דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 99: לדפוק קודם

בדרך הביתה, אמיר שר.

בדרך הביתה, אמיר שר.

הוא שר את כל הפלייליסט של שנות השמונים, מהתחלה, ובכל שיר הוא טעה במילים. לא קצת. לגמרי. בשיר אחד הוא שר על "חתול על הגג" במקום "חלום על הגג", ובשיר אחר הוא המציא פזמון שלם על פלאפל.

מיכל צחקה עד שהיא בכתה, ואמרה לו להפסיק, ואמיר לא הפסיק, כי זה היה כל העניין.

ובשיר השלישי, בן הצטרף.

הוא לא החליט. זה פשוט קרה. הוא ישב מאחור, עם התיק בין הרגליים, עם שקית הבמבה של תמר, ועם התווית של ליהי על החולצה, ופתאום שמע את הקול שלו שר "חתול על הגג", יחד עם אמיר. לא נכון. בכוונה.

אמיר הסתכל עליו במראה. הוא לא אמר כלום. הוא רק שר חזק יותר.

ודניאל, ליד החלון, עם היד הכתובה על הברך, שר גם הוא, ומחא כפיים בקצב הלא נכון.

אחרי צומת גולני, בן נרדם. על הכתף של דניאל. הוא לא תכנן את זה, וכשהתעורר, בצומת מסובים, עם רוק קטן על הקפוצ'ון של דניאל, דניאל לא אמר שום דבר. רק הושיט לו מגבון, בלי להסתכל.

"לא ראיתי כלום," אמר דניאל.

"גם אני לא," אמר בן, וניגב את הקפוצ'ון של דניאל עם המגבון, בחשיבות של מי שמנקה זירת פשע. ומיכל, מקדימה, הסתובבה וצילמה את שניהם, ושמרה את התמונה בתיקייה שנקראה, כבר שנה, הבנים.

* * *

הבית נראה אותו דבר.

זה היה מוזר. בן ציפה שהוא ייראה אחרת, כי הוא עצמו הרגיש אחרת. אבל הבית היה בדיוק אותו בית. הקערה הכחולה משוק הפשפשים, ליד הדלת, שאמיר זרק לתוכה את המפתחות. השטיח המקופל בפינה. התמונה של נעמה בסלון, עם השיער הרטוב והכובע הכחול, על הסירה. היא חייכה אליו. כמו תמיד.

בן עצר מולה רגע.

"היי," אמר לה, בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע. "הוא שמר עליי."

התמונה לא ענתה. אבל בן היה בטוח שהיא שמעה.

* * *

בחדר שלו, בן פתח את הגרב הצהובה.

הגרב של כולם. עם הקשר הרע, שהחזיק כל הדרך מהכנרת. הוא התיר אותו, בזהירות, והוציא את האוצרות אחד אחד, ושם אותם על המיטה, בשורה.

החבל הקצר, עם התווית ביחד, רטוב עדיין קצת מהמשיכה.

משרוקית הפח של זהבה.

השיר של דניאל, מקופל לארבעה.

התווית אחים, השנייה, זאת "בשביל הבית".

הכרטיס של רס"ל אלמוג.

הטבלה של נדב. חברים: הרבה. (לא סופי.)

גיליון של מאה תוויות ריקות.

הוא לקח את משרוקית הפח, והלך לחלון. רמת גן הייתה רועשת, עם אוטובוסים ועם מזגנים ועם מישהו שצעק על מישהו אחר ברחוב. שום כנרת. שום צפרדעים.

הוא שרק בכל זאת. פעם אחת. קצר.

זה היה טיפשי. זהבה הייתה במרחק מאה וחמישים קילומטר. היא לא יכלה לשמוע.

אחרי עשר שניות, הטלפון רטט.

זהבה: שמעתי.

בן הסתכל על המסך הרבה זמן. הוא לא שאל איך. יש דברים שעדיף לא לשאול. הוא רק החזיר את המשרוקית למיטה, לשורה, וחייך.

ובסוף, בתחתית הגרב, התווית הריקה.

הוא החזיק אותה רגע ארוך. הקצוות היו מקומטים מכל הקיץ, מתחת לקרש של המיטה העליונה בשפמנון, ומהתיק, ומהגרב. פעם אחת היא כמעט נרטבה. פעם אחת הוא כמעט כתב עליה, בלילה האחרון, ועצר. לא עכשיו. בבית.

עכשיו הוא היה בבית.

אבל הוא עוד לא כתב.

* * *

קודם, הוא הוציא את הטלפון.

הצ'אט עם רוני היה למעלה. תמיד למעלה. מוצמד. עם שני סימני הווי האפורים, שאף פעם לא נעשו כחולים, ועם התמונה של לאון בכובע המפוספס.

ההודעה האחרונה הייתה של רוני. מאחרי השיחה מהמשרד של זהבה, לפני שלושה שבועות. שתי מילים: נדבר אחר כך.

ומאז, כלום. אחר כך לא הגיע.

בן הסתכל על המסך הרבה זמן. האצבע שלו ריחפה מעל "מחק". הוא חשב על זה. על כמה זה יהיה קל. לחיצה אחת. ואז אין צ'אט, ואין שני וי אפורים, ואין לאון בכובע מפוספס שמסתכל עליו כל פעם שהוא פותח את הטלפון.

אבל לאון לא אשם בכלום. לאון היה תינוק. ואולי, יום אחד, לאון יגדל, וירצה לדעת שיש לו אח בישראל, שאוהב כדורגל ומפחד מסירות. כלומר, פחד.

אז בן לא מחק.

הוא לחץ לחיצה ארוכה, ובחר "העבר לארכיון". והצ'אט נעלם מלמעלה. לא מהעולם. רק מלמעלה.

אפשר לחזור, חשב בן. אבל אני לא מחכה.

זה היה כמו מה ששמעון אמר. אי אפשר לגרום למישהו להיות רעב. אפשר רק להפסיק לבשל למי שלא אוכל.

ומתחת, במקום הצ'אט של רוני, עלה הצ'אט הבא. אמיר. עם ההודעה האחרונה, מהבוקר, מחמש: יצאנו.

* * *

בשבע, הטלפון התחיל לזמזם, ולא הפסיק.

נדב פתח קבוצה. הוא קרא לה הגרביים המעופפים (רשמי), והוסיף את כולם, ושלח טבלה של מי הגיע הביתה ומתי, עם עמודה של "מצב רוח".

ליהי שלחה תמונה של המקרר שלה, עם תווית: מקרר (של ליהי). ואחר כך תמונה של אבא שלה, עם תווית על המצח: אבא (מצחיק בבית).

עומר שלח הקלטה של שלושים שניות של נחירות, עם הכיתוב "אבא שלי. עכשיו אתם מבינים."

רועי שלח תמונה. הוא ואבא שלו, בקיוסק בטבריה, כל אחד עם גלידה. רועי לא כתב כלום מתחת. הוא לא היה צריך.

ושירה כתבה: "שתלתי את הגרעין." ונדב כתב: "איזה גרעין?" ושירה כתבה: "😊", ולא הסבירה.

מאיה לא כתבה בקבוצה. היא הייתה בהפסקת טלפונים. אבל לטלפון של דניאל, בבת אחת, הגיעה הודעה אחת, ממנה, רק לו.

תמונה של שולחן. צלחות. אורז ושניצל. יובל עם פה מלא. ושתי ידיים של מבוגרים, בלי טלפונים, בלי ביפר, עם מזלגות.

ארוחת ערב. כולם כאן. 🙂

דניאל הסתכל על התמונה הרבה זמן. ואז כתב רק חמישי. ומאיה, מהפסקת הטלפונים שלה, ענתה באותה שנייה: באיחור.

* * *

בערב, בן ישב בחדר של דניאל.

לא כי הייתה לו סיבה. סתם. כי הקיר היה דק, וזה נראה מיותר לדפוק עליו כשאפשר פשוט לשבת בצד השני שלו. דניאל ישב על המיטה עם המחברת הכחולה. בן ישב על הרצפה, עם הגב לקיר, וזרק כדור טניס לתקרה ותפס.

מהסלון, נשמע רעש של נייר.

בן הפסיק לזרוק.

הם לא דיברו. הם רק הקשיבו. לנייר שנפתח. לשקט. לשקט ארוך מאוד. ואז לקול של מיכל, נמוך, שואלת משהו. ולקול של אמיר, שלא ענה.

ואחר כך, צעדים במסדרון. איטיים. עד הדלת של בן. ואז הפסקה, כי בן לא היה שם. ואז, עוד צעדים. עד הדלת של דניאל.

ושקט. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.

דפיקה.

"כן," אמר בן, לפני שדניאל הספיק.

אמיר פתח את הדלת. הוא החזיק את המכתב ביד. העיניים שלו היו אדומות לגמרי, וגם האף, והוא נראה כמו מישהו שבכה עכשיו, וניסה להסתיר, ונכשל לגמרי, ולא היה אכפת לו.

הוא לא נכנס. הוא רק עמד בפתח, ומשהו בו לא ידע מה להגיד.

"גם אני," אמר לבסוף. "כבר התחלתי. מזמן. מהיום הראשון שבאת עם הכדור ביד ולא הסתכלת עליי." הוא בלע. "אבל לא ידעתי שמותר להגיד."

בן הסתכל עליו. ואז הסתכל על הרצפה. ואז שוב עליו.

"אוקיי," אמר.

ואמיר, שכבר הכיר את ה"אוקיי" הזה מהטלפון, מהמחנה, הבין שזה אומר הרבה יותר מאוקיי. והוא חייך.

"ועוד משהו," אמר בן. "אתה יכול להפסיק לעמוד חמש שניות."

"מה?"

"מול הדלת. לפני שאתה דופק. אתה עומד חמש שניות. אני סופר." בן משך בכתפיים. "אתה יכול לדפוק מיד. אני אגיד כן."

אמיר הסתכל עליו הרבה זמן. ואז צחק, צחוק קטן, שבור, אמיתי.

"מיד," אמר. "אוקיי."

והוא סגר את הדלת. ובן שמע אותו הולך, ונעצר באמצע המסדרון, ומשמיע קול שהיה יכול להיות שיעול, ולא היה שיעול.

* * *

אחרי שאמיר הלך, דניאל פתח את המחברת הכחולה.

הדף של מה בן צריך כדי להרגיש בבית. חמש שורות, בכתב של דניאל, מהקיץ. ומתחת, ה-6. שכתב בלילה האחרון. בלי כלום אחריו.

"אני לא יודע מה לכתוב," הודה דניאל.

"אז אל תכתוב," אמר בן.

"אבל זה הדף שלך. צריך לסיים אותו."

בן קם מהרצפה. הוא הלך לחדר שלו, ולקח מהמיטה את התווית הריקה ואת העט של נדב, שעדיין, כמובן, לא החזיר. וחזר.

הוא התיישב ליד דניאל על המיטה. שם את התווית על הברך. וכתב, לאט, בכתב העקום שלו:

מה בן צריך: כבר יש לי.

הוא הסתכל על זה. זה נראה קטן מדי בשביל כל הקיץ. וגם בדיוק בגודל הנכון.

דניאל קרא. ואז קרא שוב. ואז, בלי להגיד כלום, כתב במחברת, ליד ה-6:

6. כלום. כבר יש לו. (הוא אמר בעצמו.)

ומתחת, בשוליים, בכתב קטן יותר:

ומה דניאל צריך: אותו דבר.

* * *

בלילה, לפני השינה, בן הדביק את השלט על הדלת.

הוא הכין אותו מדף של נדב, ומטוש של מיכל, ומנייר דבק של ליהי. היה כתוב עליו, באותיות גדולות, קצת עקומות:

בן ודניאל (לדפוק קודם)

"אבל זה החדר שלך," אמר דניאל.

"גם שלך," אמר בן. "כשאתה פה." הוא חשב. "ויש לך אחד גם על הדלת שלך. הכנתי שניים."

מתחת לשלט, הוא הדביק את התווית אחים. זאת שבשביל הבית. ולידה, את התווית הריקה, שכבר לא הייתה ריקה.

הם עמדו מול הדלת, שניהם, והסתכלו.

"זה נראה טוב," אמר דניאל.

"זה נראה מטופש," אמר בן.

"זה נראה טוב," אמר דניאל.

"כן," הודה בן. "זה נראה טוב."

מיכל עברה במסדרון, עם סל כביסה מלא בגרביים של המחנה, שהריח כמו כנרת ובוץ וקצת כמו אווזה. היא עצרה מול הדלת. קראה את השלט. קראה את התווית. קראה את התווית השנייה, זאת שכבר לא הייתה ריקה.

היא לא אמרה כלום. היא רק הניחה את הסל על הרצפה, לאט, והוציאה את הטלפון, וצילמה. ואז הסתכלה על שניהם.

"אני שולחת את זה לסבתא," הודיעה.

"לא!" אמרו שניהם.

"כבר שלחתי," אמרה מיכל, והרימה את הסל, והלכה, עם צעדים קלים מדי בשביל מישהי שנמצאת על הרגליים מחמש בבוקר.

* * *

לפני שכיבה את האור, דניאל הוריד מהמדף שלו משהו, ושם על השולחן ליד המיטה. הכובע הכחול הדהוי, של מועדון השייט ביפו, עם כתם המלח. הכובע של נעמה.

הוא לא חבש אותו. הוא אף פעם לא חבש אותו. הוא רק שם אותו כך שיראה אותו כשיתעורר.

"לילה טוב, אמא," אמר בשקט, כמו כל לילה.

והפעם, בפעם הראשונה, הוא הוסיף משהו.

"הוא בסדר," אמר. "אח שלי. הייתי מספר לך עליו כל היום."

ובלילה, בחושך, אחרי שכל הבית נרדם, בן דפק בקיר. פעמיים.

ומהצד השני, דניאל דפק בחזרה. שלוש.

מה שקורה במחנה פרק 99: לדפוק קודם - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין