אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 19: בלשית בלי פנקס

אמי חיפשה בכל מקום.

אמי חיפשה בכל מקום.

מתחת לכרית, כמובן, שלוש פעמים. מתחת למזרן. בין הסדינים. מתחת למיטה, שם מצאה גרב אחת, שתי סיכות ראש ופירור של עוגייה שלא זכרה שאכלה. היא חיפשה בכיסים של הסוודר, ובכיסים של המעיל, ובתוך הנעליים, ובתוך הסל של פלאפל, למקרה שהוא שוב התחיל לאכול ניירות.

פלאפל הסתכל עליה בעלבון עמוק, כמו ארנב שזוכר היטב שכבר האשימו אותו פעם, ולעס עלה חסה. בקן הגרביים שלו לא היה שום פנקס.

"סליחה," אמרה לו אמי. "הייתי חייבת לבדוק."

היא התיישבה על הרצפה, באמצע חדר שבע, והרגישה משהו שלא הרגישה הרבה זמן. היא הרגישה ריקה.

זה היה רק פנקס, היא אמרה לעצמה. פנקס קטן, עם כריכה חומה ופינות מקופלות. אבל זה לא היה רק פנקס. רותי נתנה לה אותו בלילה הראשון שלה בבית הגבעה, לפני שנה, כשאמי ישבה על המיטה הזאת בדיוק, עם תיק אחד קטן, ולא הצליחה להירדם. "כשמפחדים," אמרה לה רותי אז, "כדאי להסתכל טוב על מה שיש מסביב. ולכתוב. ככה הפחד נהיה קטן, והעולם נהיה גדול."

ואמי כתבה. מאותו לילה, היא כתבה הכול. את הכף של זהבה. את הרוח בארון המצעים. את לוח הנקודות של תום, ואת העורבני, ואת הציורים של ליאו, ואת מאה הפודינגים, ואת הבריח של סוכר, ואת הנעליים של בני, ואת הכינור של דוד. תשעה תיקים. ובין התיקים, בשוליים, בכתב קטן, היא כתבה גם דברים אחרים. דברים שלא סיפרה לאף אחד. איך נשמע הקול של אמא שלה. איזה ריח היה למעיל שלה. מה היא רוצה להגיד לה, אם יום אחד תראה אותה שוב.

ועכשיו הכול נעלם.

"אמי?" חוטי עמדה בדלת, עם המגבת על הכתף. "מה קרה?"

"הפנקס," אמרה אמי, והקול שלה יצא קטן. "הוא איננו."

חוטי לא אמרה כלום. זה היה מוזר, כי חוטי תמיד אמרה משהו. במקום זה, היא נהייתה אדומה, מהצוואר ועד המצח, ואז אמרה מהר מדי: "אני… אני אחפש בשירותים!" ונעלמה.

אמי הסתכלה אחריה. ובלי לחשוב, היד שלה הלכה לכיס, לפנקס, כדי לרשום. והכיס היה ריק.

זה היה הכי קשה, היא גילתה באותו יום. לא לדעת איפה הפנקס, אלא לא לדעת מה לעשות עם הידיים. כל פעם שראתה משהו, היא רצתה לרשום. ולא היה איפה.

בארוחת הבוקר, כל השולחן כבר ידע.

"אולי הרוח לקחה אותו," אמר עומר, וקרץ ליונתן. "הרוח מעליית הגג. נקמה על השום."

"אין רוח," אמרה מאיה בתוקף, לפני שאמי הספיקה לפתוח את הפה. "זה היה דוד. כולם יודעים."

"אולי אוליבר," הציע מישהו מכיתה ה'.

אוליבר הרים את שתי הידיים, עם כף מלאה דייסה באחת מהן. "אני? אני אף פעם לא נוגע בפנקס של אמי! אני מפחד ממנו! הוא תמיד כותב עליי!"

"לא מאשימים בלי הוכחה," אמרה אמי בשקט. והשולחן כולו השתתק, כי כולם הכירו את המשפט הזה, אבל אף פעם לא שמעו אותו נאמר בקול כל כך עצוב.

היא הסתכלה סביב. חוטי ישבה בקצה השולחן ולא הרימה את העיניים מהצלחת. ליאו ישב לידה, ומשהו בו היה מוזר. בהתחלה אמי לא הבינה מה. ואז ראתה: מהכיס של ליאו בצבץ סרגל. ליאו תמיד הסתובב עם מחברת ומצפן. אבל אף פעם לא עם סרגל.

"ליאו," אמרה, "למה יש לך סרגל?"

ליאו נבהל כל כך שהפיל את הכוס. "לחשבון!" אמר. "יש לנו… גאומטריה."

"אנחנו לא באותה כיתה," אמרה אמי. "ואתה בכלל שונא גאומטריה."

"התחלתי לאהוב," אמר ליאו, והסתכל על חוטי, וחוטי הסתכלה על הצלחת.

אמי לא אמרה כלום. אבל משהו קטן ועוקצני התחיל לגדול לה בבטן.

אחרי בית הספר, הבנות של חדר שבע החליטו שהן יודעות מי אשם.

"הבנים," אמרה פני, ושילבה ידיים. "זאת נקמה. על הנעליים, על נעלי הבית, על השום. הם לקחו לבלשית שלנו את הפנקס כדי שלא תוכל לפתור כלום."

"אז נלך לאגף שלהם," אמרה אליס, "ונחפש מתחת לכל מיטה."

"לא," אמרה אמי.

כולן הסתכלו עליה.

"לא עוד מלחמה," אמרה. "כבר היו לנו מלחמת כריות ומלחמת נעליים. ובכל פעם, בסוף, התברר שאף אחד לא היה רע. אז לא מתחילים מלחמה בגלל פנקס. גם אם זה הפנקס שלי."

אליס ופני הסתכלו זו על זו. ואז, לאט, פני הנהנה. "בסדר," אמרה. "אבל אם תצטרכי צבא, אנחנו פה."

ואחר כך, לפני ארוחת הערב, אמי גילתה שהיא עדיין בלשית, גם בלי פנקס. תום הקטן בא אליה בוכה, כי כרית הדינוזאור שלו נעלמה. ואמי, בלי לרשום כלום, עצמה עיניים ונזכרה: בבוקר, בחדר הכביסה, היא ראתה את מירי מכניסה למכונה ערימת ציפיות. וביניהן, היא הייתה בטוחה, היה משהו ירוק עם קוצים. הם רצו יחד לחדר הכביסה, ומצאו את הדינוזאור על החבל, נקי וריחני ומחייך.

"איך ידעת?" שאל תום.

"זכרתי," אמרה אמי, וקצת הופתעה בעצמה.

תום חיבק את הדינוזאור, ואחר כך חיבק את אמי, חזק, עם הדינוזאור באמצע. "את הבלשית הכי טובה בעולם," אמר. "גם בלי פנקס." ואמי, בפעם הראשונה מאז הבוקר, חייכה.

ובינתיים, הדברים המוזרים רק הלכו והצטברו. ובלי פנקס, אמי נאלצה לעשות משהו שלא עשתה אף פעם: לזכור. היא סידרה את הרמזים בראש, אחד אחרי השני, כמו חרוזים על חוט.

חרוז ראשון: בצהריים, ליאו ניגש אליה בחצר, ובלי שום סיבה מדד בסרגל את הכיס של הסוודר שלה. "בשביל מדע," הסביר, ורשם משהו במחברת, והלך.

חרוז שני: אחר הצהריים, חוטי לא קלעה צמידים. בפעם הראשונה מאז שאמי הכירה אותה, הכיסים שלה לא היו מלאים בחוטים צבעוניים. וכשאמי שאלה למה, היא הסתירה את הידיים מאחורי הגב. אבל לא מהר מספיק. על שתי אצבעות ביד שמאל היו לה פלסטרים קטנים.

חרוז שלישי: בערב, חוטי וליאו נעלמו. הם לא היו בחדר שבע, ולא בחדר האוכל, ולא בחדר המשחקים. כשאמי שאלה את שירה איפה הם, שירה אמרה "אין לי מושג" וחייכה, וזה היה החיוך הכי פחות משכנע שאמי ראתה מאז החיוך של אוליבר ביום של הכף.

ואז היה החרוז הרביעי, וזה כאב יותר מכולם.

בלילה, כשאמי נכנסה למיטה, היא מצאה על הסדין, ממש במקום שבו הייתה הכרית שלה בבוקר, חוט. חוט רקמה דק, ארוך כמו אצבע. בצבע כחול. כחול בדיוק כמו הכפתור שבבטנה של הסוודר שלה.

אמי החזיקה את החוט מול האור של המנורה הקטנה. ולא היה לה ספק. בכל בית הגבעה, רק לאדם אחד היו כיסים מלאים בחוטים.

היא הסתכלה על המיטה של חוטי. חוטי כבר ישנה, או עשתה את עצמה ישנה, עם הגב אליה.

אמי שכבה בחושך, עם החוט הכחול ביד, והרגישה את הדבר העוקצני בבטן גדל וגדל. חוטי. החברה הכי טובה שלה. זו שחולקת איתה את חדר שבע מהיום הראשון, וזו שנכנסה לה למיטה כשהיא התגעגעה, וזו שהחזיקה לה את היד מול הדלת של עליית הגג. למה שחוטי תיקח לה את הפנקס? ולמה ליאו עוזר לה? ולמה הם לא אומרים כלום?

לפעמים, אמי חשבה, הכי קשה זה לא לא לדעת. הכי קשה זה לדעת קצת, ולא להבין.

כדי להירדם, היא עשתה מה שעשתה בלילה הראשון: הסתכלה טוב על מה שיש. רק שהפעם, היא הסתכלה פנימה. היא עברה על התיקים, אחד אחרי השני, בלי פנקס. הכף. הרוח. הלוח. העורבני. הציורים. הפודינגים. הבריח. הנעליים. הכינור. היא זכרה הכול. כל רמז, כל פרצוף, כל צחוק. ואז, בשקט, היא ניסתה להיזכר גם בדברים שבשוליים. בקול של אמא. בריח של המעיל. והם היו שם. לא בפנקס. אצלה.

זה עזר קצת. אבל רק קצת.

היא לא בכתה. כמעט לא. רק קצת, לתוך הכרית, בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע.

למחרת בבוקר, היא הלכה לסוכר.

היא לא ידעה למה. פשוט הרגליים לקחו אותה. היא ישבה על הדלי ההפוך שבני ישב עליו, והניחה את הראש על הגדר, וסוכר לעס לה את הצמה, כמו שהוא עושה לכל מי שיושב שם. ודוד, שבדיוק עבר עם מריצה מלאה עלים, עצר.

הוא שרק. הוא חזר לשרוק, מאז הטקס, את השיר של הגבעה, כל יום, בקול רם, בלי להסתתר. אבל כשראה את הפנים של אמי, הוא הפסיק.

"מה קרה, בלשית?"

אמי סיפרה לו. על הפנקס. על הסרגל. על הפלסטרים. על החוט הכחול. היא לא אמרה את השמות, אבל דוד לא היה טיפש.

הוא שתק הרבה זמן, וליטף את האף של סוכר.

"את זוכרת," אמר לבסוף, "את לוח הנקודות? של תום?"

"כן."

"וכשכולם חשבו שמישהו מרמה, מה התברר?"

"שהוא רצה שאף אחד לא יפסיד," אמרה אמי לאט.

"והנעליים של בני? והציורים מתחת לכרית של ליאו? והכינור שלי?" דוד הניח לה יד גדולה על הכתף. "את לימדת את כל הבית משהו השנה, אמי. שכשמישהו עושה דבר מוזר, לפעמים יש לו סיבה טובה. אפילו סיבה יפה. את אף פעם לא שופטת לפני שאת יודעת למה." הוא חייך. "אל תשכחי את זה דווקא עכשיו. דווקא כשזה נוגע בך."

אמי הרימה את הראש מהגדר.

"דוד," אמרה, "אתה יודע משהו."

"אני יודע הרבה דברים," אמר דוד, ולקח את המריצה. "אני יודע לתקן ברזים, ולהחליף נורות, ולנגן שיר אחד בכינור, עם מדרגה שבורה באמצע." והוא הלך, ושרק, וזאת הייתה השריקה הכי פחות תמימה ששמעה אי פעם.

אמי ישבה עוד רגע, וסידרה את החרוזים בראש מחדש. אבל הפעם, היא לא שאלה "מי". היא שאלה "למה".

למה ליאו מודד את הכיס שלה? כי הוא צריך לדעת כמה גדול משהו שייכנס לתוכו.

למה לחוטי יש פלסטרים על האצבעות? כי מי שתופר הרבה, נדקר הרבה.

ולמה החוט כחול? כי מישהו רוצה שמשהו יהיה בצבע של הכפתור של אמא שלה.

והיה עוד משהו, משהו שראתה אתמול בבוקר ולא שמה אליו לב, כי לא היה לה איפה לרשום. כשעברה ליד המשרד של רותי, היא ראתה את לוח השנה שתלוי על הקיר. ומישהו, בעט אדום, הקיף בו את התאריך של מחר.

אמי ידעה את התאריך הזה. היא ידעה אותו כמו שיודעים את השם של עצמך. זה היה היום שבו היא הגיעה לבית הגבעה, עם תיק אחד קטן, לפני שנה בדיוק.

היא קמה מהדלי, והלב שלה דפק מהר, כמו תמיד כשתעלומה מתחילה להיפתח. אבל הפעם, אלה היו דפיקות מסוג אחר. חמות.

"אני חושבת שאני יודעת מי לקח את הפנקס שלי," לחשה לסוכר. "ואני חושבת שאני יודעת למה."

סוכר צהל צהלה קטנה, כאילו הוא אומר: סוף סוף.

אמי הבלשית פרק 19: בלשית בלי פנקס - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין