אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 45: הסימניות הנעלמות

היום הראשון של שנת הלימודים בבית הגבעה תמיד מתחיל באותה צורה: בצעקה.

היום הראשון של שנת הלימודים בבית הגבעה תמיד מתחיל באותה צורה: בצעקה.

הפעם, הצעקה הייתה של בני. "איפה הנעל השנייה שלי?!" צעק, בשש וחצי בבוקר, באמצע המסדרון של הבנים, עם נעל אחת ביד וגרב אחת על הרגל. "הייתה לי נעל שנייה! אני זוכר שהייתה לי!"

הנעל השנייה נמצאה, אחרי רבע שעה, בתוך הסל של פלאפל. פלאפל ישן בתוכה, כמו בשק שינה, ולא הסכים לצאת. בני אמר שזה בסדר, הוא ילך לבית הספר עם נעל אחת ועם ארנב אחד. רותי אמרה שזה לא בסדר. בסוף, פלאפל יצא, תמורת עלה חסה.

בשבע, קוקו קרא, כי דוד צלצל בפעמון. בשבע וחמש, זהבה חילקה סנדוויצ'ים, ארבעים, עטופים בנייר, עם שם על כל אחד. בשבע ועשר, תום בכה, כי בסנדוויץ' שלו היה מלפפון, והוא כבר בכיתה ב', ובכיתה ב' לא אוכלים מלפפון. ובשבע ורבע, האוטובוס הצהוב צפר בשער, וארבעים ילקוטים רצו אליו בבת אחת, כמו להקה של צבים צבעוניים.

"שנה חדשה," אמרה חוטי, באוטובוס, ונשמה עמוק. "שנה חדשה, תעלומות חדשות."

"שנה חדשה, שיעורי בית חדשים," אמר ליאו.

"אתה תמיד הורס," אמרה חוטי.

"אני תמיד מדויק," אמר ליאו.

בבית הספר, הכול היה חדש. המורה החדשה של אמי וחוטי, המורה דפנה, הייתה גבוהה ונמרצת, ודיברה מהר כל כך, שחוטי אמרה שהיא בטח למדה את זה מזהבה. בהפסקה הראשונה, חוטי כבר קשרה שני שרוכים של ילדים אחרים יחד, בטעות, כמובן, ונאלצה לפתוח אותם מול כל הכיתה. וליאו הגיע עם קלמר חדש, עם שתים־עשרה תאים, ובכל תא היה עיפרון אחד, מחודד בדיוק לאותו אורך. "שנה חדשה," הסביר, "מתחילים בסדר." עד הצהריים, נשארו לו בקלמר שבעה עפרונות, כי חמישה הוא השאיל, ואף אחד לא החזיר. ליאו רשם את השמות של כולם. "לתיק," אמר.

באותו שבוע, הגיעה לבית הגבעה חבילה. ארגז קרטון גדול, עם מדבקה: לספרייה של בית הגבעה. באהבה, נעמה. נעמה, האחיינית של זהבה, הספרנית, שגרה פעם בבית הגבעה כשהייתה ילדה, ושהשאירה פתק בעמוד 88. היא שלחה ספרים לשנה החדשה. שלושים ספרים. ובכל ספר, היא הכניסה סימנייה.

אבל לא סימנייה רגילה. נעמה הכינה אותן בעצמה. כל סימנייה הייתה פס של קרטון לבן, ועליו, מתחת לניילון שקוף, פרח לחוץ אמיתי. רקפת. כלנית. פרג אדום. חרצית צהובה. ולמטה, בכתב יד יפה, משפט קטן: מי שקורא, אף פעם לא לבד. או: ספר הוא דלת. ובראש כל סימנייה, היה קשור חוט ירוק, עם חרוז קטן מזכוכית.

"זה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים," אמרה חוטי, והחזיקה סימנייה עם כלנית מול האור. "ותראו את הקשר. זה קשר שטוח כפול. נעמה יודעת קשרים."

הגברת כהן סידרה את הספרים החדשים על מדף מיוחד בספרייה, והדביקה עליו שלט: מתנה מנעמה. לקרוא בזהירות. ותוך יומיים, כמעט כל הספרים היו בהשאלה. בני, שבחיים לא קרא ספר עבה, התחיל לקרוא ספר על שוער כדורגל, מאתיים עמודים, והגיע לעמוד שישים ושלוש, והיה גאה כאילו כבש גול.

ואז, ביום רביעי, בני נכנס לחדר האוכל עם הספר ביד ועם פרצוף של סערה.

"מישהו גנב לי את הסימנייה," אמר. "עם הפרג. הייתי בעמוד שישים ושלוש. עכשיו אין לי מושג איפה אני."

"תתחיל מההתחלה," הציע אוליבר.

בני הסתכל עליו מבט שגרם לאוליבר להתחבא מאחורי הקערה של הדייסה.

אבל בני לא היה היחיד. עד סוף השבוע, נעלמו שבע סימניות. מהספר של עומר, על חלליות. מהספר של אליס, ומהספר של פני, שתיהן בבת אחת, ושתיהן האשימו אחת את השנייה. מהספר של שולמית מכיתה ה'. ושתיים מהספרים שעוד עמדו על המדף. הספרים נשארו. הסימניות נעלמו.

"זאת את," אמרה אליס לפני, בחדר האוכל. "את לקחת לי את החרצית, כי לך היה רק פרג."

"אני?" צעקה פני. "את לקחת לי את הפרג, כי לך הייתה רק חרצית!"

"אבל אצלי גם הפרג נעלם!" אמרה אליס. "כלומר, החרצית!"

"אז מי לקח את שתיהן?" שאלה פני.

הן הסתכלו אחת על השנייה, בבלבול, ואז אמרו ביחד, באותו רגע: "אוליבר!"

"אני בהפסקה!" צעק אוליבר מהשולחן השני.

"זה פשע נגד הספרות," הכריזה הגברת כהן, והמשקפיים שלה, על השרשרת, רעדו מכעס. "מי שלוקח סימנייה מספר, לוקח ממנו את הזיכרון."

אמי, חוטי וליאו כבר ישבו בפינה של הספרייה, ליד הארון של הבלשים, עם הפנקס.

"חשודים," אמרה אמי.

"העורבני," אמרה חוטי מיד. "יש להן חרוזים מזכוכית. הוא אוהב דברים מבריקים. והוא חזר. ראיתי אותו אתמול על החרוב, עם משהו מבריק במקור."

"העורבני לא נכנס לספרייה," אמר ליאו. "החלונות פה סגורים מאז יום שני, כי הגברת כהן מפחדת שהגשם יחזור."

"פלאפל," אמרה חוטי. "הוא מכרסם נייר. הוא אכל לי פעם מכתב שלם."

"אז היו נשארים פירורים," אמרה אמי. "ופלאפל לא היה מכרסם ניילון. ואין פה פירורים." היא רשמה. ואז הרימה את הראש, ובלי להתכוון, הסתכלה על אוליבר, שעמד ליד הדלת.

"מה?" אמר אוליבר. "למה כולם תמיד מסתכלים עליי?"

"כי תמיד זה אתה," אמרה חוטי.

"לא תמיד," אמר אוליבר, ונעלב. "רק בדרך כלל." והוא הראה להם את הידיים. "ותבדקו, אין עליי שום צבע כתום. כבר שבוע. אני בהפסקה. זה כמו חופש, אבל מתעלולים."

אמי לא רשמה את אוליבר. היא כתבה במקום זה: שבע סימניות. איפה? ואז ירדה על הברכיים, ובדקה את המדף. את המדף המיוחד של נעמה. ואת השטיח שמתחתיו.

"מתי הן נעלמות?" שאלה. "בדיוק מתי?"

ליאו פתח את הפנקס שלו. כי ליאו רשם הכול, מהיום הראשון, גם בלי שביקשו ממנו. "בני קרא ביום שלישי בלילה, ובבוקר הסימנייה עוד הייתה. בארבע וחצי, אחרי שיעורי בית, היא כבר לא הייתה. עומר: אותו דבר. השאיר את הספר על השולחן בספרייה בארבע, ובחמש הסימנייה נעלמה. אליס ופני: בין ארבע לחמש."

"שעת שיעורי הבית," אמרה אמי. בבית הגבעה, מארבע עד חמש, כל הילדים יושבים בחדר הלימוד, בשקט, עם שיעורי הבית, ושירה ונועם מסתובבים בין השולחנות ובודקים. כולם. אז מי יכול להסתובב בספרייה בשעה הזאת?

"אף אחד," אמר ליאו.

"מישהו," אמרה אמי. "מישהו שגומר מוקדם."

למחרת, בשעת שיעורי הבית, שלושתם עשו משהו שאף ילד בבית הגבעה לא עשה מעולם: הם גמרו את שיעורי הבית בעשרים דקות. ליאו פתר את התרגילים בחשבון כאילו הם בורחים ממנו. חוטי כתבה חיבור על "החופש הגדול שלי" בשלוש שורות, ושירה החזירה לה אותו ואמרה "עוד", וחוטי הוסיפה עוד שורה אחת, שבה כתבה שהחופש היה "ממש ממש ממש ממש טוב", ושירה נאנחה ושחררה אותה. ואמי כתבה מהר, ובדקה פעמיים, כי בלשית לא עושה טעויות גם כשהיא ממהרת.

בארבע ועשרים הם כבר רצו במסדרון אל הספרייה. אבל כשנכנסו, הספרייה הייתה ריקה. רק השעון תקתק על הקיר. ועל המדף של נעמה, בספר של תום, ספר על דינוזאורים, שהיה בצד השמאלי, הנמוך, ליד הדלת, הסימנייה עם הרקפת כבר לא הייתה.

"פספסנו," אמרה חוטי, וכמעט רקעה ברגל. "בדקות!"

"לא פספסנו," אמרה אמי, ונעצה עיניים ברצפה. "הוא השאיר לנו משהו."

"ליאו," אמרה. "באיזה גובה המדף הזה?"

ליאו הוציא את המטר. כי לליאו תמיד יש מטר. "המדף של נעמה הוא המדף השני מלמטה. ארבעים סנטימטר מהרצפה."

"ושתי הסימניות שנעלמו מהספרים על המדף," אמרה אמי. "הן נעלמו מהספרים בצד שמאל. הקרובים לדלת. הנמוכים ביותר." היא הסתכלה על המדפים העליונים. על הספרים העבים, של הגדולים. אף סימנייה לא נעלמה מהם. "מי שלוקח אותן, לוקח רק מה שהוא מגיע אליו."

"מישהו נמוך," אמרה חוטי. "גמד. ידעתי שיש לנו גמד."

"ותראו את זה," אמרה אמי, ונגעה בשטיח, בדיוק מתחת למדף. היה שם, בין הסיבים, משהו חום. היא שפשפה אותו בין האצבעות. "אדמה. אדמה לחה. של גינה."

ליאו התכופף עם זכוכית המגדלת. "ויש פה עוד," אמר. "בקו. עד הדלת." ובאמת, אם מסתכלים ממש קרוב, היו שם פירורים קטנים של אדמה, כל כמה צעדים, כמו פירורי לחם בסיפור.

"עקבות," אמרה אמי. "ומישהו שאכפת לו מסימניות כל כך, שהוא לא מקמט אותן, ולא מכרסם אותן, ולא זורק אותן. רק לוקח."

הם הלכו אחרי האדמה. מהספרייה, במסדרון, ליד המטבח, שם זהבה שאלה אותם אם הם משחקים בכלבי ציד ונתנה לכל אחד עוגייה, כי כלבי ציד צריכים כוח. דרך הדלת האחורית. והחוצה, לחצר. ושם, על המדרכה, הפירורים נעלמו. כי בחצר, כל הכול אדמה.

"נגמר," אמר ליאו, באכזבה, והסתכל על החצר הגדולה, על הלול, ועל הסככה, ועל הגינה, ועל כל האדמה שבעולם. "אי אפשר לעקוב אחרי אדמה בתוך אדמה."

"לא נגמר," אמרה אמי. "מישהו שמביא אדמה מבחוץ לספרייה, הוא מישהו שחופר. איפה חופרים פה?"

"בגינת הירקות של רותי," אמרה חוטי.

"בארגז החול," אמר ליאו. "אבל שם יש חול, לא אדמה."

"בשורת הקיפודים," אמרה אמי לאט. "מאחורי הסככה."

מעבר לגדר, מר בן־עמי השקה את הגינה שלו, עם צינור ארוך, ועם הכובע הישן. "אתם מחפשים משהו?" קרא, כשראה אותם רצים כפופים, עם האף באדמה.

"פירורים," אמרה חוטי.

"של אדמה," הוסיף ליאו.

מר בן־עמי חשב על זה רגע. "בגיל שלכם," אמר, "אני חיפשתי תולעים. גם זה היה מעניין." וחזר להשקות.

שורת הקיפודים הייתה הפינה שבה, באביב, כל הילדים שתלו פרחים, ליד המלון הקוצני, כדי שהקיפודים יהיו מוגנים. אבל בקיץ, השמש שרפה הכול, ונשארו שם רק כמה גבעולים יבשים, וקיפוד אחד, שישן ביום ולא התעניין בכלום.

הם הלכו לשם, מסביב לסככה, כשסוכר מסתכל עליהם מעבר לגדר ומחפש בכיסים שלהם בננה. וכשהם עברו את הפינה, הם נעצרו.

כי שורת הקיפודים כבר לא הייתה יבשה.

על האדמה, בשורה ישרה, עמדו עציצים. עציצים קטנים, שונים: גביע של יוגורט, וקופסת שימורים ריקה, וספל שבור עם ידית, ונעל ישנה, שבני היה מזהה מיד, אילו היה שם. ובתוך כל עציץ, תקועה באדמה, כמו פרח, עמדה סימנייה. סימנייה עם פרג. סימנייה עם כלנית. סימנייה עם רקפת. שמונה סימניות, ישרות, גאות, כשהחרוזים מזכוכית מנצנצים בשמש, והחוטים הירוקים מתנופפים ברוח כמו עלים.

והאדמה בכל עציץ הייתה רטובה. רטובה מאוד. כאילו מישהו השקה אותם הבוקר.

"מישהו שתל את הסימניות," לחשה חוטי. "מישהו עשה להן גינה."

אמי הסתכלה על העציצים, ועל האדמה הרטובה, ועל הפרחים שלא נובלים לעולם. והיא פתחה את הפנקס, ורשמה רק משפט אחד: מי משקה פרחים מנייר?

ואז היא שמעה, מאחורי הסככה, צעדים קטנים, וקול של מים מתנדנדים בתוך משהו.

"מהר," לחשה. "תתחבאו."

אמי הבלשית פרק 45: הסימניות הנעלמות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין