ביום רביעי בבוקר יוספי לא הלך לחיידר.
זה היה הרעיון של אמא שלי, ומנחם הסכים מיד. "הילד צריך יום", היא אמרה. "וגם אתם". היא לקחה אותו אליה לכל הבוקר, להכין איתה עוגיות ולשחק עם הקוביות הישנות של האחיות שלי, ומנחם התקשר לישיבה ואמר שהוא לא בא עד הצהריים. אני התקשרתי לסמינר, ואמרתי שאני חולה. זה לא היה שקר גמור.
ישבנו במטבח, אחד מול השני, עם שתי כוסות קפה שהתקררו.
הבית היה שקט באופן משונה. בלי יוספי, בלי הרדיו של השכנה, בלי הלחץ של הבוקר. על השיש עמדה עוד השקית של אבישג, מקופלת, והלחם העגול שלה, חצי ממנו עטוף במגבת. מנחם הסתכל עליו פעם אחת ולא אמר דבר. הוא לא נראה כמו מי שישן. הזקן שלו היה פרוע, והחולצה שלבש הייתה של אתמול.
"דיברתי עם גילת אתמול בלילה", אמר מנחם. "אחרי שנרדמת".
לא ידעתי שנרדמתי. חשבתי שלא ישנתי בכלל.
"מה היא אמרה?"
"שהיא רוצה לראות את שלושתנו. ביום ראשון. ושעד אז…" הוא סובב את הכוס על השולחן. "שעד אז צריך שגרה. יציבות. שהוא ידע מה קורה מתי. שלא יהיו הפתעות".
"זה הגיוני".
"היא שאלה אם הוא ישן טוב", הוסיף מנחם. "אמרתי לה שהוא נרדם באוטו ולא התעורר עד הבוקר. היא אמרה שזה טוב. שגוף של ילד יודע מתי הוא צריך לכבות". הוא חייך חיוך עקום. "חשבתי שגם לגוף של מבוגר זה היה עוזר".
"היא אמרה גם שאסור שיהיו סודות", הוא הוסיף, ולא הסתכל עליי. "שילד מרגיש סודות. שזה מבלבל אותו יותר מכל דבר אחר".
הנהנתי.
"אז הנה מה שאני רוצה", הוא אמר, וראיתי שהוא חשב על זה הרבה, אולי כל הלילה. הוא הוציא מהכיס של החולצה פתק מקופל. הרשימה שלו. כמו הסוכה מגיל שש. "אחד. הוא הולך לחיידר ובא מהחיידר רק עם אחד מאיתנו, או עם אמא שלך. לא עם שכנים. לא עם אף אחד אחר. שניים. אני מדבר עם הרבי ועם המנהל. שיבדקו אותו בכל הפסקה, ושיתקשרו אלינו מיד אם הוא לא בכיתה. שלוש. אין דמי כיס בינתיים".
"מנחם…"
"בינתיים", הוא חזר. "עד שגילת תגיד אחרת. ארבע". הוא הרים את העיניים. "הטלפון".
ידעתי שזה יגיע.
"אני לוקח אותו", הוא אמר. "לא למגירה. לא לבית. אני לוקח אותו לישיבה, ושם הוא נשאר בארון שלי. נעול".
"והשיחות?"
"אין שיחות", הוא אמר. "לא בינתיים".
"מנחם, הוא דיבר איתה כל לילה. שבועות. אם זה ייפסק פתאום…"
"אז זה ייפסק", הוא אמר, והקול שלו נשאר שקט. "הני, הוא נסע לבד לנתיבות. בגלל השיחות האלה. כל לילה הוא שמע את הקול שלה, וכל לילה הגעגוע גדל, ובסוף הוא לא יכול היה יותר. את לא רואה? השיחות לא עזרו לו. הן החזיקו לו את הפצע פתוח".
רציתי להגיד לו שהוא טועה. שהשיחות היו מה שהחזיק את יוספי בכלל. שבלי הקול של אבישג בתשע וחצי, הוא היה בורח הרבה לפני. אבל לא ידעתי את זה. לא באמת. אולי מנחם צדק. אולי שנינו צדקנו, וזה הכי גרוע.
"ומה עם אבישג?" שאלתי. "מה איתי? אני יכולה לדבר איתה?"
הוא שתק רגע ארוך.
"את מבוגרת", הוא אמר לבסוף. "אני לא אגיד לך עם מי לדבר. אבל אני מבקש. בבקשה. לא עכשיו. לא בשבועות הקרובים. עד שהוא יתייצב. עד שנדבר עם גילת. ואם את מדברת…" הוא הסתכל עליי ישר. "אז שאני אדע".
"בסדר", אמרתי.
אמרתי בסדר, והמילה ירדה לי לבטן ונשארה שם, כבדה כמו אבן. לא כי לא הסכמתי. כי הסכמתי. כי ידעתי שהוא צודק, ושאני עומדת לוותר על הדבר האחרון שחיבר אותי לנתיבות, ושאני עושה את זה מרצוני.
"בסדר שלא תדברי, או בסדר שאני אדע?"
"שתיהן", אמרתי.
הוא הנהן. הוא קם, ניגש לחדר השינה, ושמעתי את המגירה של השידה שלו נפתחת. הצד השמאלי, מתחת לגרביים הלבנים. הוא חזר עם הטלפון הישן ביד אחת ועם המטען ביד השנייה, והכניס את שניהם לתיק של הישיבה, וסגר את הרוכסן.
זה היה כל כך פשוט. רוכסן. וזהו.
"גם המטען?" שאלתי בשקט.
"גם המטען", הוא אמר. "אני מכיר אותו. הוא ימצא מטען בלי טלפון, ואחר כך יחפש טלפון".
חייכתי למרות הכל. "הוא כמוך".
וזה היה נכון, ודווקא זה הכאיב. הם חשבו אותו דבר, שניהם. אותה דרך מסודרת, אותה רשימה בראש. ילד בן שש מצא טלפון ומטען, חסך כסף, בדק אוטובוסים, וחיכה לשעה הנכונה. ואבא שלו, שלושים וכמה שנים אחריו, מצא את כל זה ונעל אותו בארון בישיבה. שני אנשים עם תוכניות. ואני באמצע, עם כוס קפה קרה.
"אני יודע", הוא אמר. וזה לא נשמע כמו מחמאה.
בצהריים, כשאמא שלי החזירה את יוספי, ישבנו איתו שלושתנו בסלון. מנחם הסביר לו את הכללים, אחד אחד, בקול רגוע, עם הפתק ביד. יוספי הקשיב עם הידיים בין הברכיים.
"ואמא?" הוא שאל בסוף. "אמא אבישג?"
"בינתיים לא מתקשרים", אמר מנחם.
"כמה זה בינתיים?"
"אני לא יודע, יוסף. עד שנדבר עם גילת. עד שנראה שאתה בסדר".
"אני בסדר", אמר יוספי.
"אני יודע. אנחנו צריכים לראות את זה לאט".
"כמו בדיקה של רופא?" שאל יוספי.
"משהו כזה", אמר מנחם.
"ובסוף הרופא אומר שאפשר?"
מנחם היסס. "בסוף הרופא אומר מה שנכון", הוא אמר. "לפעמים זה אפשר, ולפעמים צריך לחכות עוד קצת".
יוספי שקל את זה בפנים רציניות. "אז אני אחכה", הוא אמר, ושמעתי בקול שלו משהו שלא שמעתי קודם. לא כעס. החלטה.
יוספי הסתכל עליי. ראיתי בעיניים שלו שאלה: גם את? גם את מסכימה?
"אבא צודק שצריך להיות זהירים", אמרתי. "אחרי מה שהיה אתמול. אנחנו פחדנו מאוד".
"גם אמא אבישג פחדה?"
"מאוד".
הוא הנהן לאט. "אז זה בגללי".
"לא", אמר מנחם מיד, והתקרב אליו, ושם לו יד על הראש. "זה לא עונש, יוסף. אני לא כועס עליך. אני רוצה שתהיה בטוח. זה הכל".
יוספי לא ענה. הוא רק קם, והלך לחדר שלו, ופתח את הארון, והוציא את קופסת הפח עם הבית בשלג. הוא פתח אותה. היא הייתה ריקה ממטבעות. רק אבני חן מפלסטיק, וכרטיסי צדיקים, ובול אחד.
הוא הסתכל עליה, וסגר אותה, והחזיר אותה לארון. הפעם לא לשידה.
"איפה המטבעות?" שאלתי בעדינות, מהפתח.
"נגמרו", הוא אמר. "שילמתי לנהג". ואחרי רגע, בלי להסתובב: "נשאר לי חצי שקל. נתתי אותו לצדקה, בקופה בתחנה, לפני שעליתי. כדי שאגיע בשלום".