חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שבעים ושבע

את המכתב כתבתי במוצאי שבת. אחרי הבדלה, אחרי שמנחם יצא למלווה מלכה, אחרי שיוספי נרדם עם הסידור הקטן מתחת לכרית, כי הוא החליט שזה שומר עליו.

ישבתי מול המחשב בחדר הקטן, ופתחתי את התיבה. בתיבה היו כבר שלושים ושבע הודעות. ספרתי. שלושים ושבע הודעות בין שתי אמהות, שאף אחת מהן לא ידעה, לפני שנה, שהשנייה קיימת.

גללתי למטה, לאט, דרך כל ההודעות. "יוסף". "תשובה: יוסף". "תמונה ליד האופניים". "מיהודה לעובדיה". כל כותרת הייתה כמו אבן בשביל. עברתי עליהן אחת אחת, עד הראשונה, זו שכתבתי בעשר ושלושים ושש בלילה, עם הידיים רועדות. נדמה היה לי שכתבה אותה מישהי אחרת. מישהי צעירה יותר, מפוחדת יותר. ואולי כבר לא הייתי אותה אחת.

"הודעה חדשה".

הנושא. ישבתי מול השורה הריקה הרבה זמן. "חדשות"? לא. "משהו שרציתי לספר"? לא. בסוף כתבתי רק: "הני".

מה כותבים בשורה הזאת? בכל ההודעות הקודמות הנושא היה שם של ילד. "יוסף". "יהודה". הפעם זה לא היה על אף אחד מהם. וגם על שניהם. ולתינוק עוד לא היה שם, ולא יהיה עוד הרבה זמן.

ואז כתבתי, ומחקתי, וכתבתי, ומחקתי. כמו המכתב הראשון. כמו תלמידה במבחן.

בסוף, זה מה שנשאר:

"אבישג,

אני כותבת לך משהו שעוד לא סיפרתי לכמעט אף אחד. מנחם יודע, ואמא שלי, שתמיד יודעת. ואת. אמא שלי אמרה שאת צריכה לשמוע את זה ממני, ולא מאף אחד אחר. היא צודקת.

אני בהריון.

שבוע תשע. הרופאה אמרה שהכל תקין. ראיתי את הלב. מאה וחמישים פעימות. כמו ציפור קטנה.

חיכינו לזה הרבה שנים. כמעט הפסקנו לחכות. ועכשיו, כשזה בא, זה בא באמצע הכל. באמצע הגעגוע, ובאמצע המכתבים, ובאמצע ה'בינתיים'. ואני לא יודעת איך להחזיק את זה. אני שמחה כמו שלא הייתי שמחה אף פעם, ואני עצובה כי מישהו חסר.

אני רוצה לבקש ממך משהו. בבקשה, אל תספרי ליהודה עדיין. לא כי אני לא רוצה שהוא ידע. אני רוצה. אבל אני מפחדת. אני לא יודעת איך הוא יקבל את זה. אני מפחדת שהוא יחשוב שהחלפנו אותו. שיש לנו ילד חדש, אז אנחנו כבר לא צריכים אותו. אני צריכה לחשוב איך. ומתי. ואולי לדבר עם גילת. ואולי עם מנחם, אבל עם מנחם זה מסובך, כי מנחם עדיין לא יודע על המכתבים.

אני יודעת שזה לא הוגן לבקש ממך עוד סוד. סליחה.

גם לעובדיה עוד לא סיפרנו. הרופאה אמרה לחכות עד שבוע שתים עשרה.

אני חושבת עלייך הרבה. על איך היית בכל ההריונות שלך. איך עשית את זה, כל כך הרבה פעמים, עם כל הבית, עם הציון, עם הלחם. אולי פעם תספרי לי.

הני"

קראתי את זה ארבע פעמים. בפעם הרביעית רציתי למחוק את המשפט על מנחם, כי הרגשתי שאני מתלוננת עליו. השארתי. זה היה נכון.

בחוץ, ברחוב, עברה קבוצה של בחורים שחזרו ממלווה מלכה, שרים "אליהו הנביא" בקולות עייפים ושמחים. הקולות שלהם עלו עד החלון, והתרחקו. אחד מהם צחק. חשבתי על מנחם, שעומד עכשיו בישיבה, אולי שר את אותו שיר, עם הבחורים, ולא יודע מה אשתו כותבת לאישה בנתיבות.

לחצתי "שלח".

"ההודעה נשלחה".

ואז ישבתי, והסתכלתי על המילים "אני בהריון" שחזרו אליי בתיבה של "נשלחו", וחשבתי: עכשיו זה אמיתי. עכשיו זה יצא מהבית. עכשיו מישהי בנתיבות תקרא את זה, ותדע.

התשובה הגיעה למחרת. מהר. מהר מאוד. הודעה שנשלחה בשמונה ועשרים בבוקר, מהמשרד בציון. בדרך כלל אבישג כתבה בצהריים, או בערב, אחרי שהקבוצות הלכו. אבל הפעם היא כתבה בבוקר, אולי ברגע שהדליקה את המחשב. אולי עוד לפני שהורידה את המעיל.

כשראיתי את השעה, שמונה ועשרים, הבנתי שהיא לא חיכתה אפילו לכוס התה של הבוקר. ראיתי אותה, בעיני רוחי, נכנסת למשרד הקטן ליד הציון, עם הסלים של הלחם עוד על הזרוע, מדליקה את המחשב, ומתיישבת לכתוב, עוד לפני שהוציאה את הכיכרות לשולחן של האורחים.

לא פתחתי את התיבה בבוקר, בבית. היה לי מבחן לכיתה, ויוספי חיפש את הגרב שוב, ומנחם שאל איפה הכריכים. רק בדרך לסמינר, באוטובוס, הבנתי שאני לא אוכל לחכות עד הערב. כל הדרך הרגשתי את התשובה מחכה לי, כמו ילד שמחכה בשער של החיידר.

"הני יקרה,

מזל טוב. מזל טוב. מזל טוב.

בכיתי כשקראתי. בכיתי פה במשרד, ליד המחשב, ואחת המתנדבות שאלה אם מישהו נפטר, ואמרתי לה, להפך, מישהו נולד. כמעט.

אני לא אספר ליהודה. אני מבטיחה. אני מבינה בדיוק למה. כשהייתי בהריון עם מוריה, אבינועם בכה שבוע שלם כי היה בטוח שאנחנו מחליפים אותו. אז אני מבינה. כשתחליטי, תגידי לי, ונחשוב ביחד איך.

אני רוצה לבקש ממך דבר אחד. תשמרי על עצמך. תאכלי. תישני. תני למנחם לעשות את הכביסה. ותגידי פרק תהילים כל יום, בשבילי, ואני אגיד בשבילך. פה, ליד הציון, אני אגיד בשבילך כל יום. ובשבילו. או בשבילה.

והני. את שואלת איך עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים. אני אגיד לך את האמת: לא יודעת. כל פעם חשבתי שאין לי עוד מקום בלב. וכל פעם הלב גדל. זה מה שאני למדתי. הלב לא מתחלק. הוא גדל.

עכשיו אני יודעת את זה עוד יותר. כי היה לי עובדיה, ועכשיו יש לי גם יהודה. והלב גדל.

בשורות טובות. בשעה טובה ומוצלחת.

אבישג"

קראתי את זה בבוקר, בחדר המורות, בהפסקה, מהמחשב של הסמינר. זה היה הדבר הכי מסוכן שעשיתי עד אז, לפתוח את התיבה הזאת בסמינר. אבל לא יכולתי לחכות.

כל אותו בוקר היה לי ריח של לחם באף. לא היה לחם בחדר המורות. רק קפה נמס ועוגיות יבשות. אבל המכתב שלה הריח כמו המטבח בנתיבות, כמו הסלים בציון, כמו הידיים שלה.

"הלב לא מתחלק. הוא גדל".

חזרתי על המשפט הזה כל השיעור הבא. לימדתי על רחל ולאה, ואת לאה שקוראת לבנים שלה שמות של תפילה ושל הודיה. "הפעם אודה את ה'". אחת התלמידות שאלה למה דווקא בבן הרביעי לאה אומרת תודה, ולא בראשון. לא היה לי תירוץ מוכן. אמרתי שאולי כי רק אחרי הרבה שנים מבינים שכל ילד הוא מתנה בפני עצמו. היא רשמה את זה במחברת, ואני חשבתי שזה הדבר הכי נכון שאמרתי השנה.

סגרתי את החלון מהר, כשאחת המורות נכנסה. היא שאלה למה אני מחייכת. אמרתי שתלמידה כתבה לי משהו יפה.

זה לא היה שקר גמור.

כי זאת באמת הייתה אחת התלמידות שלי לחיים, אבישג. בלי שהתכוונה, ובלי שאני התכוונתי, היא לימדה אותי בחודשים האלה יותר ממה שלמדתי בכל שנות הסמינר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *