בשבוע השנים עשר, כמו שד"ר שפירא אמרה, סיפרנו ליוספי.
מנחם רצה לעשות את זה בשבת. "בסעודה", הוא אמר, "עם יין, עם שירים. שיזכור שזה היה משהו שמח". אבל אני ידעתי שיוספי לא יזכור את היין. הוא יזכור רק את המילים, ואת הפנים שלנו, ואם יש בהן משהו שהוא צריך לפחד ממנו. אז ביקשתי שנעשה את זה ביום רגיל, אחר הצהריים, בסלון, בלי טקס.
ביום שני, אחרי החיידר, ישבנו שלושתנו על השטיח. מנחם על הרצפה, עם הרגליים משוכלות, מה שהוא אף פעם לא עושה. אני על כרית. יוספי באמצע, עם הקוביות.
הכנתי לו שוקו, ושמתי על צלחת שלוש עוגיות, ואחר כך הורדתי אחת, כי שלוש זה נראה כמו טקס. מנחם שאל אם לכבות את הטלפון. כיבה. בחוץ שמעיה קרא ליוספי מהחצר, ויוספי הסתכל לחלון, ואחר כך עלינו, והבין, כמו שילדים מבינים, שהיום הוא לא יורד.
"יוסף", אמר מנחם. "אנחנו רוצים לספר לך משהו טוב".
יוספי הרים את הראש. הוא הסתכל עליי, ואחר כך על מנחם, ואחר כך שוב עליי. ראיתי את הגוף הקטן שלו מתכווץ. ילד שכבר פעם אחת ישב מול הורים שאמרו לו "משהו", ואחר כך החליפו לו את כל העולם.
"מה?" הוא שאל. בחשד.
"הקב"ה נתן לנו מתנה", אמרתי. "יש תינוק. בבטן שלי. הוא ייוולד בעוד חצי שנה, בערך".
יוספי הסתכל על הבטן שלי. הבטן עוד לא נראתה. רק קצת עגולה, מתחת לסוודר, אם יודעים להסתכל.
"כמו הדג", הוא אמר לבסוף.
"כמו הדג שמתחבא", הוא הוסיף, והסתכל עליי בעיניים מצומצמות, כמו בלש. "בגלל זה ישנת על הספה".
מנחם צחק. "כמו הדג".
"את מתחבאת?"
"קצת", הודיתי. "עד עכשיו".
הוא שקל את זה. הקוביות נשארו ביד שלו.
"זה יהיה אח שלי?"
"כן".
"או אחות?"
"או אחות. עוד לא יודעים".
"וזה יגור פה?"
"כן".
"איתי?"
"איתך. איתנו".
הוא הניח קובייה אחת על השטיח. ועוד אחת עליה. מגדל קטן.
"ואני נשאר?" הוא שאל. בשקט כזה, שכמעט לא שמעתי.
מנחם לא חיכה. הוא הושיט את הידיים, ומשך את יוספי אליו, לתוך החיק, למרות שיוספי כבר גדול לזה, והחזיק אותו חזק.
"אתה נשאר", הוא אמר. "תמיד. אתה הבן שלנו. התינוק לא בא במקום שלך. הוא בא בנוסף. אתה תהיה האח הגדול. הוא יצטרך אותך. מי ילמד אותו לרכוב על אופניים? אני? אתה ראית איך אני מחזיק אוכף שלא קיים".
יוספי צחק בתוך החיבוק. צחוק קטן, רטוב.
"אני אלמד אותו", הוא אמר. "בלי גלגלי עזר".
"בלי גלגלי עזר", הסכים מנחם.
יוספי השתחרר מהחיבוק, והתיישב בחזרה, וניגב את האף עם השרוול. ואז הוא הסתכל עליי, ושאל את השאלה שאף אחד מאיתנו לא ציפה לה. שאלה שהייתה צריכה להיות ברורה, אבל לא חשבנו עליה. או שחשבנו, ופחדנו.
"גם אם זה תהיה בת?" הוא שאל.
"גם אם זאת תהיה בת", אמר מנחם. "בנות רוכבות טוב מאוד".
"מוריה רוכבת מהר", הודה יוספי. "יותר מהר מאבינועם. אבל אל תגידו לו".
"ויהודה יודע?"
שקט.
מנחם הסתכל עליי. אני הסתכלתי על מנחם.
"עוד לא", אמרתי.
"למה?"
"כי…" חיפשתי מילים. "כי פחדנו שהוא יהיה עצוב. שהוא יחשוב שיש לנו ילד חדש, אז אנחנו לא צריכים אותו".
יוספי הסתכל עליי כאילו אמרתי משהו טיפשי מאוד.
"אבל זה גם אח שלו", הוא אמר.
"מה?"
"התינוק", אמר יוספי, בסבלנות, כמו מורה. "אם התינוק הוא אח שלי, והוא בבית של אבא ואמא, וגם יהודה גר פה שש שנים, אז הוא גם אח של יהודה. כמו שאני גם אח של מרדכי ומוריה ואליהו, אף על פי שאני גר פה".
מנחם פתח את הפה, וסגר.
"והוא צריך לדעת", המשיך יוספי. "כי אם הוא לא יודע, ואחר כך הוא ידע, הוא יחשוב שהסתירו ממנו. כמו שהסתירו ממני שאני לא באמת… כמו שהסתירו בבית חולים".
אף אחד לא הסתיר ממנו בבית חולים. אבל הבנתי מה הוא אומר. הוא אמר: גם זה וגם זה היה לא בשליטה שלו. מבוגרים ידעו, וילדים לא. ואחר כך ילדים גילו.
"אתה צודק", אמרתי בשקט.
הוא הנהן, כמו מורה שתלמידה ענתה נכון, ולקח קובייה, והניח אותה על המגדל, בזהירות. המגדל התנדנד, ולא נפל.
"אז תגידי לו?"
"איך אני אגיד לו?" שאלתי. וראיתי שמנחם מסתכל עליי. מחכה לשמוע מה אני אענה.
יוספי משך בכתפיים. "תבקשי מאמא אבישג", הוא אמר. "שהיא תגיד. היא יודעת איך להגיד דברים קשים. היא אמרה לי על הבית חולים, והיא אמרה לי שאני הולך לירושלים. והיא תמיד אמרה עם לחם".
הוא חזר לקוביות, כאילו העניין סגור.
מנחם קם מהרצפה, לאט, עם הברכיים חורקות. הוא הלך למטבח. שמעתי את הברז נפתח. שמעתי אותו שותה.
הלכתי אחריו.
הוא עמד ליד הכיור, עם הכוס, והסתכל על הציור של יוספי על המקרר. שני ילדים. שתי ערים. שמש אחת.
"הוא צודק", אמר מנחם בשקט. לא הסתכל עליי.
"כן".
"אני לא חשבתי על זה. שהוא… שהתינוק יהיה גם אח שלו. של יהודה". הוא הניח את הכוס. "חשבתי רק שהוא יהיה עצוב. לא חשבתי שיש לו זכות לדעת".
"גם אני לא".
הוא הסתובב אליי. "את תבקשי ממנה?"
עצרתי. "מאבישג?"
"כן". הוא הסתכל עליי ישר. "את יכולה לבקש ממנה. אני יודע שאת יכולה".
זה היה כמעט. כמעט הוא אמר "אני יודע שאת כותבת לה". אבל הוא לא אמר. הוא רק אמר "אני יודע שאת יכולה", ושתק, והשאיר לי את הדלת פתוחה, כמו שהשאיר אותה בבוקר ההוא, עם "את חושבת או שאת יודעת".
"אני יכולה", אמרתי.
"אז תבקשי", הוא אמר. ויצא מהמטבח.
בלילה כתבתי.
ישבתי מול המחשב, והמילים באו מהר, בלי מחיקות. אולי כי הפעם לא כתבתי בשמי. כתבתי בשם של ילד בן שש שישב על השטיח והסביר לשני מבוגרים מה זה להיות אח.
"אבישג,
סיפרנו לעובדיה היום. הוא שמח. הוא אמר שהוא ילמד את התינוק לרכוב בלי גלגלי עזר.
והשאלה הראשונה שלו הייתה אם יהודה יודע.
הוא אמר שזה גם אח של יהודה. שאם יהודה לא יידע, הוא יחשוב שהסתירו ממנו. הוא אמר שאת יודעת להגיד דברים קשים, ושאת תמיד אומרת עם לחם.
אני חוזרת בי ממה שביקשתי. בבקשה, תספרי לו. מתי שאת חושבת שנכון. איך שאת חושבת שנכון. את מכירה אותו עכשיו יותר טוב ממני, אני חושבת.
ומנחם… מנחם אמר 'תבקשי ממנה'. הוא לא שאל איך. אני חושבת שהוא יודע. אני חושבת שהוא נותן לי לבוא אליו לבד.
הני"