בתשע ועשרים יוספי כבר היה במיטה. מנחם קרא לו קריאת שמע, ואמר איתו "המלאך הגואל", ונשק לו על המצח, ויצא לישיבה. הוא היסס בפתח, ושאל אותי בעיניים אם להישאר. אמרתי לו בעיניים שלא. שעדיף שהערב הזה יהיה רגיל.
בתשע ועשרים וחמש כיביתי את האור בחדר של יוספי. הוא אמר "לילה טוב" בקול רגיל לגמרי.
בתשע וחצי הבית היה שקט.
זה היה שקט מסוג שלא הכרתי. לא שקט של בית שישנים בו. שקט של בית שמחכה. כמו השקט בבית הכנסת רגע לפני תקיעת שופר, כשכולם עוצרים את הנשימה.
ישבתי במטבח עם ערימה של מבחנים לבדוק. הנחתי לפניי את הראשון. בת שמונה עשרה, תלמידה טובה, כתב יד מסודר. השאלה הייתה על כיבוד הורים, ואני קראתי את התשובה שלה שלוש פעמים ולא הבנתי מילה.
בתשע וחצי ודקה שמעתי את המיטה שלו חורקת.
השעון במטבח המשיך לתקתק. השתדלתי לא להסתכל עליו, ובכל זאת ראיתי את המחוג הדק מתקדם, קפיצה ועוד קפיצה. בשבועות האחרונים הגוף שלי למד את השעה הזאת יותר טוב ממני. בתשע ועשרים וחמש הכתפיים שלי היו מתכווצות, בתשע וחצי הנשימה שלי הייתה נעצרת. עכשיו הגוף חיכה, כמו תמיד, ושום דבר לא קרה.
הנחתי את העט.
לא שמעתי צעדים. רק חריקה. ואחר כך עוד אחת. הוא התהפך. ואחר כך, אחרי זמן, משהו קטן, רך. קול של מישהו שמדבר לתוך כרית.
קמתי והלכתי במסדרון, יחפה, כמו שהלכתי בכל הלילות האלה. אבל הפעם לא עמדתי מאחורי הדלת. פתחתי אותה בשקט, ונכנסתי.
הוא שכב על הצד, עם הפנים לקיר, עם השמיכה עד האוזניים.
"יוספי?" לחשתי.
"אני ישן", הוא אמר.
התיישבתי על קצה המיטה. הוא לא הסתובב.
"עכשיו זה תשע וחצי", הוא אמר לקיר. "עכשיו היא מחכה".
"היא יודעת שאתה לא מתקשר", אמרתי. "אבא דיבר עם דוד. הם יודעים. היא לא מחכה".
"היא כן מחכה", הוא אמר. "היא תמיד מחכה. גם כשהיא יודעת".
לא היה לי מה להגיד, כי ידעתי שהוא צודק. גם אני הייתי מחכה.
"היא תדע שאני בסדר?" הוא שאל.
"היא תדע".
"איך?"
חשבתי. "אני אדאג שהיא תדע", אמרתי. ומיד חשבתי על מנחם, על "שאני אדע". אז אני אגיד לו. אני אגיד לו שאמרתי לה שהילד בסדר. זה לא סוד. זה לא אמור להיות סוד.
"והיא תגיד לי שהיא בסדר?"
"אני אנסה".
"ואת יהודה?"
"גם".
הוא הסתובב אליי. בחושך ראיתי רק את הבוהק בעיניים.
"אמא", הוא אמר, ושוב לא ידעתי לאיזו. "למה כל דבר צריך להיות בינתיים?"
"כי אנחנו לא יודעים עדיין מה נכון", אמרתי. "אף אחד לא עשה את זה לפנינו. אין ספר שאפשר לקרוא בו מה עושים כשמחליפים ילדים בבית חולים. אנחנו לומדים. לאט. ובינתיים זה מה שיש".
"אני לא אוהב בינתיים".
"גם בחיידר אומרים בינתיים", הוא הוסיף. "הרבי אומר, 'בינתיים תשבו בשקט'. ואף פעם לא אומר עד מתי".
"זה נכון", חייכתי בחושך. "מבוגרים אוהבים את המילה הזאת".
"למה?"
"כי היא נותנת זמן לחשוב", אמרתי. "וכי היא לא מבטיחה כלום".
"גם אני לא".
הוא הושיט יד מתחת לשמיכה, ומצא את היד שלי. "תשבי עד שאני ישן?"
"אני אשב".
ישבתי. הנשימות שלו נעשו ארוכות, אחר כך אטיות. אחרי רבע שעה הוא נרדם, והיד שלו נשארה בתוך שלי. לא הזזתי אותה.
בחושך ראיתי את צל הארון, ואת הקופסה עם הבית בשלג על המדף, ואת הסוודר האפור מקופל על הכיסא. אמא שלי כיבסה אותו אתמול, ועוד היה בו ריח של סבון. נזכרתי שבבית הישן, כשיהודה פחד, הוא היה מבקש שאשאר עד שהוא נרדם, והייתי אומרת לו את "השכיבנו" בשקט, מילה מילה. עכשיו אמרתי אותו שוב, בלחש, לילד אחר, בחדר אחר. המילים היו אותן מילים.
בעשר ורבע, השעה שבה הייתי יוצאת למרפסת להתקשר, ישבתי עוד שם, בחדר החשוך, ושמעתי את הבית. את המקרר. את השכנים מלמעלה. את הרכב שעבר ברחוב. ולא יצאתי.
חשבתי על אבישג. האם גם היא יושבת עכשיו ליד הטלפון שלה, במטבח בנתיבות, מסתכלת עליו? האם היא החזיקה אותו ביד בתשע וחצי, עד תשע ושלושים וחמש, ואחר כך הניחה אותו על השיש, עם המסך למטה, כדי לא לראות? האם דוד עמד מאחוריה ושם לה יד על הכתף? או שגם הוא כבר היה בבית הכנסת, קצת יותר מוקדם מהרגיל?
לא ידעתי. ופתאום הבנתי שאני לא אדע. שמהלילה הזה, אני לא יודעת שום דבר על הבית ההוא. לא מה הם אוכלים, לא מתי הם נרדמים, לא אם יהודה עוד חובש את הכיפה הכחולה. כל הדברים הקטנים שהגיעו אליי בשבועות האחרונים דרך הדלת הסדוקה, נגמרו.
בחצות פחות רבע שמעתי את המפתח בדלת. מנחם חזר. הוא ניסה להיות שקט, אבל אני מכירה את הצעדים שלו. הוא לא הלך לחדר שלנו. הוא עמד במסדרון. ואחר כך הצעדים התקרבו, והדלת של יוספי נפתחה עוד קצת.
הוא ראה אותי יושבת שם. עצר.
לא דיברנו. הוא רק נכנס, ונעמד ליד המיטה מהצד השני, והסתכל על הילד הישן. ואחר כך התכופף, וסידר לו את השמיכה, שבכלל לא הייתה צריכה סידור.
"הוא חיכה", לחשתי. "בתשע וחצי".
"ידעתי", הוא לחש. "גם אני הסתכלתי על השעון בישיבה. באמצע הסדר".
יצאנו ביחד. בחדר שלנו, כל אחד שכב במיטה שלו, עם הפנים לתקרה. האור של הפנס ברחוב עשה פסים על הקיר.
"הני", אמר מנחם בחושך. "את ישנה?"
"לא".
"גם אני לא".
שקט.
"אמרתי לו שאדאג שאבישג תדע שהוא בסדר", אמרתי. "רציתי שתדע. לא לעשות את זה בסוד".
הוא שתק רגע.
"תודה שאמרת לי", הוא אמר. ואחרי עוד רגע: "תעשי את זה. תגידי לה. אבל רק את זה".
"בסדר".
"והני…"
"כן?"
"שגם היא תגיד לך שהיא בסדר", הוא אמר. "וש… ש… שהוא בסדר".
הוא לא אמר את השם. אבל לא היה צריך.
"אני אבקש", אמרתי.
הוא הסתובב על הצד, עם הגב אליי. אחרי זמן ארוך מאוד, כשהפסים על הקיר כבר זזו, שמעתי את הנשימה שלו מתארכת.
שכבתי והקשבתי. כל רכב שעבר ברחוב זרק אור על התקרה, אור שזחל מקצה אחד לקצה אחר ונעלם. בכל פעם חשבתי על הכביש לדרום, על המדרכה, על ילד עם ילקוט. ובכל פעם הזכרתי לעצמי שהוא ישן בחדר הסמוך, נושם, שלם. ובכל פעם הלב שלי לא האמין לי.
אני לא ישנתי עד הבוקר.