בעשר בדיוק, זהבה עמדה על החוף, עם השרשרת, עם המשרוקית הכסופה, ועם חבל ארוך מאוד שהיה מונח על החול כמו נחש ישן.
"שובר השוויון," הכריזה, "הוא משיכת חבל."
"זה הכול?" שאל קובי, מאוכזב. "חשבתי שיהיה משהו סודי. עם אש."
"במים," הוסיפה זהבה. "עד הברכיים. הגרביים הרטובות נגד הדגים המעופפים. ילדים והורים ביחד. הקבוצה שמושכת את הקבוצה השנייה מעבר לקו, מנצחת את גביע הגלים." היא הסתכלה על כולם. "ומי שנופל, נרטב. זה לא עונש. זה פשוט פיזיקה."
נדב הרים יד. "מה המשקל הממוצע של…"
"לא, נדב."
"אבל זה משנה את כל…"
"לא, נדב," אמרו ביחד זהבה, שירה, ליהי, ובן.
נדב הוריד את היד, וכתב משהו במחברת בכל זאת.
* * *
ליהי קשרה באמצע החבל את החבל הקצר. החבל של בן, מהמרוץ על שלוש רגליים, עם התווית המקומטת ביחד. היא עשתה את זה בעדינות של מי שקושרת סרט על מתנה, ואחר כך תקעה מקל בחול, בדיוק מתחתיו.
"זה הקו," אמרה.
בן הסתכל על החבל שלו, באמצע של חבל גדול כל כך. קטן. עקום. עם הקשר הרע שלו.
"הוא יחזיק?" שאל.
"קשר רע," אמר דניאל, "אבל הוא מחזיק."
הגרביים הרטובות עמדו בצד המזרחי. בן, דניאל, עומר, שחר, נדב, וכל השאר. ומאחוריהם, אמיר, עם הצעיף של הפועל קשור על הראש כמו סרט של לוחם, ומיכל, עם הסוודר עדיין הפוך, והאבא של עומר, שהיה גדול כמו מקרר.
הדגים המעופפים עמדו מולם. מאיה בראש, עם עדי מאחוריה, ויובל, שהתעקש להיות ראשון ונשלח לסוף. ומאחוריהם, ההורים של מאיה. שניהם. בפעם הראשונה בכל הקיץ. ד"ר שטרן, אמא של מאיה, עם בגדי ניתוח כחולים מתחת למעיל, כי היא הגיעה ישר ממשמרת, ואבא שלה, עם משקפיים כמו של יובל ועם חיוך מבולבל של מי שלא מבין למה הוא עומד בכנרת עד הברכיים.
מאיה הסתכלה אחורה, על ההורים שלה, הרבה זמן.
ואז הסתכלה קדימה, על דניאל, וחייכה חיוך של קפטן.
"אני לא מוותרת לך," אמרה.
"אני יודע," אמר דניאל.
"גם לא ביום חמישי."
"אני יודע," אמר דניאל, והסמיק עד האוזניים, ושלושים הורים בבת אחת הבינו משהו.
* * *
זהבה שרקה.
החבל נמתח בבת אחת, כמו מיתר של גיטרה. בן הרגיש אותו נכנס לכפות הידיים, שורף. מאחוריו, אמיר נשען לאחור בכל המשקל. עוד יותר מאחור, האבא של עומר צעק משהו בשפה של מקררים.
החבל הקצר, עם התווית, זז לכיוון הגרביים. עשרה סנטימטרים. עשרים.
"משכו!" צעקה מאיה.
והדגים משכו. ואמא של מאיה, שכנראה הרימה חולים כבדים כל החיים, משכה כמו טרקטור, והחבל חזר. עשרים סנטימטרים. שלושים. מעבר למקל. ואז חזרה.
שתי דקות. שלוש. ארבע. המים ניתזו. נדב החליק פעמיים, ושירה הרימה אותו פעמיים. קובי צעק "טיטניק!" בלי שום סיבה. גילי ניגן מהחוף שיר מתח, שהיה גרוע מאוד, ומדרבן מאוד.
ואז, בדיוק באמצע, החצי השלישי הגיע.
אף אחד לא ראה איך הוא ירד מהחוף. הוא פשוט הופיע, צף על המים הרדודים, קטן ואפור ונחוש, ועם תנועה אחת מתנדנדת עלה על החבל הקצר, על הקשר הרע, והתיישב שם.
"ציף," אמר.
כל המשחק קפא.
אף אחד לא זז. אף אחד לא העז. כי אם מישהו ימשוך עכשיו, החצי השלישי יעוף. ומאחורי הקנים, האדמירלית כבר הרימה את הצוואר, והתחילה להתקדם לעבר המים במבט שאמר: מי שמושך, נשמד.
"אף אחד לא מושך," לחש בן.
"אף אחד לא מושך," לחשה מאיה מהצד השני.
שישים ידיים החזיקו חבל מתוח, בלי לזוז. הזרועות רעדו. המים שקטו.
"בסדר," אמר בן לאט, בקול של מי שנותן הוראות לפני פנדל. "כולם ביחד. צעד אחד קדימה. לאט. בשלוש. שהחבל יתרפה."
"אחת," אמרה מאיה.
"שתיים," אמר דניאל.
"שלוש," אמרו כולם.
ושתי הקבוצות, ילדים והורים, צעדו בדיוק באותו רגע צעד אחד קדימה, לאט, כמו שאמרו.
ומה שאף אחד לא חישב, אפילו לא נדב, זה מה שקורה כששלושים אנשים שנשענים לאחור בכל המשקל מפסיקים להישען באותה שנייה.
החבל התרפה. החצי השלישי נשאר על הקשר, מרוצה מאוד. וכל השאר, שני הצדדים, נפלו.
אחורה. ישר לכנרת. עם רעש של ספלאש אחד ענקי, שהיה שומע אותו כל מי שהיה בטבריה. אמיר, עם הצעיף. אמא של מאיה, עם בגדי הניתוח. האבא של עומר, שהעלה גל קטן. ומיכל, שצחקה עוד לפני שנגעה במים.
כשבן הוציא את הראש מהמים, הדבר הראשון שהוא ראה היה דניאל, יושב לידו, רטוב עד הגבות, צוחק. והדבר השני היה מאיה, מהצד השני, צוחקת בדיוק אותו דבר. והדבר השלישי היה החצי השלישי, יבש לגמרי, על החבל, באמצע, היחיד שלא נפל.
ליד המקל, אמיר ואמא של מאיה ישבו במים זה מול זו, נוטפים, ולא ידעו מה להגיד.
"את מושכת," אמר אמיר לבסוף, "כמו מנתחת."
"ואתה נופל," אמרה ד"ר שטרן, "כמו אבא."
והם לחצו ידיים, רטובות, באמצע הכנרת. ומיכל, מהצד, לחשה לבן שזה בדיוק ככה, ככה בדיוק, מתחילות משפחות להכיר זו את זו. בטעות. במים. עם חבל באמצע.
ואבא של מאיה, שעוד ישב במים עם המשקפיים עקומות, הסתכל סביב, על כל ההורים הרטובים ועל כל הילדים הצוחקים, ואמר בשקט, כמעט לעצמו: "היינו צריכים לבוא מוקדם יותר."
מאיה שמעה. היא לא אמרה כלום. רק התיישבה לידו במים.
* * *
זהבה עמדה על החוף, יבשה, עם הקפה.
"שתי הקבוצות נפלו," הכריזה. "באותה שנייה. בגלל אותה סיבה. כי בחרו לא לפגוע במישהו קטן." היא שתתה לגימה. "זה תיקו."
"עוד תיקו?!" צעק נדב מהמים.
"תיקו אחרון," אמרה זהבה.
והיא הוציאה מאחורי הגב, מתוך שקית בד, גביע.
הוא לא היה גדול. כסוף, עם ידיות, עם כתם קטן על הצד. אבל כשהיא הפכה אותו לאור, כולם ראו את החריטה. אותיות מסודרות, חדשות, על הכסף:
גביע הגלים — הגרביים המעופפים
שקט.
"זהבה," אמר דניאל לאט, עם המים נוטפים לו מהאף. "מתי חרטו את זה?"
"אתמול בבוקר," אמרה זהבה. "בטבריה. לפני הפריצה."
"אבל לא ידעת שיהיה תיקו!"
זהבה הסתכלה עליו בעיניים של מי שמנהלת מחנה שלושים שנה.
"ידעתי," אמרה. "תמיד יודעים, כשקבוצות מתחילות לחזור אחת בשביל השנייה."
* * *
אחר כך באו האוטובוסים. וזה היה הגרוע ביותר, והטוב ביותר, באותו זמן.
נדב לחץ לבן יד, באופן רשמי מאוד, ואז נתן לו דף מקופל. טבלה. ניקוד הקיץ של בן נבון, עם עמודות. בשורה האחרונה היה כתוב: חברים: הרבה. (לא סופי.)
שירה חיבקה את בן מהר, ואמרה "חנוכה", כמו שאומרים סיסמה, ורצה לאוטובוס. מאחוריה, נדב הלך עם המחברת, ועם יד אחת ריקה שלא היה צריך יותר לבדוק.
אלון ונוי חיבקו את בן ביחד, שני ילדים, שתי מילים: "להתראות, יתוש." ואלון הוסיף, בשקט: "האבטיח היה מצוין. תגיד לשמעון."
ליהי לא אמרה כלום. היא רק נתנה לבן גיליון שלם של תוויות ריקות. מאה. ועט. "בשביל הבית," אמרה. "לפעמים צריך לסמן דברים כדי לזכור שהם שם." ואז, כי זאת הייתה ליהי, הדביקה אחת על החולצה שלו: בן (לא שוכחים).
עומר חיבק אותו עם הגרביים שלו, שעוד היו אצלו, והחזיר אותן. "ניסיתי," אמר. "הן לא שלי. הן תמיד חוזרות."
רועי עמד ליד אבא שלו. אבא שלו, שהגיע לבד, ולא שאל אם ניצחו. רועי לא אמר לבן כלום. הוא רק הרים שלוש אצבעות. שלוש גלידות. ובן הרים שתיים בחזרה, כי חוב זה חוב, ושלוש זה כבר מתנה.
קובי הרים את בן באוויר, בלי לשאול, כמו שמרימים גביע, וסובב אותו פעמיים. "אתה החניך הכי טוב שהיה לי אי פעם," הודיע. ואז חשב. "השני הכי טוב. הראשון הייתי אני, בגיל שתים עשרה. אבל אני לא נחשב, כי עשיתי שיטפון בשירותים."
יגאל עמד ליד האוטובוס של המדריכים, עם התיק על הכתף. הוא לא התקרב. רק הרים יד, מרחוק, כמו מי ששואל אם מותר.
בן חשב רגע. ואז הרים יד בחזרה. זה לא היה סליחה. עוד לא. אבל זאת הייתה התחלה של שאלה.
גילי ניגן בפעם האחרונה את "מלח קטן" על המזח, ונגה עמדה לידו, על הקרש החמישי, והוא חרק, ואף אחד לא צחק.
שמעון יצא מהמטבח, עם גברת כהן ביד אחת, ואברם לידו נשא את הסיר הגדול, ריק, נקי, מבריק. שמעון חיבק את בן, חזק, עם ריח של בצל ושל שוקו. "בשנה הבאה," אמר, "אני מבשל לך מנה עם שם שלך." ואז אברם, השקט, שם יד על הכתף של בן, ואמר: "גם לי יש אח שחזר," וחייך, והלך עם הסיר.
ואהובה, ליד הקנים, החזיקה את החצי השלישי בשתי ידיים, כדי שלא ילך אחרי בן לאוטו. האדמירלית עמדה לידה. בן כרע מולן.
"תשמור עליה," אמר לאפרוח.
"ציף," אמר החצי השלישי.
והאדמירלית, בפעם האחרונה, הורידה את הראש, והצמידה את המקור לרגע אחד, קצר מאוד, לכתף של בן. לא נשיכה. משהו אחר. ואז נשפה, כמובן, כי היא האדמירלית.
אהובה נתנה לו את הגוזל לרגע אחרון, ואז לקחה בחזרה. "ואתה," אמרה לבן, בטון של אחות בת שבעים, "בלי עוד ברכיים שרוטות. אם אני שומעת, אני שולחת זריקה נגד טטנוס בדואר."
"אפשר לשלוח זריקה בדואר?"
"תנסה אותי," אמרה אהובה.
זהבה לא חיבקה. היא רק לחצה לבן יד, כמו למבוגר, והחזיקה רגע.
"המשרוקית שלך," אמרה. "תשרוק. אני אענה. גם מגרמניה."
"אני יודע," אמר בן. "את תמיד עונה."
מאיה לא נפרדה מדניאל. לא באמת. היא עברה לידו, בדרך לאוטו של ההורים שלה, עם השיער עוד רטוב מהכנרת, ועם יובל תלוי לה על היד.
"חמישי," אמרה, בלי לעצור.
"בטוח," אמר דניאל.
"באיחור," אמרה מאיה, ונכנסה לאוטו.
ורק כשהאוטו של משפחת שטרן כבר יצא מהשער, בן ראה את היד שלה, מהחלון האחורי, מנופפת. לא לכולם. לנקודה אחת מסוימת מאוד, ליד האוטו הכסוף, שבה עמד אח שלו, ולא הפסיק לחייך.
והאחרונה הייתה תמר.
היא עמדה ליד האוטו של אמיר, עם שקית במבה סגורה, חדשה, עם פנים רציניות מאוד.
"שרקת," אמרה. "במסיבה. אז ישבתי לידך. העסקה נגמרה."
"נכון," אמר בן.
"אז זה," אמרה, ונתנה לו את השקית, "זה לא תשלום. זה סתם."
"סתם?"
"סתם," אמרה תמר, והסמיקה, ורצה לאוטובוס של הלימונים, לפני שבן הספיק להגיד משהו.
בן עמד שם, עם שקית במבה ביד, ועם תווית על החולצה, ועם גרביים רטובות.
"מה זה היה?" שאל דניאל מאחוריו.
"אחר כך," אמר בן.
ודניאל צחק כל כך, שמיכל נאלצה להחזיק אותו כדי שלא ייפול לכנרת בפעם השנייה באותו יום.