אבישג לא ענתה שלושה ימים. הפעם לא נבהלתי. ידעתי שהיא מחכה לרגע הנכון. אבישג לא אומרת דברים קשים בדרך. היא מחכה, ומכינה, ואופה.
ביום חמישי בלילה הגיע מכתב ארוך. הארוך ביותר שהיא כתבה לי.
ראיתי את האורך עוד לפני שקראתי. הסרגל בצד של המסך נעשה קטן, קטן מאוד, ואני ידעתי שזה לא מכתב של "בסדר" ו"תשמרי על עצמך". הכנתי לעצמי כוס מים. הנחתי אותה ליד המקלדת. סגרתי את הדלת של החדר הקטן, אף שמנחם היה בישיבה ויוספי ישן. ורק אז התחלתי.
"הני,
סיפרתי לו היום.
חיכיתי ליום חמישי, כי ביום חמישי אני אופה לשבת, והוא תמיד עוזר לי. הוא אוהב ללוש. הוא אומר שהבצק שלי רך יותר משל אמא הני, אבל שלך יותר טעים אחרי האפייה. הוא מאוד דיפלומט, הילד הזה.
עמדנו שנינו ליד השיש, עם הידיים בקמח. הילדים האחרים היו בחוץ, דוד לקח אותם לבית הכנסת לשיעור של יום חמישי. רק אני והוא.
אמרתי לו: יהודה, יש לי חדשות מירושלים. חדשות טובות.
הוא הפסיק ללוש. הוא שאל אם עובדיה בסדר. תמיד הוא שואל קודם על עובדיה.
אמרתי שכן. ואמרתי שאמא הני ואבא מנחם מחכים לתינוק. שאמא הני בהריון.
הוא לא אמר כלום.
הוא חזר ללוש. לאט. עם שתי הידיים, כמו שלימדתי אותו. מקפל, לוחץ, מסובב. מקפל, לוחץ, מסובב. אני לא אמרתי כלום. גם אני לשתי. ככה עמדנו, שנינו, כמעט עשר דקות, בלי מילה. רק הבצק. רק השעון במטבח.
אחר כך הוא שאל אם זה בן או בת. אמרתי שעוד לא יודעים.
אחר כך הוא שאל מתי. אמרתי שבסתיו, אחרי החגים, כנראה.
אחר כך הוא שאל אם עובדיה יודע. אמרתי שכן, ושעובדיה היה זה שביקש שיספרו לו.
וזה, הני, זה מה ששבר אותו. לא התינוק. זה שעובדיה ביקש.
עצרתי כאן. הורדתי את היד מהעכבר. עובדיה ביקש. ילד בן שש בירושלים ביקש שיספרו לילד בן שש בנתיבות, כדי שלא יסתירו ממנו. ובנתיבות, הילד השני שמע, והבין, שמישהו שם, רחוק, חשב עליו. שמישהו דאג שהוא לא יהיה האחרון לדעת. ושני הדברים האלה, השמחה והכאב, באו לו ביחד, באותה מילה.
הוא הפסיק ללוש, והוריד את הידיים, ועמד ככה, עם הידיים בקמח עד המרפקים, והתחיל לבכות. לא חזק. כמו שהוא בוכה. בשקט, עם הפה סגור, עם הדמעות שנופלות לתוך הבצק.
חיבקתי אותו. עם הקמח. לא היה אכפת לי.
והוא אמר, לתוך הסינר שלי, משהו שאני רוצה לכתוב לך בדיוק כמו שהוא אמר, כי אני לא רוצה לשנות אף מילה:
'אני תמיד רציתי אח קטן. או אחות קטנה. תמיד ביקשתי. בכל ראש השנה ביקשתי בשופר. ואמא הני אמרה שאולי פעם. ועכשיו זה יהיה. רק לא בבית שלי'.
ואחר כך הוא אמר: 'זה לא פייר'.
ואחר כך, אחרי עוד רגע: 'אבל אני שמח. אני באמת שמח. זה לא אומר שאני לא שמח'.
הני, ישבתי איתו על הרצפה במטבח, עם הבצק שהתחיל לתפוח על השיש בלי שאף אחד שם עליו מגבת, ולא ידעתי מה להגיד לו. כי הוא צודק. זה לא פייר.
אמרתי לו שיש לו פה אחים. שישראל ואבינועם ומוריה ומרדכי ואליהו הם האחים שלו, מהדם, ושהם אוהבים אותו. הוא אמר שהוא יודע. שהוא אוהב אותם. שמרדכי הוא החבר הכי טוב שלו. אבל שהם היו פה לפניו. הם כבר היו. והתינוק הזה, הוא היה מחכה לו. בבית ההוא. בחדר שלו. עם האופניים הכחולים.
ואז הוא שאל אותי שאלה שאני לא יודעת לענות עליה. אז אני שולחת אותה אלייך.
קראתי את השורה הבאה, ועצרתי שוב, ולקחתי את כוס המים, ולא שתיתי. החזקתי אותה ביד, קרה, כמו שמחזיקים משהו כדי שהידיים לא יזוזו לבד.
הוא שאל: 'התינוק יידע שאני קיים?'
לא עניתי לו. אמרתי שאני אשאל את אמא הני. אז אני שואלת.
אחר כך קמנו. הבצק כבר תפח יותר מדי. הוא עזר לי לקלוע. החלות יצאו קצת עקומות. דוד חזר עם הילדים, וראה את העיניים שלו, וראה את העיניים שלי, ולא שאל. רק שם יד על הראש של יהודה, וליטף.
בלילה, כשדוד קרא לו סיפור, הוא ביקש סיפור על אחים. דוד קרא לו על יוסף והאחים. שוב. כמו בחיידר. אני עמדתי בפתח ושמעתי. כשדוד הגיע ל'אני יוסף, העוד אבי חי', יהודה עצר אותו ושאל: 'ומי היה האח הכי קטן?' דוד אמר בנימין. ויהודה אמר: 'בנימין לא ידע את יוסף. הוא היה תינוק. אבל אחר כך הוא ידע'.
ונרדם.
אני חושבת שזאת התשובה שלו לשאלה שלו. אבל הוא צריך לשמוע אותה ממך.
בשורות טובות. תשמרי על עצמך.
אבישג
נ.ב. החלות יצאו עקומות, אבל טעימות. הוא אמר שזה בגלל הדמעות. שדמעות זה מלח".
קראתי את המכתב מאות פעמים. לא באמת מאות. אבל כך הרגשתי.
קראתי אותו בלילה, ליד המחשב, וקראתי אותו בבוקר, אחרי שיוספי יצא לחיידר. קראתי אותו בטלפון, בהפסקה, בחדר הקטן של המזכירות, עם הגב לדלת. בכל פעם עצרתי באותו מקום, בשורה על הדמעות שנופלות לתוך הבצק, ובכל פעם ראיתי את הידיים שלו, הקטנות, מלאות קמח עד המרפקים, תלויות באוויר. ובכל פעם חשבתי על החלות שיצאו עקומות, ועל משפחה שלמה בנתיבות שאכלה אותן בליל שבת, ואף אחד לא אמר כלום על הצורה.
"רק לא בבית שלי".
"התינוק יידע שאני קיים?"
"בנימין לא ידע את יוסף. אבל אחר כך הוא ידע".
הלכתי לחדר של יוספי. הוא ישן על הצד, עם הסוודר האפור מתחת ללחי במקום כרית, כמו שהוא אוהב בזמן האחרון. כיסיתי אותו, ברפיון, ועמדתי מעליו, והנחתי יד על הבטן. "יש לך שני אחים גדולים", לחשתי לתוך החושך, לאף אחד מהם ולשלושתם. "ואחד מהם ביקש אותך בשופר".
אחר כך חזרתי למחשב.
התינוק זז, בפעם הראשונה, תנועה קטנה, כמו דג שמסתובב במים. אולי זה היה רק הגוף שלי, שרעד. אבל החלטתי שזה הוא, ושהוא שמע.
בסוף, בשתיים בלילה, כתבתי תשובה. קצרה.
ניסיתי קודם לכתוב ארוך. כתבתי על התינוק, ועל הרופאה, ועל מה שאמא שלי אמרה על הנרות. מחקתי הכל. הוא לא היה צריך הסברים. הוא היה צריך תשובה.
"אבישג,
תגידי לו שכן. תגידי לו שהתינוק יידע. שאנחנו נספר לו. שבכל ליל שבת, כשנברך אותו, נגיד לו שיש לו אח גדול בנתיבות. שיש לו שני אחים גדולים. ואחד מהם ביקש אותו בשופר.
ותגידי לו שאני מבקשת סליחה. שזה לא פייר. שהוא צודק.
הני"