חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק ארבעים ותשע

הנסיעה חזרה הייתה ארוכה מהנסיעה לשם, אף על פי שהכביש היה ריק יותר.

מנחם נהג בשתי ידיים, כמו בהלוך. אני ישבתי לידו עם השקית של אבישג על הברכיים. הקופסאות היו עוד חמות. הריח של הלחם עלה מתוך הניילון, ריח של שומשום ושל תנור. לא פתחתי.

מאחור יוספי ישב בכיסא שלו, עם הילקוט לצידו, ועם החולצה של אבינועם. בהתחלה הוא הסתכל מהחלון. השדות היו חשוכים, רק פה ושם אור של ישוב רחוק, או של מושב. אחרי כמה דקות שמעתי אותו מתחיל לבכות.

לא בכי של ילד שרוצה שישמעו. בכי שקט, עם הפנים לחלון, עם נשימות קטנות שהוא ניסה לבלוע. בכי של מישהו שהתאמץ כל היום להיות גדול, ועכשיו כבר אין לו כוח.

הסתובבתי אליו.

"יוספי", אמרתי בשקט.

"אני בסדר", הוא אמר, בלי להסתובב.

הושטתי את היד אחורה, בין המושבים, והוא הסתכל עליה רגע, ואחר כך שם בתוכה את היד שלו. היא הייתה קרה ודביקה. החזקתי אותה ככה, עם הזרוע מעוקמת לאחור, הרבה קילומטרים.

מנחם לא אמר כלום. רק פעם אחת, בצומת, ראיתי שהוא מסתכל במראה האחורית.

הרדיו היה כבוי. רק הרעש של הצמיגים על הכביש, אחיד, כמו נשימה של ענק. מדי פעם עקפה אותנו משאית, והאורות שלה הציפו את האוטו מבפנים ואחר כך נעלמו, והחושך חזר להיות עוד יותר חושך. ספרתי את העמודים של התאורה. שלושים. ארבעים. הפסקתי.

ליד קריית גת יוספי נרדם. היד שלו נשמטה מתוך שלי, והראש שלו נפל הצידה על הכרית הקטנה. החזרתי את הזרוע שלי למקום. היא כאבה.

ואז מנחם דיבר.

"את מבינה מה היה יכול לקרות?"

הוא אמר את זה בשקט, כדי לא להעיר את הילד. אבל בתוך השקט היה משהו שרתח.

"אני מבינה", אמרתי.

"לא. אני לא חושב שאת מבינה. ילד בן שש. לבד. בתחנה המרכזית בירושלים. את יודעת מי מסתובב שם? את יודעת כמה אנשים עוברים שם ביום? הוא היה יכול לעלות על אוטובוס לא נכון. הוא היה יכול לרדת בתחנה לא נכונה. הוא היה יכול…" הוא עצר. הידיים שלו התהדקו על ההגה. "הוא הלך על הכביש. על כביש בין עירוני, בחושך כמעט".

"על המדרכה", אמרתי, ומיד התחרטתי.

"על המדרכה", הוא חזר, והקול שלו עלה, ואחר כך הוא העיף מבט במראה, ושוב הוריד אותו. "הני. אני לא כועס עליו. הוא ילד. הוא עשה מה שילד בן שש עושה כשהוא מתגעגע. אני כועס…"

הוא לא סיים.

"עליי", אמרתי.

"על כולנו", הוא אמר. "עלייך. עליה. על עצמי. על עצמי הכי הרבה".

שתקנו קילומטר או שניים.

"שבועות", הוא אמר. "שבועות הוא מדבר איתה, ואת יודעת, ואני לא. אני ישן לידך, ואת יודעת. אני מסדר לו את השמיכה, ואת יודעת. אני מדבר איתו על כמה טוב שהוא מתרגל, ואת מהנהנת, ואת יודעת".

"ניסיתי להגיד לך", אמרתי. "כמה פעמים".

"לא ניסית מספיק".

"נכון", אמרתי. "לא ניסיתי מספיק".

וזה היה נכון. כי בכל פעם שהתחלתי משפט בראש, משהו עצר אותי. לא רק הפחד ממנו. גם הפחד מעצמי. שאם אני אגיד את זה בקול, אני אצטרך לשמוע את מה שאני עושה. אישה בוגרת, מורה בסמינר, שעומדת בלילה מאחורי דלת ומקשיבה לילד שלה מדבר עם אמא אחרת, ולא עוצרת, ולא מספרת, ולא יודעת למה.

הוא נשם עמוק.

"למה?" הוא שאל. ולא היה בזה כעס. רק עייפות. "פשוט תגידי לי למה".

הסתכלתי מהחלון. השדות נגמרו, והתחילו הגבעות של הדרך לירושלים. האורות של בית שמש הופיעו בצד.

"כי פחדתי שתיקח לו את זה", אמרתי. "וכי אני רציתי את זה גם בשבילי. כי כל לילה, כשהוא דיבר עם אמא שלו, הרגשתי שאני מדברת קצת עם יהודה. דרכו. שזה חוט. ופחדתי שאם אני אגיד לך, אתה תחתוך גם אותו".

מנחם לא ענה.

"ובצדק", הוספתי. "היית חותך. אתה היית צודק לחתוך".

"אני לא יודע אם הייתי צודק", הוא אמר לבסוף. "אני כבר לא יודע מה צודק. אני חשבתי שאני יודע. גילת אמרה קו ברור, יסכה אמרה קו ברור, הרב אמר לשמור על שלום בית ועל הדרגתיות. ועשיתי קו ברור. ויצא שהילד שלי…" הוא נשם. "שהילד שלי הלך לבד על כביש, כדי לראות את הבית שלו".

"זה היה הבית שלו", אמרתי.

"אני יודע", הוא אמר. "אני יודע. זה החלק הכי קשה. שאני יודע".

עוד שתיקה. מאחור יוספי זז בשינה, אמר משהו לא ברור, ונרגע.

"היום", אמר מנחם, "כשעמדתי ליד החיידר עם הטלפון ביד, ונתתי לשוטר את התיאור שלו, ואמרתי סוודר אפור, הבנתי פתאום שאני לא יודע איזה צבע העיניים שלו".

"שחורות", אמרתי. "כמו שלך".

לא אמרתי לו שגם אני, בשבועות הראשונים, הייתי צריכה להסתכל פעמיים. שבבוקר הראשון, כשיוספי ישב במטבח, תפסתי את עצמי מחפשת בעיניים שלו את החום של יהודה, ומתפלאת כל פעם מחדש. עיניים זה דבר שמתרגלים אליו לאט. כמו שם.

"כמו שלי", הוא חזר. "אז למה לא ידעתי?"

לא היה לי מה לענות לזה.

"ושל יהודה ידעתי", הוא אמר בשקט, כמעט לעצמו. "חומות. עם נקודה ירוקה בעין שמאל".

הוא לא דיבר עוד עד ירושלים.

אני חזרתי בראש על המילים שלו. חומות. עם נקודה ירוקה בעין שמאל. לא ידעתי שהוא יודע. שש שנים חשבתי שהוא לא מסתכל. שהוא עסוק בבחורים, בשיעורים, בגמרא, ושאת יהודה רק אני רואה באמת. ומסתבר שגם הוא הסתכל, מקרוב מספיק בשביל לראות נקודה ירוקה, ורק לא ידע מה לעשות עם מה שראה.

בכניסה לעיר, ברמזור הארוך, הוא הוריד יד אחת מההגה והניח אותה רגע על הכרית הקטנה של יוספי, מאחור, ליד הלחי שלו. אחר כך החזיר אותה. האור התחלף לירוק.

בבית חיכתה לנו אמא שלי, עם סיר מרק על הפלטה, ועם סדינים נקיים על המיטה של יוספי. מנחם הרים אותו מהאוטו בלי להעיר, ונשא אותו במדרגות, ואני הלכתי אחריהם עם הילקוט ועם השקית.

היא לא שאלה דבר. רק הסתכלה עליי ועל מנחם, אחד אחרי השני, וקראה בפנים שלנו את כל מה שצריך. אחר כך היא לבשה את המעיל, נשקה למזוזה, ובפתח אמרה למנחם, בשקט: "תאכלו משהו. אחר כך תדברו. לא הפוך".

במטבח פתחתי את השקית סוף סוף. היו בה שתי קופסאות של קציצות ואורז. ולחם עגול, עטוף במגבת, עם הרבה שומשום. ופתק קטן, בכתב היד העגול של אבישג:

"נסעתם בשלום. תודה שבאתם בעצמכם. הוא בכה כשראה אותך. גם יהודה, אחר כך".

הנחתי את הפתק בתוך המגירה, ליד המתכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *