי ביום המשפחות. נקודות על עבודת צוות. נקודות על טוב לב. מורידים נקודות על איחורים, על שקרים ועל כל תקרית שקשורה לאדמירל."

איפשהו ליד מחסן הסירות האדמירל צפצף, כאילו שמע את השם שלו ורצה להגיש תלונה.

"ותזכרו," אמרה זהבה ופרשה דף ארוך, "זה מחנה משפחתי. משפחות נשארות ביחד. אחים ואחיות תמיד באותה קבוצה. בלי יוצאים מן הכלל, בלי החלפות, בלי דמעות. משפחות לא מתחלפות. משפחות מחזיקות מעמד."

יד קטנה הורמה בין הילדים של שחף. "ומה אם האח שלך ממש ממש מעצבן?"

"אז תקבל המון תרגול," אמרה זהבה בחביבות, "בסבלנות. זאת תכונה מצוינת. אני למדתי אותה מאחותי. היא בת שבעים ואחת ועדיין מעצבנת."

דניאל הרגיש שהבטן שלו צונחת, לאט, כמו סירה שמחליקה מהעגלה למים.

הוא הסתכל אל הצד השני של הדשא. בן עמד בין עומר לרועי, ומהדרך שבה הפנים שלו הלבינו, אחר כך הוורידו, ואחר כך קיבלו צבע שבדרך כלל רואים רק אצל שרימפס מבושל, דניאל ידע שבן הבין בדיוק מה זה אומר, בדיוק באותו רגע.

"קבוצת הדגים המעופפים!" הקריאה זהבה. "משפחת שטרן: מאיה ויובל! משפחת לוי: תום ואלה! משפחת שפירא…"

ליד התורן מאיה הרימה את יובל באוויר, והילדים של שחף הריעו כאילו כבר ניצחו במשהו. דניאל הסיט את המבט.

זהבה הקריאה עוד שלוש קבוצות. רועי והבן דוד שלו הלכו לכרישים. עומר ואחיו הקטן הלכו ללימונים, ועומר לקח את זה כעלבון אישי להפועל. ואז זהבה כחכחה בגרון.

"קבוצה חמש! משפחת ברק: נדב ושירה! משפחת פרץ: אלון ונוי! משפחת בן עמי: ליהי ואיתמר! ומשפחת כרמלי־נבון: דניאל ובן!"

לשנייה אחת לא קרה כלום. ואז מאה ראשים התחילו להסתובב, כמו שדה של חמניות שמסתובב, רק שחמניות מנומסות ולא לוחשות.

"כרמלי־נבון?" אמר רועי בקול רם. "רגע. השכן?"

דניאל פתח את הפה. לא היה לו מושג מה ייצא ממנו. משהו על טפסים, אולי, או על טעות הקלדה, או סיפור מסובך מאוד על שתי משפחות שגרות באותו בניין וחולקות חנייה…

"טוב," אמר בן לפני שדניאל הספיק להגיד מילה. הקול שלו נסדק קצת, והוא דחף דרך הסדק. "הוא אח שלי. לצערי."

"שכן מקומה אחרת, הא?" אמר רועי בחיוך.

בן משך בכתפיים בשעמום מפואר. "מקומה אחרת של אותה דירה."

הבנים משפמנון התפוצצו מצחוק. גם רועי צחק, ואז טפח לבן על הגב, וככה, פשוט, הרגע עבר, כמו שגל עובר מעל שחיין שהיה לו שכל לצלול מתחתיו. דניאל שחרר נשימה שהחזיק בערך מאז העלון.

אבל בצד השני של הדשא, מישהי לא צחקה.

מאיה שטרן הסתכלה על דניאל בהבנה מבועתת לגמרי. זה לא היה סתם איזה ילד שהוא תפס בחדר האוכל. זה היה האח הקטן שלו. דניאל כמעט יכול היה לראות את המחשבה עוברת על הפנים שלה, מהגבות אל הפה, שם היא התיישבה בקו דק ונגעל.

הוא גרוע עוד יותר ממה שחשבתי.

* * *

ברגע שהמסדר התפזר, בן תפס את דניאל בשרוול וגרר אותו אל מאחורי מחסן הסירות, איפה שהקאנואים שכבו הפוכים כמו צבים ישנים ואף אחד לא יכול היה לראות אותם.

"אוקיי," אמר בן ועזב את השרוול, כאילו הוא חם. "אוקיי. אז הם יודעים שאתה אח שלי. בסדר. לא משנה. להרבה אנשים יש אחים מעצבנים. לחצי מהמחנה הזה יש אחים מעצבנים."

"ליותר מחצי," אמר דניאל. "סטטיסטית. תשאל את נדב."

"אני לא רוצה לשאול את נדב כלום." בן לקח נשימה. הידיים שלו רעדו קצת, והוא תחב אותן לכיסים כדי שאף אחד, כולל הוא עצמו, לא יראה. "כלל חדש. אף אחד לא יודע את ה'חורג'. אף אחד לא יודע שאנחנו גרים ביחד רק שנה. אף אחד לא יודע על אבא שלי. אף אחד לא יודע כלום. אנחנו סתם אחים רגילים שלא סובלים אחד את השני. הבנת?"

"אחים רגילים שלא סובלים אחד את השני," חזר דניאל. "הבנתי."

"כי אם הם יידעו את ה'חורג', הם ישאלו איפה אבא שלי. ואז הם יסתכלו עליי ככה." בן עשה פרצוף, פרצוף רך ומרחם, הפרצוף של מישהו שמסתכל על גור עם רגל חבושה. זה היה פרצוף נוראי. "אני מעדיף שיחשבו שאתה מפלצת."

"תודה."

"בכיף." בן נעץ בו מבט. "תבטיח."

"אני מבטיח."

"תישבע."

"על מה?"

בן חשב על זה. "על הגלשן שלך."

"הגלשן שלי במחסן בבית."

"אז לא יקרה לו כלום. תישבע."

דניאל שם יד על הלב. "אני נשבע בגלשן שלי, שנמצא במחסן, מאחורי כלי הפסח, שאף אחד פה לא ישמע ממני את המילה 'חורג'."

בן בחן אותו רגע ארוך, כמו שבוחנים אופניים משומשים לפני שקונים. אחר כך הנהן פעם אחת והלך בלי להגיד עוד מילה.

דניאל נשאר מאחורי המחסן עם הקאנואים הישנים. הוא עוד לא ידע כמה כבדה תהיה ההבטחה הזאת. הוא יגלה את זה מהר מאוד.

* * *

הקבוצה התאספה ליד הלגונה, בריכה רדודה מלאה קנים ליד החוף, שם זהבה ערמה חביות ריקות, קרשים וגלילי חבל.

"משימה ראשונה!" הכריזה. "בונים רפסודה. מעבירים את דגל הקבוצה לצד השני של הלגונה ובחזרה. הקבוצה הכי מהירה מנצחת. אבל קודם כול, צריך שם."

"מחפשי הידע," אמרה ליהי מיד, והרימה את מכונת המדבקות.

"השקנאיים," אמר נדב. "זאת הסדרה המדעית של השקנאים. זה מאוד מכובד."

"אף אחד לא יודע לאיית את זה," אמרה שירה.

"אני יודע."

"אף אחד שחשוב יודע."

אלון, שעמד בשקט על הדשא הרטוב, הסתכל על הרגליים שלו ואמר, "גרביים רטובות."

כולם הסתכלו עליו. זה היה המשפט הכי ארוך שהוא אמר כל הבוקר.

"הגרביים הרטובות," אמרה ליהי לאט, והעיניים שלה נדלקו. טיק, זמזום. היא הדביקה את המדבקה על החזה של אלון. "זה מושלם. זה צנוע. זה לח. אנחנו הגרביים הרטובות."

"שבע ושמונה," מלמל נדב וכתב במחברת.

הדגל שלהם, בהחלטה פה אחד, היה אחת הגרביים הרטובות של אלון, קשורה למקל של מטאטא.

ליהי ציירה תוכנית בחול עם מקל. נדב, שהכיר אחד עשר סוגים של קשרים ואת ההיסטוריה של כל אחד מהם, לקח פיקוד על החבלים. דניאל, שידע איך דברים צפים, סידר את החביות. אלון סחב שתיים בכל פעם. הקטנים, נוי ואיתמר, חילקו חבלים והתווכחו מי עוזר יותר. שירה פיקחה מסלע עם הספר שלה, ונתנה מדי פעם עצות, שרובן היו "לא".

ובן עמד בקצה הרפסודה וקשר קשרים, עם הגב לכולם.

דניאל שם לב לזה בערך באמצע. הוא שם לב כי הוא הכיר חבלים כמו שאנשים מסוימים מכירים מוזיקה, ומשהו לא היה בסדר. כל קשר שנדב קשר מלפנים, האצבעות של בן התירו מאחור. בשקט. בסבלנות. בריכוז של אמן.

דניאל לא אמר כלום. אולי, חשב, אני טועה.

הוא לא טעה. באמצע הלגונה, כשליהי צועקת "תחתרו! תחתרו! תחתרו עם רגש!" ואלון מחזיק את דגל הגרב גבוה כמו לפיד, החלק האחורי של הרפסודה נפתח בעדינות, כמו פרח, והגרביים הרטובות החליקו לתוך הלגונה אחד אחרי השני. המים הגיעו רק עד הברכיים. זה לא שינה כלום. הם שקעו בכבוד רב בכל זאת.

דגל הגרב צף לו בעדינות והתרחק. מתוך הקנים, איפה שכנראה חיכה לרגע הזה כל החיים, האדמירל גלש החוצה, תפס את הגרב במקור, וחתר משם כמו פיראט שמצא סוף סוף את האוצר.

עד שהם חזרו לחוף בהליכה במים, מטפטפים, הדגים המעופפים כבר חצו פעמיים ורקדו על החוף. מאיה הובילה את הריקוד. הילדים של שחף חיקו כל תנועה.

* * *

דניאל מצא את בן ליד החביות, סוחט את החולצה ונראה מאוד מרוצה מעצמו.

"אתה התרת את זה," אמר דניאל בשקט.

"תוכיח."

"בן. ראיתי אותך. נדב עבד ממש קשה על הקשרים האלה. כל הקבוצה מקבלת אפס בגללך."

"יופי," אמר בן. "גם ככה לא רציתי להיות בקבוצה המטופשת שלך."

הוא עדיין החזיק קצה חבל רופף וסובב אותו, ובלי לחשוב יותר מדי, דניאל לקח לו אותו מהיד. לא בכוח. רק כמו שלוקחים מספריים מילד שרץ. אבל מרחוק, זה נראה כמו משהו אחר.

"היי!"

מאיה הלכה לעברם על החול, עם יובל רכוב לה על הגב, הידיים שלו כרוכות סביב הצוואר שלה. היא עצרה כמה מטרים מהם. הקול שלה היה קליל, אבל העיניים לא.

"אח גדול!" קראה. "רוצה שאלמד אותך איך מדברים עם אנשים? אני נותנת שיעורים. הראשון בחינם."

דניאל הסתובב לאט. נדמה היה שכל החוף השתתק. "רוצה שאלמד אותך איך לא להתערב בעניינים של אחרים?"

"אוווו," אמר יובל מהגב שלה, מאושר.

"אני אוותר," אמרה מאיה. "אני עסוקה. אני מלמדת את אח שלך איך מנצחים." היא הסתכלה מעבר לדניאל וחייכה לבן חיוך חם, מהסוג שנתנה לילדים של שחף. "יפה ניסית שם, בן."

בן נופף לה. מאחורי הגב של דניאל, במקום שדניאל לא יכול היה לראות אבל איכשהו הרגיש, בן חייך.

מאיה צעדה משם, ויובל הסתכל אחורה מעבר לכתף שלה על דניאל כל הדרך, בסקרנות העמוקה של ילד בן תשע שראה זה עתה את הנבל האמיתי הראשון שלו.

על הסלע שלה ליד הלגונה, שירה הורידה את הספר. היא הסתכלה על דניאל. אחר כך על בן. אחר כך שוב על דניאל, עם קמט קטן בין הגבות, כמו קוראת שמצאה עמוד שלא ממש מתאים לשאר הסיפור.

בצהריים נתלה לוח הניקוד של גביע הגלים מחוץ לחדר האוכל. בתחתית, בכתב היד המסודר של זהבה, היה כתוב:

הגרביים הרטובות: 0

(מינוס 1: הדגל נגנב על ידי האדמירל)

אלון הסתכל על זה הרבה זמן. אחר כך הסתכל על הגרב היחידה שנשארה לו.

"הממ," אמר. נדב רשם.

מה שקורה במחנה פרק 6: גביע הגלים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין