החצר של בית הגבעה הייתה המקום היחיד בבית שבו אף אחד לא התחרה עם אף אחד. אולי בגלל שהיה בה מספיק מקום לכולם, ואולי בגלל שעץ החרוב הענקי באמצע הסתכל על כולם כמו סבא שראה כבר הכול.
בפינה אחת הייתה ערוגת ירקות. בפינה אחרת היה הלול, ושם קוקו התרנגול עבד. כן, עבד. קוקו לא היה תרנגול רגיל. דוד השרת אילף אותו, וכל בוקר, כשדוד צלצל בפעמון נחושת קטן, קוקו קפץ על השרפרף וקרא. בצהריים הוא אסף את התרנגולות ללול, ובערב ישב על הגדר ושמר. אם היה תרנגול שמגיע לו משכורת, זה היה קוקו.
ובפינה השלישית, ליד המחסן של דוד, הייתה הסככה של סוכר.
סוכר היה סוס פוני קטן ושמנמן, בצבע של עוגת דבש, עם רעמה לבנה שנפלה לו על העיניים. הוא אהב שלושה דברים בעולם: תפוחים, שמש, וכל דבר שהיה לו ריח של בננה.
"כל דבר," אמר ליאו בזמן שהלכו. "פעם הוא אכל חצי מהכובע של נועם, כי נועם שם בו בננה."
"למה נועם שם בננה בכובע?" שאלה חוטי.
"זאת שאלה טובה. אף אחד לא יודע."
אמי הלכה ראשונה, עם הפנקס ביד. מדי פעם היא עצרה, כרעה והסתכלה על האדמה. בשביל, בין המטבח לסככה, היו פזורים פה ושם קשים בודדים, כמו פירורי לחם בסיפור.
"מישהו עבר כאן עם הרבה קש," אמרה.
"או שמישהו עבר כאן הרבה פעמים," אמר ליאו.
"או שקש הולך לבד," אמרה חוטי. "אני רק אומרת. אנחנו לא יודעים הכול."
ליד המחסן של דוד הם עצרו.
הדלת של המחסן הייתה פתוחה, ובפנים נשמע שריקה. דוד השרת תמיד שרק. הוא שרק כשתיקן ברזים, כשהחליף נורות וכשניקה את המרזבים. חוטי טענה שהוא שורק גם בשינה.
אבל ברגע ששלושתם הציצו פנימה, השריקה נפסקה.
דוד עמד ליד שולחן העבודה. היה לו שפם אפור, כובע מצחייה וחגורה עם כל כך הרבה כלים שהוא נשמע כמו מגירה כשהלך. על השולחן היה משהו גדול, מכוסה בסדין ישן. ומתחת לשולחן, מתכווץ כאילו הוא חושב שהוא בלתי נראה, ישב אוליבר.
"שלום, דוד," אמרה אמי. "שלום, אוליבר."
"אני לא פה," אמר אוליבר.
"אתה מתחת לשולחן."
"זה לא אומר שאני פה. זה אומר שאני מתחת לשולחן."
דוד כחכח בגרונו ועמד מול הסדין, כמו שומר מול ארמון. "מה אפשר לעשות בשבילכם, בלשים?"
"אנחנו מחפשים את הכף של זהבה," אמרה אמי.
"כף?" דוד הרים גבות. "פה יש רק פטישים, מסמרים ועכביש אחד בשם משה. אין כפות."
אמי הסתכלה סביב. על הרצפה של המחסן הייתה נסורת, הרבה נסורת, צהבהבה ועדינה, בדיוק כמו זו שבמטבח. על מדף ליד החלון עמדה פחית צבע פתוחה. כתום זוהר. ומהסדין, מהפינה שלו, בצבצה פינה של עץ חלק שעליו מישהו כתב באותיות גדולות: "ז".
היא רשמה הכול בפנקס ולא אמרה כלום.
זה היה הכלל השני שלה: לפעמים, כשלא אומרים כלום, אנשים מספרים לבד.
"טוב," אמרה לבסוף. "תודה. אנחנו הולכים לבקר את סוכר."
מתחת לשולחן נשמע קול חבטה, כאילו מישהו הרים את הראש מהר מדי.
"למה סוכר?" שאל אוליבר, ושפשף את הראש. "סוכר לא יודע כלום. סוכר הוא סוס. סוסים לא יודעים דברים."
"סוכר יודע הרבה דברים," אמרה חוטי. "הוא יודע מתי יש תפוחים."
הם יצאו. מאחוריהם שמעו את דוד לוחש משהו, ואת אוליבר לוחש בחזרה משהו שנשמע כמו "אוי, אוי, אוי".
סוכר עמד בסככה שלו וחיכה להם, כאילו קבע איתם פגישה. הוא הוריד את הראש, נשף אוויר חם על הפנים של חוטי, ודחף אותה בעדינות עם האף לעבר הכיס.
"אין לי בננות," אמרה לו חוטי. "יש לי רק חוטים. אתה רוצה חוט?"
סוכר לא רצה חוט.
אמי עמדה מולו והסתכלה. היא הסתכלה על הרעמה, על הרגליים, על הזנב שהניף זבובים. ואז היא הסתכלה על האף שלו, והחיוך שלה התחיל לגדול.
על קצה האף הוורוד של סוכר, בדיוק בין שני הנחיריים, הייתה נקודה כתומה. כתום זוהר.
"ליאו," אמרה. "חוטי. תסתכלו על האף."
"וואו," אמרה חוטי. "סוכר! אתה צבעת משהו?"
"סוסים לא צובעים," אמר ליאו. "אבל סוסים מרחרחים. אם הוא רחרח משהו שהיה עליו צבע טרי…"
"…אז הצבע נדבק לו לאף," סיימה אמי. "ועכשיו תריחו אותו."
חוטי קירבה את הפנים לאף של סוכר, ונשמה עמוק. "הוא מריח כמו… סוס."
"עוד פעם."
חוטי הריחה עוד פעם, והעיניים שלה נפתחו לרווחה. "בננה! הוא מריח כמו בננה! והיום אף אחד לא קיבל בננות, כי לא היו שייקים!"
אמי כבר הייתה בתוך הסככה. בפינה, מאחורי דלי המים, הייתה ערימת קש גדולה, גדולה יותר מבדרך כלל, והיא נראתה כאילו מישהו סידר אותה בקפידה, כמו שמיכה. אמי הכניסה את שתי הידיים לתוך הקש, והתחילה לחפור.
קש. עוד קש. תפוח אחד, ישן, שנראה כאילו סוכר שמר אותו למקרה חירום. עוד קש. ואז האצבעות שלה נגעו במשהו חלק, ארוך ועגול.
היא משכה.
מתוך הקש, כמו חרב מתוך אבן באגדה, יצאה הכף הענקית של זהבה. הידית הייתה קצת רטובה מרוק של סוס, ועל הצד, ליד המילים "של זהבה – לא לגעת", היו סימנים קטנים של שיניים. חוץ מזה, המלכה הייתה שלמה לגמרי.
חוטי צרחה. ליאו קפץ. סוכר נבהל, ואז, כשהבין שאף אחד לא כועס עליו, ניסה ללקק את הכף.
"לא, סוכר! היא לא שלך!"
"מצאנו אותה!" חוטי רקדה במקום. "מצאנו את המלכה! סוכר הוא הגנב! סוכר, איך יכולת?"
"רגע," אמרה אמי.
הם השתתקו. כשאמי אמרה "רגע" ככה, זה תמיד אמר שעוד לא נגמר.
"סוכר החביא את הכף," אמרה, "אבל סוכר לא נכנס למטבח באמצע הלילה, לא הוריד את הכף מהוו, ולא פתח את הדלת האחורית. לסוסים אין אצבעות. מישהו אחר הוציא את הכף מהמטבח. ומישהו אחר הביא אותה עד לכאן."
"והוא השאיר נקודה כתומה על הידית של הדלת," אמר ליאו לאט.
"ונסורת על הרצפה," אמרה חוטי.
"ונקודה כתומה על הכף," אמרה אמי, והראתה להם. ליד הקצה, מתחת לסימני השיניים, הייתה עוד נקודה כתומה, בגודל של טביעת אצבע.
מאחוריהם נשמע קול קטן. "אני יכול להסביר."
בפתח הסככה עמד אוליבר. החולצה שלו עדיין הייתה הפוכה, אבל החיוך הגדול נעלם. מאחוריו עמד דוד, עם הידיים בכיסים.
"אני לא גנבתי אותה," אמר אוליבר. "אני שאלתי אותה. זה שונה."
"שאלת את זהבה?" שאלה חוטי.
"…לא."
"אז זה לא שאלת. זה לקחת."
אוליבר הוריד את הראש. "בסדר. לקחתי. אבל רק לשעה. בגלל ההפתעה."
"איזו הפתעה?" שאל ליאו.
דוד נאנח את האנחה של מבוגר שהבין שהסוד יוצא. "בואו," אמר. "כבר אין טעם להסתיר."
הם חזרו למחסן, ודוד משך את הסדין.
מתחתיו היה שלט עץ גדול ויפה, מלוטש עד שהבריק. במרכזו היה חרוט ציור של כף ענקית, בגודל אמיתי, בדיוק בצורה של המלכה, ומעליה כתר כתום זוהר. ומעל הכתר, באותיות מסולסלות, היה כתוב: "זהבה – מלכת המטבח. שלושים שנה של אהבה בצלחת."
"בשבוע הבא זהבה חוגגת שלושים שנה בבית הגבעה," אמר אוליבר בשקט. "שלושים שנה היא מבשלת לנו. היא מבשלת לי מאז שהייתי תינוק. היא כמו… סבתא של כולם. רציתי לתת לה משהו. ודוד עזר לי."
"והיינו צריכים לצייר את הכף בגודל אמיתי," אמר דוד. "אז אתמול בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, אוליבר הביא אותה לכאן. עוד הייתה רטובה מהשטיפה."
"זאת טיפת המים," לחש ליאו. "מתחת לוו."
"ציירנו אותה, ובבוקר, עם הזריחה, רציתי להחזיר אותה," המשיך אוליבר. "אבל היה לי צבע על הידיים, ולא רציתי ללכלך אותה. אז השענתי אותה על הקיר של הסככה ורצתי להביא סמרטוט. כשחזרתי, היא נעלמה. חשבתי שמישהו גנב אותה ממני. ואז שמעתי את זהבה צועקת ו… נבהלתי. לא ידעתי איך להגיד."
"והחולצה ההפוכה?" שאלה אמי.
אוליבר הסמיק. "התלבשתי בחושך. התביישתי להדליק את האור ולהעיר את אמא."
כולם הסתכלו על סוכר, שהציץ אליהם מהסככה עם אף כתום ופרצוף של מי שלא עשה שום דבר רע בחייו.
"הכף מריחה מבננות," אמרה אמי. "שלושים שנה של שייקים. בשביל סוכר, זאת לא כף. זאת עוגה."
חוטי צחקה כל כך חזק שהיא נאלצה להתיישב על דלי הפוך.
הם החזירו את הכף ביחד, ארבעתם. אמי החזיקה את הקצה, ליאו את האמצע, חוטי את הידית, ואוליבר הלך מקדימה וגם הסביר. הוא הסביר הכול, בלי לדלג על שום דבר, גם לא על החלק של "לא שאלתי".
זהבה שמעה עד הסוף. היא לא צעקה. היא רק הסתכלה על אוליבר הרבה זמן, וחוטי נשבעה אחר כך שראתה את הסנטר שלה רועד.
"שלושים שנה," אמרה זהבה לבסוף. "אתה זוכר?"
"ברור שאני זוכר," אמר אוליבר. "את היית הראשונה שהאכילה אותי בננה."
זהבה חיבקה אותו חיבוק כזה גדול שהוא נעלם לגמרי בתוך הסינר הפרחוני. "ובפעם הבאה," שמעו את הקול שלה מעל הראש שלו, "אתה שואל. ואם אתה לוקח בלי לשאול, אתה מספר מיד. מיד! לא אחרי שאני צועקת על כל הבית."
"מבטיח," אמר אוליבר מתוך הסינר.
באותו יום, בארבע אחר הצהריים, חדר האוכל של בית הגבעה התמלא בריח של בננות ותותים. זהבה עמדה מאחורי הדלפק, ערבבה עם המלכה ושרה בקול שהרעיד את הכוסות, ועל כל שייק שמה הר של קצפת.
"עם קצפת!" צעקה חוטי. "ביום שלישי! זה הכי טוב שקרה לי בחיים!"
"אמרת את זה גם על הפנקייק בפורים," אמר ליאו.
"וגם אז זה היה נכון."
ההפתעה, כמובן, כבר לא הייתה סוד. אבל דוד ואוליבר החליטו לתלות את השלט ביום החגיגה, כמו שתכננו, וזהבה הבטיחה להעמיד פנים שהיא מופתעת. "אני אשחק אותה מופתעת כל כך טוב," אמרה, "שיתנו לי פרס."
הגברת כהן עברה בין השולחנות ועצרה ליד לוח הנקודות. כולם חיכו. בנים? בנות?
היא לקחה גיר וכתבה נקודה אחת לבנים ונקודה אחת לבנות.
"על מה?" שאלה אליס.
"על כך שאף אחד לא נענש על משהו שלא עשה," אמרה הגברת כהן. היא הרכיבה את המשקפיים והסתכלה ישר על אמי. "לא מאשימים בלי הוכחה. כדאי שכולם יזכרו את זה."
בערב, במיטה שליד החלון, אמי פתחה את הפנקס בעמוד חדש וכתבה בכתב הכי יפה שלה:
תיק מספר 1: הכף שנעלמה. נפתר. האשם: סוכר (בגלל הבננות), ואוליבר (בגלל ההפתעה). אף אחד לא רע. רק קצת מבולגן.
היא נגעה בכפתור הכחול שבבטנה של הסוודר. מחוץ לחלון קוקו ישב על הגדר ושמר, סוכר צהל צהלה קטנה ושבעה, ומהמיטה השכנה חוטי כבר נחרה בשקט, עם שפם קטן של קצפת שלא שטפה.
אמי חשבה על אוליבר, ועל המילים "סבתא של כולם". אולי, חשבה, משפחה זה לא רק מי שנולדים איתו. אולי זה גם מי שמערבב לך שייק שלושים שנה.
ואז היא נרדמה, ולא ידעה שבאותו לילה, באגף הבנות, מישהו או משהו עומד להתחיל ליילל.