מדריך השייט של מחנה גלים ירוקים נקרא קובי, והיה לו השיזוף הכי עמוק שדניאל ראה אי פעם על בן אדם. הוא נראה כאילו השאירו אותו בשמש שלושים שנה, והוא נהנה מכל דקה. על האף הוא מרח פס עבה של קרם הגנה כתום, כל כך בוהק שכנראה ראו אותו מירדן.
"ברוכים הבאים למים!" קרא, ופרש ידיים לעבר האגם. "המים הם החברים שלכם! המים הם המורים שלכם! המים הם…" הוא עצר. "עמוקים מאוד, במקומות מסוימים. כולם לשים חגורות הצלה."
"אתה יודע לשחות?" שאל אחד הילדים משחף.
"לא," אמר קובי בעליזות. "אני לא צריך לשחות. יש לי סירה. יש לי חגורת הצלה. ויש לי אמונה."
שורה של סירות מפרש לבנות וקטנות התנדנדה לאורך המזח, ועל החרטום של כל אחת היה צבוע מספר. נשבה רוח מערבית קלה, בדיוק כמו זאת שדניאל קרא מהאוטו יום קודם. יום טוב למתחילים. הוא הרגיש שכל הגוף שלו נרגע, כמו שתמיד קרה ליד סירות, כאילו הכתפיים שלו חיכו לריח של חבל רטוב.
זהבה הופיעה בקצה המזח עם לוח כתיבה ועם משרוקית בפה, שאותה הוציאה כדי לדבר.
"דניאל כרמלי," אמרה. "אלוף נוער בשייט. מועדון יפו. זה כתוב בטופס שלך."
"אה, כן?"
"מזל טוב. אתה עוזר מדריך." היא הושיטה לו משרוקית משלו, קטנה, מפלסטיק, בצבע לימון. "קובי מלמד, אתה מדגים, ואם מישהו נופל למים, אתה קופץ אחריו. לקובי יש אמונה, אבל לך יש ידיים."
דניאל הסתכל על המשרוקית שבידו. לראשונה מאז העלון, הוא הרגיש משהו שדומה לשמחה. זה לא היה מכמורת. אבל אלה היו מים, ורוח, ועבודה שהוא יודע לעשות.
הקבוצה הראשונה הייתה הגרביים הרטובות. דניאל עמד בסירה מספר שלוש והדגים את החלקים של סירת מפרש, בזמן שקובי הסביר מהמזח בהרבה רגש.
"זה התורן," אמר דניאל. "זה הבום. קוראים לו בום, כי כשהוא מסתובב ופוגע לך בראש, זה בדיוק הקול שהוא עושה."
ליהי שלפה מיד את מכונת המדבקות. טיק, זמזום: "תורן". טיק, זמזום: "בום". טיק, זמזום: "הגה". בתוך ארבע דקות סירה מספר שלוש הייתה מתויגת יותר טוב ממוזיאון, וליהי כבר עברה לסירה מספר ארבע.
"אני אצפה מהמזח," הכריז נדב, והרים את המשאף כמו דרכון. "מסיבות מדעיות בלבד."
"שוב האסטמה?" שאלה שירה.
"היא מרגישה מים," אמר נדב בקול קודר. "היא מאוד אינטליגנטית."
אלון נכנס לסירה, התיישב בדיוק באמצע, ולא זז במשך כל השיעור. גם הסירה לא זזה. איכשהו, בשקט מוחלט, אלון והסירה הגיעו להבנה, וכשקובי שאל אם הוא רוצה לנסות להחזיק את ההגה, אלון אמר, "לנו טוב," וזה היה עשר ואחת עשרה.
נוי ואיתמר הקטנים הפליגו במעגלים וצרחו מאושר. שירה קראה ספר בחרטום של הסירה של דניאל, הפכה דפים ביד אחת והחזיקה בשנייה את חבל המפרש הקדמי בצורה מושלמת, וטענה שזה כישרון שיש לכל קורא רציני.
"אתה טוב בזה," אמרה לדניאל, בלי להרים את העיניים. "ללמד. אתה סבלני."
"היה לי תרגול," אמר דניאל, והעיף מבט, בלי להתכוון, אל המזח שעליו עמד בן.
* * *
הצרות התחילו, כמו שצרות נוטות להתחיל, עם בן.
בן עמד על המזח עם ידיים שלובות ובלי חגורת הצלה. הוא הבהיר לקובי, לזהבה ולציבור הרחב שהוא לא מעוניין בפעילויות מים בשום צורה, שזה לא עומד לדיון, ושהסוגריים היו הרעיון שלו.
"אתה לא חייב להפליג," אמרה זהבה. "אבל מי שעומד על המזח שם חגורת הצלה. זה הכלל. דניאל, תעזור לו."
דניאל הרים חגורת הצלה כתומה וקטנה והלך אליו. בן הסתכל עליו מתקרב עם הפרצוף של חתול שמסתכל על מישהו שממלא אמבטיה.
"אל תעז לדבר איתי," סינן בן.
"אני לא מדבר איתך," אמר דניאל. "אני מדבר עם חגורת ההצלה." הוא הרים אותה. "שלום, חגורת הצלה. את רוצה לעלות על הילד הזה? אני חושב שכן. אני חושב שתהיי שם מאוד מאושרת."
הפה של בן רעד. הוא נלחם בזה. הוא ניצח.
"ידיים," אמר דניאל.
בן הושיט ידיים, באווירה של אדם שנכנע למשטרה. דניאל הלביש לו את החגורה והושיט יד לאבזם. ואז בן לקח צעד גדול אחד אחורה, לכיוון קצה המזח, עם עיניים נעוצות במשהו מעבר לכתף של דניאל.
דניאל ידע מה יש מעבר לכתף שלו עוד לפני שהסתובב. הדגים המעופפים הגיעו בדיוק לרמפה הסמוכה. מאיה הייתה שם ועזרה ליובל עם החגורה שלו.
"בן, אל…"
בן זרק את הידיים לאוויר, השמיע יללה ארוכה ואופראית, ונפל אחורה מהמזח. בדרך למטה, בדיוק מרשים, הוא תפס את החולצה של דניאל.
הם פגעו במים ביחד.
המים היו קרים, קרים יותר ממה שנראו, וירוקים, ומלאים בועות. דניאל עלה מגמגם ויורק מים. בן עלה שנייה אחריו, מיטלטל כמו פקק בחגורה הסגורה למחצה, ומיד התחיל לצעוק.
"הוא דחף אותי! הוא דחף אותי למים!"
"לא דחפתי…"
"אדם במים!" צרח קובי. "שני אנשים במים! אמונה! אמונה!" הוא תפס את גלגל ההצלה הכי קרוב וזרק אותו בכל הכוח. הגלגל עף באוויר בקשת יפהפייה ופגע לדניאל בדיוק בראש.
"איי." דניאל מישש את הראש. "זה היה גלגל הצלה או ניסיון רצח?"
"סליחה! סליחה! עם סירות אני יותר טוב!"
מהרמפה הסמוכה נשמע הקול של מאיה, צלול וקר כמו המים. "ברצינות? הוא בחצי מהגודל שלך!"
דניאל, שוחה במקום עם גלגל הצלה סביב הצוואר כמו שרשרת גדולה מאוד, הרים אליה את העיניים. היא עמדה על הרמפה עם ידיים על המותניים, יובל לידה, ומאחוריה בערך תשעה ילדים משחף בשורה כמו ברווזונים, כולם נועצים בו מבט עם אותה הבעה בדיוק.
"הוא תפס אותי," אמר דניאל.
"בטח," אמרה מאיה. "הוא שוקל מה, שלושים קילו? והוא משך אותך פנימה?"
"הוא חזק יותר ממה שהוא נראה."
"גם הסבלנות שלי," אמרה מאיה. "והיא נגמרת."
בן, בינתיים, חתר אל הסולם וטיפס החוצה, ועמד שם רועד בצורה מעוררת רחמים. מאיה מיהרה אליו ועטפה אותו במגבת שלה, שהיה עליה ציור גדול של אננס. הילדים של שחף ליטפו אותו. אחד מהם נתן לו סוכרייה. ילדה קטנה עם צמות הציעה לו להחזיק את הדולפין המפוחלץ שלה, "כי הוא עוזר כשעצוב", ובן החזיק אותו ברצינות גמורה, כמו מי שמקבל מדליה. בן קיבל הכול באומץ של חייל פצוע.
כשדניאל משך את עצמו במעלה הסולם, מטפטף, בן הסתכל עליו מעל האננס וקרץ.
זהבה ירדה לאורך המזח. היא הסתכלה על דניאל. היא הסתכלה על בן. היא הסתכלה על גלגל ההצלה שעל הצוואר של דניאל.
"כללי המזח," אמרה בנחת, "חלים גם על מדריכים."
"כן, זהבה."
היא הסתכלה על בן עוד רגע, במבט מהורהר קצת יותר ממה שמישהו שם לב, והלכה.
* * *
בני השש עשרה היו הקבוצה האחרונה של אחר הצהריים. קובי חילק אותם לזוגות, והפקיד את דניאל על הסירות של הדגים המעופפים.
מאיה הסתכלה על דניאל, ואז על קובי. "אני אלמד ממך, תודה," אמרה לקובי.
"אני לא יודע לשחות," אמר קובי.
"זה בסדר. אני יודעת."
"אז את מעל הדרישות," אמר קובי, והלך לסדר מפרש מסובך.
אז מאיה עלתה לבד לסירה מספר שבע, דחפה אותה מהמזח לפני שדניאל הספיק לגמור להגיד "רגע", והפליגה בדיוק ארבעה מטרים, עד שהבום הסתובב, פגע במים, והסירה התגלגלה בעדינות על הצד ושפכה אותה לכנרת, עם צרחה שגרמה לילדים של שחף על החוף להריע.
דניאל חתר אליה בסירת ההצלה. "תתפסי את ה…"
"הכול בשליטה!" מאיה צצה, הזיזה את התלתלים הרטובים מהפנים, ושחתה מסביב לסירה. "אני מסתדרת!"
"תעמדי על המדגור," אמר דניאל.
"אני לא מקשיבה לך."
"הקרש הלבן שבולט מהתחתית. תעמדי עליו ותישעני אחורה."
"אני לא מקשיבה," אמרה מאיה, טיפסה על המדגור ונשענה אחורה, והסירה התרוממה מהמים כמו לווייתן ישנוני. היא טיפסה פנימה, תפסה את החבל והפליגה משם עם האף באוויר.
היא התהפכה שוב תשעים שניות אחר כך.
הפעם הילדים של שחף התחילו לקרוא בקצב. "מא־יה! מא־יה!" מאיה צצה, נופפה להם, השתחוותה בתוך המים, וזה דבר קשה מאוד לעשות, והרימה את הסירה שוב לבד, בלי להעיף מבט אחד בדניאל. הוא ישב בסירה ולא הציע עזרה. הוא רק הסתכל, ואיכשהו, כך גילה, זה היה גרוע יותר.
בניסיון השלישי משהו השתנה. היא הפסיקה להילחם בחבל. היא נתנה למפרש להתמלא. דניאל ראה אותה מרגישה את זה, את הרגע שבו הרוח תופסת והסירה נוטה ומזנקת קדימה, והפנים שלה השתנו מכועסות לנדהמות למשהו שקרוב מאוד לשמחה. סירה שבע חצתה את המפרץ, השובל שלה קו לבן מאחוריה, השיער של מאיה עף כמו דגל, והיא צחקה, ממש צחקה, כמו שאנשים צוחקים רק כשאף אחד לא מסתכל, אלא שחצי מחנה הסתכל.
דניאל גילה שהוא מחייך. הוא הפסיק מיד.
היא הייתה טובה. טובה בצורה מעצבנת ובלתי נתפסת, בשביל מישהי שהתהפכה פעמיים בתוך חמש דקות. דניאל התרשם, וכעס שהוא מתרשם, וכעס שהוא כועס, וזה היה המון כעס בשביל סירת הצלה קטנה אחת.
מאיה סובבה את סירה שבע בפנייה רחבה ומתנדנדת, והפליגה ישר לידו, כל כך קרוב שהרסס פגע לו בפנים.
"הרגל האחורית בסדר עכשיו?" קראה.
"אין רגל אחורית בשייט," קרא דניאל בחזרה.
"אז אני מושלמת!" אמרה מאיה, והפליגה משם.
* * *
בסוף היום, כשהסירות נמשכו לחוף והמפרשים גולגלו, דניאל הלך לקצה המזח כדי לגלגל את החבלים האחרונים.
בן היה שם. הוא ישב על הקרשים בקפוצ'ון יבש, עם הברכיים משוכות, והסתכל על האגם. חגורת ההצלה הכתומה הייתה מונחת לידו. הוא הוריד אותה, אבל גם לא התרחק מהמים.
דניאל עצר במרחק בטוח והעמיד פנים שהוא מגלגל חבל שכבר היה מגולגל.
הוא ציפה שבן ייראה משועמם. בן תמיד נראה משועמם כשאנשים דיברו על שייט. אבל עכשיו בן לא נראה משועמם. הוא הסתכל על הסירה האחרונה, סירה שבע, ששני מדריכים משכו במעלה הרמפה, ועל הפנים שלו היה משהו שדניאל לא ראה שם קודם. זאת לא הייתה שנאה. זה לא היה שעמום. לשנייה זה נראה כמו פחד. מהסוג הישן, הסוג שיושב בתוך מישהו כל כך הרבה זמן שכבר יש לו כיסא משלו.
ואז בן שם לב אליו, והפנים נסגרו כמו דלת.
"מה?" אמר.
"כלום," אמר דניאל. "קפיצה יפה היום."
"תודה. התאמנתי."
דניאל חיכה עוד רגע, למקרה שבן ירצה להגיד עוד משהו. בן לא רצה. הוא משך את הקפוצ'ון על הראש, והאגם המשיך להיות כחול ושקט, כמו מישהו שמעמיד פנים שהוא לא שמע כלום.
דניאל עלה בחזרה במעלה הגבעה, ובלילה, מתחת לשמיכה, כשהפנס של נדב עוד דלק בצד השני של החדר ואלון נחר בנימוס רב, הוא פתח את המחברת הכחולה וכתב מתחת לכלל מספר שתיים:
בן לא משועמם מסירות. הוא מפחד מהן. לגלות למה. לא לשאול.