אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 94: מכונת קבלת הפנים

חתול שנעלם בבית עם ארבעים ילדים זה לא דבר קטן. תוך חמש דקות, כל בית הגבעה חיפש. בני חיפש מתחת למיטות, כמו שוער ששומר על שער. מאיה חיפשה בכביסה, עם פלאפל על הכתף, כי "ארנבים מריחים חתולים מקילומטר". תום חיפש בכל הארונות, וגם בתוך התנור החדש של זהבה, שהיה כבוי, ובתוך המגירה של הכפיות, שהייתה קטנה מדי אפילו בשביל עכבר. ונועה הלכה במסדרונות וקראה "מוצרט! מוצרט!" בקול רך, ואחר כך בקול פחות רך, ואחר כך באנגלית, למקרה שהוא שכח עברית בדרך.

חתול שנעלם בבית עם ארבעים ילדים זה לא דבר קטן. תוך חמש דקות, כל בית הגבעה חיפש. בני חיפש מתחת למיטות, כמו שוער ששומר על שער. מאיה חיפשה בכביסה, עם פלאפל על הכתף, כי "ארנבים מריחים חתולים מקילומטר". תום חיפש בכל הארונות, וגם בתוך התנור החדש של זהבה, שהיה כבוי, ובתוך המגירה של הכפיות, שהייתה קטנה מדי אפילו בשביל עכבר. ונועה הלכה במסדרונות וקראה "מוצרט! מוצרט!" בקול רך, ואחר כך בקול פחות רך, ואחר כך באנגלית, למקרה שהוא שכח עברית בדרך.

אבל אמי לא חיפשה. אמי עמדה במקום אחד, באמצע האולם, והסתכלה על הרצפה.

"את לא עוזרת," אמר תום, שעבר לידה בריצה עם פנס.

"אני עוזרת," אמרה אמי. "אני חושבת. זה סוג של לחפש, רק בלי לרוץ."

היא פתחה את הפנקס. שערות כתומות על הרוכסן של התיק. התיק סגור, לא קרוע. סימנים עגולים באבק, בשורה, על הבמה. ואז היא הסתכלה על אוליבר, שעדיין ישב על הרצפה, וידיו על הברכיים. ועל היד הימנית שלו, על גב כף היד, היה משהו. מספר. כתוב בעט ירוק, קצת מרוח, כמו שכותבים על היד כשאין נייר בהישג יד.

38.

"אוליבר," אמרה אמי לאט. "כמה שלבים יש במכונה?"

"שלושים ושבעה," אמר אוליבר בלי להרים את הראש.

"אז למה כתוב לך על היד שלושים ושמונה?"

אוליבר הסתכל על היד שלו. כאילו זו יד של מישהו אחר. הוא הסתכל עליה הרבה זמן. ואז הפנים שלו השתנו, לאט, כמו פנים של מי שנזכר בחלום.

"אוי," הוא אמר. "אוי, לא."

והוא סיפר. בלילה, בשעה מאוחרת מאוד, הוא התעורר עם רעיון. רעיון ענק. שלב שלושים ושמונה, שלב אחרון, סופי, שיהיה הכי מצחיק מכולם. והוא ידע שאם הוא לא ירשום אותו מיד, הרעיון יברח, כמו שרעיונות בורחים בלילה. אז הוא קם, בפיג'מה, הלך לאולם בשקט, הוציא את המחברת מהתיק, וסגר את התיק, כי הוא אדם מסודר, לפעמים. הוא עלה לבמה, כי שם הייתה מנורה קטנה, והתיישב על הדבר הראשון שמצא. והתחיל לכתוב, ולצייר, ולמדוד. ואז, באמצע, כשהעט נגמר, הוא כתב את המספר על היד, כדי לזכור איפה הוא עומד.

"ואחר כך?" שאלה אמי.

"ואחר כך," אמר אוליבר, "אני לא זוכר. אני חושב שנרדמתי קצת. ואז התעוררתי, והיה קר, והלכתי למיטה." הוא הביט באמי. "אני בכלל לא זוכר שהמחברת לא הייתה ביד שלי."

"על מה ישבת?" שאלה אמי. "על הבמה. מה היה הדבר הראשון שמצאת?"

אוליבר חשב. "על משהו קשה. עם מכסה. מעץ."

כולם הסתובבו בבת אחת לבמה. כי על הבמה, בפינה, מאז פורים, עמד דבר אחד גדול, קשה, מעץ, עם מכסה. ארגז התחפושות.

אמי עלתה לבמה בשלוש מדרגות, ונועה אחריה, וחוטי אחריהן, עם הצעיפים. הסימנים העגולים באבק הלכו בשורה ישרה, לאורך קצה הבמה, בדיוק עד הארגז. ושם נעצרו. המכסה של הארגז לא היה סגור. הוא היה פתוח קצת, רק סדק, ברוחב של חתול שהחליט להיכנס, או של מחברת שהחליקה פנימה כשמישהו נרדם עליה.

אמי הרימה את המכסה.

ובפנים, על השמלה הכחולה של אסתר המלכה, השמלה שחוטי לבשה בפורים, עם הנצנצים, ישן מוצרט. מכורבל כמו כדור כתום ענק. והוא לא ישן סתם על השמלה. הוא ישן על המחברת. מחברת ירוקה, שמנה, עם מדבקה של טיל, פתוחה בעמוד האחרון, ומוצרט שוכב עליה בדיוק באמצע, עם הסנטר על שלב שלושים ושמונה, כמו מי ששומר על האוצר הכי חשוב בעולם.

הוא פתח עין אחת. הסתכל על כולם. וסגר אותה שוב.

"למה דווקא שם?" שאלה מאיה, שבאה בריצה.

"כי חם שם," אמרה נועה. "וכי…" היא גחנה, והריחה את המחברת, וצחקה. "כי אתמול בערב אוליבר הראה לי את כל ההמצאות שלו, עמוד אחרי עמוד. ואני החזקתי את המחברת שעה שלמה. והידיים שלי מריחות מלימון, מהקרם. מוצרט ישן על כל דבר שמריח ממני. בטורונטו הוא ישן על הנעליים שלי כל לילה."

"אז האשם," אמר תום, "הוא בעצם… את?"

"האשם," אמרה אמי, וכתבה בפנקס, "זה רעיון באמצע הלילה, ארגז חם, ולימון."

ואוליבר? אוליבר לא אמר כלום. הוא רק לקח את המחברת, בעדינות, מתחת לסנטר של מוצרט, שגרגר בכעס, ובדק את כל העמודים, אחד אחד, שלושים ושמונה שלבים, וכולם שם. ואז הוא קם. והפנים שלו חזרו להיות הפנים של אוליבר. "יש לנו," הוא הודיע, "שלוש שעות. וחסר לי חבל, מאה גולות, מטרייה, שלושה ספרים עבים, דלי, ותרנגול."

"קוקו לא ישתתף," אמרה זהבה מהמטבח.

"קוקו כבר הסכים," אמר אוליבר. "שאלתי אותו אתמול. הוא אמר קוקוריקו. זה כן."

שלוש השעות הבאות היו הכי רועשות בתולדות בית הגבעה. כל הילדים עזרו. דוד הביא קרשים ובנה מגלשה ארוכה לכדור. בני סידר את הספרים העבים בשורה, כמו דומינו. ליאו, שכבר ידע שהוא עוזב בסוף יוני, ובגלל זה רצה לעזור בכל דבר, חישב את הזוויות, עם עיפרון מאחורי האוזן, ואמר מספרים כמו "שלושים ושתיים מעלות" ו"זה ייפול בדיוק לשם, כמעט". שירה קשרה חבלים. חוטי צבעה את השלט, באותיות זהב וכחול: ברוכה הבאה נועה. ותום אחראי על הקונפטי, כלומר על לגזור מאתיים פיסות נייר קטנות, ולאכול רק שלוש מהן בטעות.

מוצרט ישב כל הזמן על הארגז, כמו מפקח עבודה, ובכל פעם שמישהו הפיל משהו הוא הרים גבה, אם לחתולים יש גבות, ונראה מאוכזב מאוד מבני האדם.

ונועה? את נועה שלחו לגינה, עם גברת כהן ועם כוס תה, ואסרו עליה להציץ. היא הציצה רק פעמיים.

בשתיים בצהריים, כולם עמדו באולם. ונועה נכנסה, עם הידיים על העיניים, ואמי הובילה אותה בשרוול. "עכשיו," לחש אוליבר, וכל הבית עצר את הנשימה.

אוליבר דחף גולה אחת קטנה.

הגולה התגלגלה במגלשה של דוד, נפלה על הספר הראשון, שנפל על השני, שנפל על השלישי, שנפל על כף עץ, שהעיפה פקק, שפגע בפעמון, שצלצל. דינג. כל הילדים אמרו "אוווו". הפעמון משך חוט, החוט פתח דלת קטנה של כלוב, ומהכלוב יצא קוקו, שראה את כולם, ופרש כנפיים, וצעק את הקוקוריקו הכי חזק ששמעו בגבעה אי פעם. מוצרט, ששכב על הכיסא של גברת כהן, קפץ מטר באוויר. וזה, דרך אגב, לא היה בתוכנית, אבל זה היה מצחיק כל כך שאוליבר רשם את זה מיד כשלב שלושים ושבע וחצי.

הקוקוריקו הפיל, מרוב רעש, מטרייה שעמדה בדיוק על הקצה, שנפתחה, ומשכה חבל, שהוריד דלי ריק, שנחת על קפיץ, שהקפיץ כדור טניס, שפגע בחבל של התקרה. ומהתקרה, לאט לאט, כמו וילון בתיאטרון, נפתח השלט הגדול, זהב וכחול: ברוכה הבאה נועה. ומאחוריו, במקום הנכון, בשנייה הנכונה, נשפכו מאתיים פיסות קונפטי, פחות שלוש, ישר על הראש של נועה.

כל הבית מחא כפיים. נועה צחקה, עם קונפטי בשיער, ובריסים, ובתוך כוס התה. וחוטי עשתה קידה, למרות שהיא בכלל לא בנתה את המכונה, כי מאז פורים היא לא מפסידה אף הזדמנות לקידה.

"ושלב שלושים ושמונה?" שאלה אמי.

"שלב שלושים ושמונה," אמר אוליבר, בגאווה, "זה ההפתעה. הכדור האחרון מתגלגל, ופוגע בכוס, ושופך מים, על פרח, כדי שנועה תקבל פרח שגדל ברגע שהיא הגיעה." הוא הצביע על עציץ קטן, עם חמנייה אחת, מהגג.

הכדור האחרון התגלגל. פגע בכוס. הכוס התהפכה. והמים, שליאו חישב שייפלו "בדיוק לשם, כמעט", נפלו לא בדיוק לשם. הם נפלו כמעט. כלומר, על הראש של אוליבר.

שקט. אוליבר עמד, רטוב, עם מים שנוטפים לו מהאף. הוא הסתכל על ליאו. ליאו הסתכל על העיפרון שלו. "שלושים ושתיים מעלות," אמר ליאו בקול קטן. "היה צריך להיות שלושים ושלוש."

ואז אוליבר התחיל לצחוק. וכולם צחקו. ונועה צחקה כל כך שהיא הייתה צריכה לשבת על הרצפה. וגברת כהן, בפתח, עשתה משהו מוזר עם הפה, משהו שהיה כמעט צחוק, ונעצר ברגע האחרון. "כמעט," לחשה מאיה לאמי. "ראית? כמעט פעם שלישית."

ואוליבר, רטוב, קד קידה. "החמנייה," הוא הודיע, "תקבל מים מחר."

אמי רשמה: תיק מספר 47: המחברת של אוליבר. נפתר. איפה: בארגז התחפושות, מתחת למוצרט. איך: רעיון באמצע הלילה, ממציא ישנוני, וחתול שאוהב לימון. סטטוס: המכונה עובדת. רוב הזמן.

אבל הדבר הכי חשוב באותו יום לא קרה באולם. הוא קרה בערב.

הבית כבר נרגע. הקונפטי נאסף, רובו. אוליבר התייבש. ואמי ונועה ישבו על המדרגות של הכניסה, בדיוק איפה שאמי עמדה יום קודם, עם הפנקס שרעד, והסתכלו על השמש שיורדת מאחורי הגבעה. מוצרט ישב ביניהן, בין שתי הברכיים, כאילו הוא חלק מהשיחה.

"אמי," אמרה נועה. "אני צריכה לספר לך את החדשות."

אמי הרגישה את הבטן שלה מתהדקת, כמו חבל של וילון. "אני יודעת," היא אמרה. "כתבת. חדשות שצריך לבחור בהן."

נועה נשמה עמוק. "אני עוברת לגור בארץ," היא אמרה. "קיבלתי עבודה. אחות, בבית החולים, בעיר שלמטה, למרגלות הגבעה. ומצאתי בית קטן. ממש קטן. עם עץ לימון בחצר ועם חלון לגבעה. עשר דקות הליכה מהשער שלכם. בדקתי. הלכתי את זה אתמול בבוקר, כשכולם ישנו. שמונה דקות, אם הולכים מהר."

אמי לא אמרה כלום.

"ויש בבית הזה," המשיכה נועה, לאט, "חדר אחד נוסף. קטן. עם חלון. ואני חשבתי… אם תרצי. רק אם תרצי. שמהקיץ תגורי שם. איתי. ואני אהיה… לא אמא. אף פעם לא אמא. יש לך אמא. אבל משפחה. בית." היא שתקה רגע. "ובית הגבעה לא הולך לשום מקום. תוכלי לבוא מתי שתרצי. כל יום, אם תרצי. לארוחות של שישי. לתיקים. לכולם."

"ואמא?" שאלה אמי. קול קטן מאוד.

נועה הניחה יד על היד שלה. "אנחנו ממשיכות לחפש," היא אמרה. "ביחד. אני לא מוותרת. אף פעם לא ויתרתי. אבל עכשיו אני לא אחפש לבד, ואת לא תחכי לבד."

אמי הסתכלה על השמש, שכמעט נעלמה. על הגבעה. על החלונות של בית הגבעה, שנדלקו אחד אחד, חדר שש, חדר שבע, המטבח של זהבה, החדר השקט. היא חשבה על המדרגה השביעית שחורקת. על הקוקוריקו של קוקו. על תום, עם הפנס שלו והשאלות שלו, שהולך אחריה לכל תיק כמו צל קטן ועקשן. על הארון, עם הפנקסים.

"אני צריכה זמן," היא אמרה בסוף. "לחשוב. זה בסדר?"

"זה יותר מבסדר," אמרה נועה. "זה בדיוק מה שאמא שלך הייתה אומרת." והיא חייכה. "וגם בדיוק מה שאני אמרתי, כשהציעו לי את העבודה. חשבתי על זה שלושה שבועות."

באותו לילה, אמי לא נרדמה. היא שכבה במיטה, בחדר שבע, עם הכפתור ביד, והקשיבה לבית. לשעון, שצלצל אחת עשרה ושבע דקות. למדרגה, שחרקה כשרותי עלתה. לנשימות של הבנות. ובפעם הראשונה מאז שהגיעה לבית הגבעה, אמי הבלשית לא ידעה מה התשובה. לא לתיק. לעצמה.

אמי הבלשית פרק 94: מכונת קבלת הפנים - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין