את השיחה שמנחם התיר עשיתי ביום חמישי בצהריים, מהמטבח, לא מהמרפסת. בכוונה. רציתי שזאת תהיה שיחה של אור יום.
הכנתי את עצמי כמו לשיעור. כתבתי על דף מה אני אגיד: הוא בסדר. הוא חזר לחיידר. מנחם יודע. וגם מה אני לא אגיד: שום דבר על הלילות, שום דבר על המרפסת, שום דבר על יהודה, חוץ ממה שמנחם ביקש. הנחתי את הדף ליד הטלפון, על השולחן, כמו שמניחים סידור לפני תפילה. השמש נכנסה מהחלון ונחה על הדף, והמילים שכתבתי נראו לי פתאום קטנות מאוד.
אבישג ענתה אחרי צלצול אחד.
"הני".
"הוא בסדר", אמרתי מיד, לפני כל דבר אחר. "אני מתקשרת רק להגיד לך שהוא בסדר. הוא חזר לחיידר אתמול. הוא אוכל. הוא ישן. הוא שאל עלייך".
שמעתי אותה נושמת. "ברוך השם", היא אמרה. "ברוך השם. תודה שהתקשרת".
"מנחם יודע שאני מתקשרת", הוספתי. "הוא ביקש שתגידי לי אם… אם אצלכם הכל בסדר".
שתיקה קצרה. "הוא ביקש?"
"הוא ביקש".
"אז תגידי לו שאצלנו בסדר", היא אמרה, והקול שלה התרכך. "תגידי לו שיהודה הלך לחיידר בבוקר עם מרדכי, ושהוא הכין שיעורי בית לבד. ושהוא בסדר. שהוא קצת שקט. אבל בסדר".
"מרדכי שומר עליו", היא הוסיפה, ושמעתי בקול שלה חיוך. "הוא מחזיק לו את הילקוט עד השער, כמו שומר ראש. הוא אמר לי שעכשיו כשאין את עובדיה, מישהו צריך להיות האח שהולך איתו".
"אני אגיד".
"ותגידי לו…" היא היססה. "תגידי לו שדוד אמר שהוא מעריך שהוא בא בעצמו. זה היה חשוב לדוד".
"אני אגיד".
שתקנו. ידעתי שזה הרגע שבו אני אמורה להגיד שלום ולנתק. זאת הייתה ההבטחה. רק זה.
"אבישג", אמרתי. "מנחם לקח את הטלפון. אין יותר שיחות. לא שלו ולא שלי. הוא ביקש. בינתיים".
"דוד ביקש אותו דבר", היא אמרה בשקט. "אחרי שהוא ידע. הוא אמר שזה לא בריא לילדים. ושזה לא בריא לי". היא צחקה צחוק קצר, עצוב. "אולי הוא צודק. אני לא ישנה בלילות כבר חודשים".
"גם אני".
שמעתי אצלה ברקע קול של מכסה של סיר, ותינוק שמפטפט, הברות בלי מילים. אליהו. ניסיתי לדמיין אותו, שלושה צעדים ונופל, וקם. ניסיתי לדמיין את המטבח שלה, הצבע של הקירות, השולחן הגדול עם כל הכיסאות. לא הצלחתי. מכל הבית שלהם הכרתי רק את החצר, ואת הפתח, ואת היד של יהודה על המשקוף.
"אז מה עושים?"
שאלה פשוטה. בלי תשובה.
"אני לא יודעת", אמרתי.
"תשמעי", היא אמרה, והקול שלה נעשה ענייני, הקול של אישה שמנהלת את האירוח בציון של הבבא סאלי ומאכילה מאות אנשים בהילולה. "יש לי מחשב במשרד, בציון. עם סינון. אני עונה שם למיילים של המשפחות שמזמינות ארוחות, של הספקים. אם תכתבי לי לשם, אני אקרא. לא כל יום. כשיהיה לך מה להגיד. ולי יהיה איפה לענות, בלי טלפון בלילה ובלי שאף אחד ישמע".
"מייל", אמרתי.
"אין לנו וואטסאפ", היא אמרה. "גם לכם אין. אז מייל. כמו פעם, מכתבים. רק מהר יותר".
היא הכתיבה לי את הכתובת. רשמתי אותה על הדף האחורי של מחברת המבחנים.
היא אייתה את זה לאט, אות אחרי אות, כמו שמכתיבים לתלמידה. הכתובת הייתה של המשרד, עם שם של הציון ומילה באנגלית שלא הבנתי. הקול שלה היה רגוע עכשיו, ענייני, אבל כשהגעתי לסוף, ואמרתי לה את הכתובת בחזרה כדי לבדוק, היא שתקה רגע ארוך, ואחר כך אמרה: "כן. ככה. בדיוק ככה".
"אני לא יודעת אם אני אכתוב", אמרתי.
"אני יודעת", היא אמרה. "גם אני לא יודעת אם אני אענה. אבל שיהיה".
ניתקנו.
בערב, כשמנחם חזר לארוחה, מסרתי לו את הכל. מה אבישג אמרה על יהודה, על החיידר, על שיעורי הבית. מה דוד אמר. הוא הקשיב עם המזלג באוויר.
"שקט", הוא חזר. "היא אמרה שהוא שקט".
"קצת שקט".
"הוא תמיד היה שקט", אמר מנחם, ונעץ את המזלג בתפוח האדמה. "זה לא חדש".
את החלק על המייל לא סיפרתי.
אמרתי לעצמי שאין מה לספר. שזאת רק כתובת. שאולי לא אשתמש בה בכלל. אמרתי לעצמי שזה לא סוד, כי אין עדיין מה להסתיר. אבל כשהוא קם מהשולחן ואמר "תודה שסיפרת לי", הרגשתי את הפתק עם הכתובת בכיס של החצאית כמו גחלת.
בלילה, אחרי שיוספי נרדם ומנחם יצא, ישבתי מול המחשב שלי. לא של מנחם, שלי, הישן, שאני מכינה בו את הדפים לתלמידות. גם בו יש סינון, של הסמינר. הייתה לי כתובת של העבודה, אבל לא רציתי לכתוב ממנה. לא רציתי שהמנהלת תראה בטעות, או שהמזכירה תשאל.
פתחתי כתובת חדשה. אצל אותה חברה מסוננת. שם משתמש: כמה אותיות ומספרים. בלי שם. בלי שום דבר שמישהו יבין. כשהמסך שאל "שם מלא", הקלדתי רק "ה".
הסיסמה הייתה תאריך הלידה של שני הבנים. אותו תאריך. כמובן.
התיבה נפתחה, ריקה ולבנה. אפס הודעות. בפינה היה כתוב: "ברוכה הבאה".
ישבתי מולה הרבה זמן.
הסמן הקטן הבהב בפינה, מופיע ונעלם, מופיע ונעלם, כמו לב שפועם. חשבתי על כל המכתבים שכתבתי בחיים. לסבתא, בכתב יד של ילדה, כשהייתה בבית חולים. למנחם, בתקופת האירוסין, שלושה מכתבים בסך הכל, כי לא היה נהוג יותר. לתלמידות, בסוף שנה, ברכות על כרטיסים צבעוניים. אף פעם לא כתבתי מכתב שאסור שאף אחד יראה.
"זה לא סוד", לחשתי לעצמי. "זה רק כתובת".
אבל כבר ידעתי שזה לא נכון. כי אם זה לא היה סוד, הייתי פותחת אותה מול מנחם, בשולחן של המטבח, ולא בחדר הקטן, בעשר וחצי בלילה, עם הדלת סגורה.
סגרתי את המחשב בלי לכתוב.
למחרת בבוקר, כשהלבשתי את יוספי, הוא שאל: "היא יודעת שאני בסדר?"
"היא יודעת", אמרתי. "אמרתי לה אתמול".
"ומה היא אמרה?"
"שהיא שמחה. ושיהודה הלך לחיידר עם מרדכי, ועשה שיעורי בית לבד".
הוא שקל את זה.
"יהודה תמיד עושה שיעורי בית", הוא אמר. "אמא אמרה לי פעם בטלפון. שהוא יושב ליד השולחן במטבח ולא קם עד שהוא גומר. אפילו כשמרדכי מפריע לו".
"ככה הוא תמיד עשה", אמרתי. "גם פה".
"אני לא", אמר יוספי, וחייך חיוך קטן, הראשון מאז נתיבות. "אני קם באמצע לשתות. ואחר כך לשתות עוד".
נשקתי לו על הראש. כל הלילות האלה, בתשע וחצי, אבישג סיפרה לו על יהודה, ואני חשבתי שאני שומעת הכל מאחורי הדלת. כמה חוטים היו ביניהם, שאף אחד מאיתנו לא ראה.