אמי הבלשית עם זכוכית מגדלת וחבריה בחצר

אמי הבלשית פרק 12: הפתק האכול

"אם אתה ארנב," אמרה אמי, "ואכלת פתק, מה אתה עושה עם מה שנשאר?"

"אם אתה ארנב," אמרה אמי, "ואכלת פתק, מה אתה עושה עם מה שנשאר?"

"אני לא ארנב," אמר ליאו.

"תדמיין."

ליאו עצם את העיניים, בריכוז, כמו מי שמדמיין בכל הכוח שיש לו אוזניים ארוכות. "אני… לוקח אותו הביתה?"

"בדיוק," אמרה אמי. "פלאפל לוקח הכול הביתה. גרביים, שרוכים, חוטים של חוטי. הוא אוסף."

"כמו העורבני," אמרה חוטי.

"כמו העורבני. רק עם יותר שיניים."

הם רצו לחדר שבע. פלאפל ישב בסל שלו, ליד המיטה של מאיה, על הגרב הוורודה עם הנקודות, ולעס בשלווה עלה חסה, אחד וחצי, כמו שזהבה הבטיחה. כשהם נכנסו בריצה, הוא הרים את האוזן השמאלית והסתכל עליהם במבט של מי שמבין שהולכים לחפש לו בבית.

"סליחה, פלאפל," אמרה חוטי, והרימה אותו בעדינות. "זה בשביל הפודינג. אתה תבין."

פלאפל לא הבין. הוא בעט באוויר עם הרגליים האחוריות, כמו מישהו שרוצה לדבר עם המנהל.

אמי הכניסה את הידיים לתוך הסל, בין הגרביים, לאט, בזהירות, כמו שחיפשה את הכף בקש של סוכר. גרב. עוד גרב. שרוך כחול. חוט אדום, חצי אכול, שחוטי זיהתה מיד וצעקה "הנה הוא!". עוד גרב. ואז, למטה, בתחתית, בפינה, האצבעות שלה נגעו בנייר.

היא הוציאה שתי פיסות. גדולות יותר מהראשונה, אבל גם הן עם קצוות מכורסמים, עם קשתות קטנות לאורך כל השוליים.

היא פרשה אותן על המיטה של מאיה, ושמה לידן את הפיסה מהמטבח. שלושתם רכנו מעליהן. אפילו פלאפל, בזרועות של חוטי, הושיט את האף.

על הפיסה הראשונה היה כתוב, באותו עט כחול, באותו כתב עגול ומסודר: "זהבה, המקרר התק…"

על הפיסה השנייה: "…עברתי את הפודינגים למר…"

ועל הפיסה מהמטבח: "…תף הק…"

הם שמו אותן אחת ליד השנייה, הזיזו, החליפו מקומות, כמו פאזל של שלוש חתיכות. ואז חוטי קראה בקול, לאט, והעיניים שלה נעשו גדולות יותר עם כל מילה:

"זהבה… המקרר התק… התקלקל! …העברתי את הפודינגים למר… תף… הק…"

"למרתף הקר," אמר ליאו.

"למרתף הקר!" צעקה חוטי, ופלאפל קפץ מהזרועות שלה וברח מתחת למיטה. "הם במרתף! הפודינגים במרתף הקר! ומירי כתבה את זה! מירי היא לא גנבת, מירי היא גיבורה!"

אמי כבר הייתה בדלת. "המקרר התקלקל בלילה, אחרי שזהבה הלכה," אמרה בזמן שהם רצו. "מירי שמה לב שהוא לא מקרר. היא ידעה שהפודינגים יתקלקלו עד הבוקר. אז היא סחבה את כולם למרתף, כי שם קר כל הלילה, ותלתה פתק על המקרר, שזהבה תדע. ואז…"

"ואז פלאפל יצא לסיבוב הלילי שלו," אמר ליאו, מתנשף. "ומצא דף נייר טעים על דלת. בגובה שהוא לא יכול להגיע אליו."

"אבל הסלוטייפ לא החזיק טוב," אמרה אמי. "כי הדלת הייתה רטובה מהמקרר המקולקל. הפתק נפל. ופלאפל…"

"…אכל את מירי," סיימה חוטי. "כלומר, את הפתק של מירי."

המרתף של בית הגבעה היה בדיוק כמו שאמי זכרה מהלילה של הכריות: קר, חשוך, עם ריח של תפוחי אדמה, ועם מדרגות אבן שחרקו. דוד הדליק את האור, נורה צהובה אחת שהתנדנדה על חוט. ושם, על המדפים הארוכים ליד הקיר, לצד הארגזים של זהבה, השקים של הבצל והצנצנות של הריבה, הם ראו אותם.

כוסות זכוכית קטנות. שורות שורות. עם פודינג שוקולד כהה וחלק כמו משי, עם קצפת למעלה, ועם פתית שוקולד אחד באמצע, כמו כתר.

זהבה, שירדה אחריהם במדרגות מהר יותר ממה שמישהו ראה אותה זזה אי פעם, עצרה במקום. היא הניחה את היד על הלב.

"מירי," לחשה. "מירי שלי."

ואז היא עשתה מה שכל טבחית אמיתית הייתה עושה. היא ספרה.

"עשר, עשרים, שלושים…" היא עברה על השורות עם האצבע, בשפתיים זזות. "…שבעים, שמונים, תשעים… תשעים ושש, תשעים ושבע, תשעים ושמונה, תשעים ותשע."

היא עצרה.

"תשעים ותשע," אמרה שוב.

כולם הסתכלו על המדף. היו שם תשעים ותשע כוסות מלאות. ובקצה המדף, מאחורי צנצנת ריבת תאנים, הייתה כוס מאה.

ריקה.

ריקה לגמרי, מלקקת עד הסוף, עם כפית קטנה בפנים. ועל הזכוכית, ממש בצד, בבירור, הייתה טביעת אצבע אחת. כתומה.

כולם הסתובבו לאט, ביחד, ממש כמו בסרט, אל המדרגות. ושם, בדיוק ברגע הזה, בדיוק כאילו מישהו קבע לו, ירד אוליבר, עם פחית צבע כתום ביד אחת ומכחול ביד השנייה, ושורק.

הוא ראה את כולם. הוא ראה את הכוס הריקה. הוא הפסיק לשרוק.

"אה," אמר אוליבר. "אתם מצאתם את הפודינגים."

"אוליבר," אמרה זהבה.

"אני יכול להסביר," אמר אוליבר.

"תמיד אתה יכול להסביר," אמר ליאו.

"כן, זה אחד הכישרונות שלי." אוליבר הניח את הצבע על המדרגה. "הבוקר, בשש, ירדתי לפה להביא צבע, כי אני שומר פה את הצבעים שלי, כי אמא אמרה שבבית אין מקום לעוד כתום. ופתאום ראיתי מאה פודינגים. במרתף. וחשבתי, אה, זהבה החביאה אותם פה למסיבה. איזה רעיון טוב. ואז חשבתי, מאה זה הרבה. אף אחד לא ישים לב לאחד." הוא בלע רוק. "ואז עליתי, והלכתי לצבוע את הגדר של הלול מאחור, ולא שמעתי שום צעקות. ולא ידעתי שכולם מחפשים אותם. באמת. אני נשבע בכל הצבעים."

זהבה הסתכלה עליו הרבה זמן. ואז, לתדהמת כולם, היא התחילה לצחוק. צחוק גדול, עמוק, שהרעיד את הצנצנות על המדפים.

"כמובן," אמרה, מנגבת דמעות עם הסינר. "כמובן שזה אתה. מי עוד מוצא מאה פודינגים במרתף ואוכל רק אחד? כל ילד אחר היה אוכל עשרה."

"אני ממושמע," אמר אוליבר בצניעות.

"אתה תשטוף את כל מאה הכוסות אחרי המסיבה," אמרה זהבה. "לבד. ביד. ואתה תבוא איתי ביום ראשון להגיד תודה למירי."

"מגיע לי," הסכים אוליבר.

דוד, שעמד בשקט ליד המדרגות כל הזמן הזה, כרע ליד המדף ובדק את אחת הכוסות. "קרות," אמר. "קרות בדיוק כמו שצריך. המרתף הזה יותר טוב מכל מקרר. סבתא שלי הייתה שומרת פה חמאה, כשהבית עוד היה חווה."

"פה הייתה חווה?" שאלה חוטי.

"פעם," אמר דוד. "לפני שהיו פה ילדים. היו פה פרות ותרנגולות ושני סוסים. סוכר הוא בעצם הנכד של הנכד של הנכד של אחד מהם. אבל זה סיפור לפעם אחרת."

אמי רשמה בשוליים, באותיות קטנות: דוד – סבתא שלו גרה פה? לשאול.

אחר כך הם התארגנו. ליאו חילק את כולם לשרשרת, כמו בכבאות של פעם: ילד במדרגה הראשונה, ילד במדרגה השנייה, ילד בדלת, ילד במסדרון, והכוסות עברו מיד ליד, בזהירות, עד המטבח. בנים ובנות, כולם ביחד, ואף כוס לא נשברה. כשהגברת כהן שמעה על זה, היא הוסיפה בעמודה של "ביחד" שלוש נקודות, ואמרה שזאת "שרשרת הפודינג הראשונה בהיסטוריה של בית הגבעה, ואני מקווה שגם האחרונה".

אבל נשאר עוד דבר אחד, ואמי לא שכחה אותו לרגע. כי פודינג אפשר למצוא במרתף, אבל שם טוב שנפגע צריך להחזיר בקול רם, מול כולם.

כשהכוס האחרונה הגיעה בשלום למטבח, בני כבר יצא מהמשרד. הוא עמד במסדרון, ליד הספסל, ומאיה עמדה לידו. ופני, ואליס, וכל הבנות מהכיתה של פני, הסתכלו עליו מרחוק.

אמי ניגשה אליו.

"בני," אמרה, בקול שכולם שמעו. "הפודינגים נמצאו. כולם. מירי העבירה אותם למרתף כי המקרר התקלקל, ופלאפל אכל את הפתק שהיא השאירה. אתה לא קשור לזה. אף פעם לא היית קשור."

שקט נפל על המסדרון.

"אבל השוקולד," אמרה פני בשקט. "על השרוול."

אמי לא ענתה. זה לא היה הסוד שלה. היא הסתכלה על בני, ועל מאיה, וחיכתה.

מאיה משכה לבני בשרוול. בני הסתכל עליה, והיא הנהנה. ואז בני נאנח, האנחה של מי שעומד לגלות משהו שהוא קצת מתבייש בו.

"היום אמא של מאיה באה למסיבה," אמר. "בפעם הראשונה מאז שהיא פה. ומאיה רצתה לתת לה משהו. משהו שהיא הכינה בעצמה." הוא משך בכתפיים, ונראה פתאום קטן יותר. "אז אתמול בלילה, בתשע, ירדנו למטבח. מירי עוד הייתה שם, והיא נתנה לנו פינה בשולחן. אפינו עוגת שוקולד. הסבתא שלי לימדה אותי, כשעוד… כשעוד הייתי אצלה." הוא כחכח בגרון. "מאיה ביקשה שזה יהיה סוד. הפתעה לאמא שלה. אז לא אמרתי. גם כשכולם חשבו שאני גנב. כי הבטחתי."

מאיה חיבקה לו את המותניים, כי לשם היא הגיעה.

פני עמדה רגע ארוך בלי לזוז. ואז היא הלכה אל בני, הושיטה יד, ואמרה: "סליחה. אמרתי שזה אתה בלי הוכחה. בפעם השנייה השנה. אני צריכה להפסיק עם זה."

בני לחץ את היד שלה. "את צריכה," הסכים.

ואחר כך, כשכולם התפזרו, הוא עצר ליד אמי ואמר, בשקט, בלי להסתכל עליה: "תודה, בלשית. שלא הפסקת לחפש."

"לא מאשימים בלי הוכחה," אמרה אמי.

"כן," אמר בני. "אבל רק את באמת עושה את זה."

באותו ערב, בשש בדיוק, מסיבת החורף של בית הגבעה התחילה.

האורות הקטנים זהרו על התקרה. שירה ניגנה, ונועם, שלא ידע לשיר, שר הכי חזק. האורחים, הילדים הגדולים של פעם, סיפרו על דוד מלפני עשרים שנה, ודוד הסמיק עד השפם. המקרר במטבח זמזם שוב, כמו דבורה ענקית ומרוצה, כי דוד תיקן אותו עוד אחר הצהריים. ופלאפל, בצווארון חגיגי של סרט אדום שחוטי קשרה לו, ישב על השולחן של הקטנים וקיבל ליטופים מכל מי שעבר, כמו כוכב.

בשבע, אישה צעירה עם מעיל ירוק עמדה בפתח חדר האוכל והסתכלה סביב בעיניים מבוהלות, כמו מי שלא בטוחה שמותר לה להיכנס.

"אמא!"

מאיה רצה אליה כל כך מהר שהיא כמעט הפילה את נועם מהכיסא. וכשהן התחבקו, באמצע חדר האוכל, תחת כל האורות הקטנים, אמי ראתה את האישה עם המעיל הירוק בוכה ומחייכת בבת אחת, ואת מאיה מושכת אותה ביד אל השולחן, שם חיכתה עוגת שוקולד קצת עקומה, עם כיתוב בקצפת: "לאמא, ממאיה (ובני עזר)".

אמי נגעה בכפתור הכחול. לרגע אחד, רק לרגע, הגרון שלה כאב. חוטי, שישבה לידה, לא אמרה כלום. היא רק הניחה את הראש על הכתף שלה. ואמי ידעה שחוטי מרגישה בדיוק אותו דבר.

ואז זהבה הגישה את הפודינג. מאה כוסות. כלומר, תשעים ותשע. ואוליבר, שקיבל את הכוס האחרונה, הודיע שהוא מוותר עליה לטובת האורח הכי מבוגר, וכולם מחאו לו כפיים, והוא אמר שזה הרגע הכי טוב בחיים שלו, ואחר כך הלך לשטוף כוסות.

בסוף הערב, אמי כתבה בפנקס:

תיק מספר 6: פודינג למאה. נפתר. מי שהזיז אותם: מירי (גיבורה). מי שאכל את הפתק: פלאפל. מי שאכל פודינג אחד: אוליבר. מי ששמר סוד גם כשהאשימו אותו: בני.

ומבחוץ, מהחצר, נשמעה פתאום צהלה, ואחריה רעש של משהו נופל בגינת הירקות. אף אחד לא שם לב. אף אחד חוץ מאמי.

אמי הבלשית פרק 12: הפתק האכול - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין