מוישי הרגיש שכל העיניים בבקתה ננעצות בו. העיניים הכועסות של ליאם ודילן, העיניים המבולבלות של רוברט, והעיניים של ד"ר מייקל, רגועות, כמעט חביבות. דווקא הן הפחידו אותו יותר מכולן.
"נו?" שאל ד"ר מייקל בשקט, "אני מחכה, ילד. אמרת את זה או לא?"
הפה של מוישי התייבש. הוא יכול היה להגיד "לא". מילה אחת קטנה, וכל הסכנה הייתה עוברת לכמה דקות. אבל באותו רגע הוא שמע בראש את הקול של הרב שלו בישיבה, בשיעור בוקר אחד, לפני שנים שנראו לו עכשיו רחוקות כמו ירח. "מדבר שקר תרחק, בחורים. לא רק כשנוח. דווקא כשקשה".
"כן", הוא אמר. הקול שלו רעד, אבל המילה יצאה ברורה. "אמרתי את זה".
מישהו מהשורה שליד הקיר פלט אנחה. ג'וש עצם את עיניו לרגע, כאילו קיבל מכה.
ד"ר מייקל לא כעס. הוא לא צעק ולא שלף את האקדח. הוא פשוט חייך חיוך עצוב והניח את היד על הכתף של מוישי, כמו רופא שמבשר לחולה בשורה לא נעימה.
"תראו מה פחד עושה לבן אדם", הוא אמר לכולם בקול רך. "נער צעיר, רחוק מהבית, הדוד שלו שוכב שם מת, המטוס התרסק לו מול העיניים. הוא חיפש מישהו להאשים. זה טבעי. גם אני בגיל שלו הייתי מאשים את כל העולם".
"אבל הוא טיפל בראוטר", התעקש דילן.
"בשביל זה הוא קשור", אמר ד"ר מייקל בפשטות. "ואנחנו נמסור אותו למשטרה ברגע שנגיע לתחנת המחקר. שם יבררו הכול. לא אני ולא אתם. אני רופא, לא שופט".
רוברט הנהן לאט. מוישי ראה איך הכתפיים שלו נרפות, איך הוא שוב מאמין. הוא כמעט צעק מתסכול. זה היה כל-כך קל לו, לד"ר מייקל. כמה משפטים, חיוך אחד, וכולם שוב בצד שלו.
"ועכשיו", אמר ד"ר מייקל והסתובב לפינה מאחורי הכיריים, "אני רוצה לבדוק את הטייס. הבטחתי לילד".
מנדל שמע את הצעדים מתקרבים.
הוא שכב על המזרון, עיניים עצומות, הגוף עדיין קר מהשלג. השמיכה הדקה כיסתה אותו עד הסנטר, ומתחתיה הלב שלו דפק כמו פטיש. הוא ניסה לנשום לאט, נשימות קטנות ושטוחות שלא יזיזו את השמיכה. היד השמאלית, זאת עם פצע הירי, שרפה לו כאילו מישהו הניח עליה גחלת.
סטיב היה טיפש. אצבע אחת על הלחי, והוא הלך. אבל ד"ר מייקל לא טיפש. ד"ר מייקל רופא.
הוא שמע את הברכיים של ד"ר מייקל נוגעות ברצפה לידו. הרגיש את הריח של סבון ושל קור. ואז שתי אצבעות קרות נלחצו על הצוואר שלו, בדיוק מתחת ללסת, במקום שבו כל רופא בעולם מחפש דופק.
עכשיו, חשב מנדל. עכשיו הוא יודע.
שנייה. שתיים. חמש. האצבעות לא זזו.
ואז, בלי שתכנן, משהו עלה במנדל מתוך מקום עמוק ששכח שקיים. הוא ראה את עצמו ילד קטן, בן חמש אולי, יושב על הברכיים של סבא שלו בדירה הקטנה והחמימה שלו. סבא שם לו יד על העיניים ואמר לו: "תגיד איתי, מנדלה. שמע ישראל". ומנדל הקטן אמר. כל ערב, עד שסבא נפטר. אחר כך אף אחד כבר לא ביקש ממנו להגיד.
שמע ישראל, אמר מנדל בלב, בלי להזיז את השפתיים. ה' אלוקינו, ה' אחד.
האצבעות התרחקו.
"אני מצטער, ילד", אמר ד"ר מייקל, וקולו נשמע כבד. "סטיב צדק. הדוד שלך כבר לא איתנו".
מוישי הרגיש שהעולם מסתובב. הוא ידע שמנדל חי, ג'וש ראה אותו נכנס. אבל הקול של ד"ר מייקל היה כל-כך בטוח, כל-כך מקצועי. ואם ג'וש טעה? ואם מנדל נכנס, שכב, ופשוט לא קם יותר?
ג'וש התכופף אליו, כמעט נגע באוזן שלו עם השפתיים.
"הוא הרגיש", לחש ג'וש. "מוישי, תקשיב לי. הוא החזיק את היד על הצוואר שלו המון זמן. רופא לא צריך המון זמן כדי לדעת שאין דופק. הוא צריך המון זמן כדי להחליט מה לעשות כשיש".
"אז למה הוא אמר שהוא מת?" לחש מוישי.
"כי מת לא מפריע לו", ענה ג'וש בקול חנוק. "ואת החיים הוא עוד רוצה לנצל".
מוישי לא הבין. אבל הצמרמורת שעברה לו בגב הבינה בשבילו.
הוא חשב על אמא שלו. בבית, בישראל, היא בטח עומדת עכשיו ליד החלון במטבח ומחכה לו. הוא היה אמור לנחות ביום ראשון, לעזור בהכנות לפסח, לגמור עם דוידי, יוסי ואיציק לצבוע את מה שנשאר. היא ארזה לו קופסת עוגיות ביתיות ואמרה לו שהם מעריכים אותו מאוד. עכשיו הוא היה נותן הכול כדי לשבת שוב ליד השולחן במטבח ההוא, אפילו רק לחמש דקות, ולשמוע את איציק הקטן מתווכח על הצבע.
ד"ר מייקל כבר עמד באמצע הבקתה ומחא כפיים פעמיים, כמו מורה בסוף הפסקה.
"טוב, חברים, אין זמן לאבל. ג'וני וטום מחכים למעלה עם המפלסת. סטיב, תעזור להם להעמיס את הדלק. ניק, דני, אתם תבואו איתנו, נצטרך ידיים חזקות אם נתקע בדרך. כל השאר נשארים כאן, בחום, עד שנחזור עם העזרה".
"קשורים?" שאל רוברט, והפעם היה בקול שלו משהו חדש. ספק קטן, כמו סדק דק בקרח.
"רק בינתיים", חייך ד"ר מייקל. "לביטחון שלכם. אתה הרי ראית בעצמך מה קורה כשהדייל הזה חופשי".
רוברט לא ענה. הוא הסתכל על החבלים שעל הידיים של הבנים שלו, ואחר כך על מוישי. מוישי החזיק את המבט שלו ולא השפיל עיניים. הוא לא ידע מה עוד יכול לעשות. אולי מבט ישר, של מי שלא משקר, שווה משהו.
סטיב טיפס במעלה המנהרה. שמעו את הצעדים שלו על המדרגות שנחפרו בשלג, ואחר כך כלום. רק הרוח, שיללה בחוץ בלי הפסקה, וזמזום חלש של הגנרטור.
"דוקטור", אמר רוברט פתאום, "אפשר לשאול אותך משהו?"
"בבקשה", ענה ד"ר מייקל בלי להרים את העיניים מהשעון.
"טום. הוא גם קיבל זריקת הרדמה, נכון? כמו כולנו?"
"כמובן", אמר ד"ר מייקל. "אני בעצמי בדקתי אותו".
"איפה?"
ד"ר מייקל הרים את הראש. "סליחה?"
"איפה הסימן של הזריקה", אמר רוברט, והקול שלו היה שקט מאוד. "לדייל יש סימן מאחורי הכתף. בדקתי בעצמי. אני רק שואל איפה הסימן של טום".
לרגע אף אחד לא נשם. מוישי ראה את האצבעות של ד"ר מייקל מתהדקות סביב שולי השיש.
"רוברט", אמר ד"ר מייקל בעייפות, כמו אבא שמסביר לילד קטן בפעם העשירית, "יש לנו כאן בקתה מלאה אנשים, מטוס מרוסק, מתים ופצועים. אתה באמת חושב שרשמתי לי איפה בדיוק דקרתי כל אחד? אני אשמח להראות לך את הסימן של טום בתחנת המחקר. עכשיו, אם לא אכפת לך, אני מנסה להציל לכולנו את החיים".
רוברט שתק. אבל הוא לא הנהן הפעם.
מאחורי הכיריים, מנדל שמע כל מילה. הוא שכב בלי לזוז וספר בראש. עשרה צעדים ימינה מהעמוד השני. עשרה צעדים שמאלה. ליד העמוד השלישי. הרוח כבר כיסתה הכול, הוא היה בטוח בזה. אף אחד לא ימצא את המיכליות בלי לדעת בדיוק איפה לחפור. הוא רק התפלל שהמפלסת תיתקע לפני שהיא תתרחק מספיק, ושהמטוס שיענה לקריאת החירום יגיע לפני שד"ר מייקל יבין מה קרה.
והוא שם לב שהפעם זאת לא תפילה מתוך הרגל, כמו שלמד בשנים האחרונות מהשליח ומהרב יצחק. זאת הייתה תפילה מכל הלב.
ד"ר מייקל נשען על השיש והביט בשעון. ניק ודני עמדו ליד הקיר, לבושים במעילים, מוכנים לצאת. דס לחש משהו לג'ס. ליאם בכה בשקט, בלי קול, ואבא שלו לא יכול היה לחבק אותו.
מוישי ניסה לחשב. אם קריאת החירום יצאה, כמה זמן לוקח למטוס חילוץ להגיע לגרינלנד? שעות? יום? והאם ד"ר מייקל יספיק להיעלם עד אז? הדלק. הכול תלוי עכשיו בדלק. הוא קיווה בכל ליבו שדוד מנדל הספיק לעשות את מה שתכנן.
רעש של נפילה הגיע מהמנהרה. מישהו החליק במדרגות, מלמל משהו באנגלית מהירה, וקם.
טום פרץ פנימה. הפנים שלו היו אדומות מקור ומריצה, והשלג נשר מהכובע שלו על הרצפה.
"מייקל", הוא התנשף. "המיכליות. הן לא שם".
"מה זאת אומרת לא שם?" ד"ר מייקל התיישר.
"זאת אומרת שאין דלק! חיפשנו בכל המוסך, ג'וני הפך כל ארגז. שלוש מיכליות, מייקל. השארנו אותן ליד הקיר. הן נעלמו".
"ובמפלסת?"
"מספיק אולי לחצי דרך. אולי פחות. ומשהו במנוע עושה רעש מוזר, ג'וני אומר שמישהו נגע בו".
לרגע, רק לרגע, מוישי ראה את הפנים של ד"ר מייקל משתנות. החיוך נמחק כמו ציור על חלון מכוסה אדים. מתחתיו היה משהו קשה וקר, משהו שמוישי לא ראה אף פעם בפנים של בן אדם. ואז, באותה מהירות, החיוך חזר.
"מעניין", הוא אמר בשקט. "מאוד מעניין".
"אולי זה אחד מהם?" שאל ניק והצביע על השורה הקשורה. "אולי מישהו יצא כשהיינו…"
"כולם היו כאן כל הזמן", אמר ד"ר מייקל, "קשורים או תחת אקדח". הוא הסתובב לאט, סיבוב שלם, סורק כל פינה בבקתה. העיניים שלו עברו על רוברט, על הבנים, על ג'וש, על מוישי. ונעצרו.
מוישי עקב אחרי המבט, והבטן שלו התהפכה.
ליד המזרון של מנדל, בפינה שמאחורי הכיריים, הייתה ערמה קטנה. מעיל עבה, מכנסיים, זוג כפפות. מנדל השליך אותם שם בחיפזון כשהתגנב פנימה. ומתחת לערמה, על רצפת העץ, נאספה שלולית קטנה ומבריקה של שלג שנמס.
ד"ר מייקל ניגש לשם בשני צעדים. הוא התכופף, הרים את המעיל בשתי אצבעות, והחזיק אותו באוויר. טיפות מים נטפו ממנו על הרצפה, אחת אחרי השנייה, ובשקט שנפל על הבקתה כל טיפה נשמעה כמו שעון מתקתק.
"תגידו לי", הוא אמר בלי להסתובב, לאף אחד מסוים. "מתי בפעם האחרונה ראית מת שיוצא לטייל בשלג?"
אף אחד לא ענה.
ד"ר מייקל הניח את המעיל בעדינות על הכיסא, כאילו היה בגד יקר. הוא כרע ליד המזרון, באותה תנוחה כמו קודם, וקירב את הפה לאוזן של מנדל.
"אתה יכול לפקוח את העיניים, מנדל", הוא אמר בקול רך, כמעט ידידותי. "ההצגה נגמרה. היית שחקן לא רע בכלל, אני מודה. אבל עכשיו אתה הולך לספר לי איפה הדלק שלי".
מנדל לא זז.
ד"ר מייקל הוציא את האקדח מהכיס, לאט, וכיוון אותו, לא אל מנדל, אלא אל הכיסא שעליו ישב מוישי.
"אני סופר עד שלוש", הוא אמר.
