בן התעורר כי משהו הריח כמו בית.
לא הדירה הישנה בגבעתיים, עם הריח של האספלט והחתול של השכנים. לא הבית ברמת גן, עם הריח של הפנקייקים השרופים של אמיר בימי שישי. משהו אחר. משהו שהוא לא הצליח לשים עליו את האצבע, כי הוא היה עדיין חצי ישן, והחצי השני היה מבולבל.
הוא פקח עין אחת. מעליו הייתה יריעה ירוקה, עם כתם רטוב בצורה של אוסטרליה. מתחתיו היה שק שינה. מעליו הייתה שמיכה. צהובה וכחולה.
הוא פקח את העין השנייה.
השמיכה של מכבי.
השמיכה שהוא שם על המיטה של דניאל, ביום של חיפוש המטמון, עם הפתק, עם ה"תו…" המחוק. השמיכה שהוא לא ציפה לראות שוב אף פעם, כי מה שנותנים, לא מבקשים בחזרה, זה ידוע. והנה היא. עליו. עד הסנטר. מקופלת בקצוות, כמו שמקפלים לילד קטן.
בן נזכר. המדורה. מסי ורונאלדו. המילה "כי". ואחר כך כלום.
נרדמתי. ליד המדורה. עליו.
הוא חיכה שיגיע הרגע של הבושה, החום הזה שעולה מהצוואר לאוזניים. הוא חיכה, וחיכה. זה לא הגיע. במקום זה, הייתה לו תחושה מוזרה בבטן, שקטה, כמו כשמגיעים הביתה אחרי טיול ארוך, וזורקים את התיק ליד הדלת.
היריעה של הכניסה הייתה פתוחה. מקופלת לצדדים, קשורה בחבל, כמו וילון. לא בפנים, הוא נזכר שאמר. לידו. שלושה מטרים. ודניאל, כנראה, לקח את זה ברצינות. כי השק של דניאל היה מבחוץ. על האדמה. ליד האפר.
והריח הגיע מבחוץ.
* * *
השעה הייתה חמש וחצי. השמיים היו בצבע של חלב עם מעט מאוד קפה. הציפורים של החורשה כבר התחילו לעבוד, כולן ביחד, בלי מנצח, כמו תזמורת שמכוונת כלים.
דניאל ישב על הגדם, עם הגב לאוהל. הוא הצליח להחיות את המדורה. לא מדורה גדולה. כמה ענפים קטנים, ולהבה כחולה בתחתית, ומעליה, על שתי אבנים, הסיר המעוך של שמעון, ובתוכו מים שהתחילו לבעבע.
בן נשאר בתוך האוהל, מתחת לשמיכה, והסתכל דרך הפתח.
דניאל הוציא מהכיס שתי שקיות תה. ויסוצקי, הצהובות, מחדר האוכל. הוא שם אחת בכל אחת משתי כוסות פח. הוא חיכה שהמים ירתחו כמו שצריך, לא סתם יבעבעו, ורק אז הוריד את הסיר בעזרת הגרב שלו, ומזג. אחר כך הוא הוציא מהכיס השני שקיות קטנות של סוכר. בן ספר. שש.
שלוש לכוס אחת. שלוש לכוס השנייה. ואז, בכף הפלסטיק, דניאל ערבב. נגד כיוון השעון.
בן הפסיק לנשום.
נגד כיוון השעון.
זה היה הדבר של אמא. אמא אמרה שאם מערבבים עם כיוון השעון, הסוכר "מתבלבל" ושוקע. אין לזה שום היגיון. בן ידע שאין לזה שום היגיון, נדב היה יכול להסביר לו בשלושה גרפים למה אין לזה שום היגיון. אבל ככה אמא עשתה לו תה מאז שהוא זוכר את עצמו. שלוש כפיות, נגד כיוון השעון, ואחר כך היא דפקה פעם אחת עם הכפית על השפה של הכוס, טינג, כמו פעמון של סוף שיעור.
דניאל הוציא את הכף מהכוס, ודפק אותה פעם אחת על השפה.
טינג.
* * *
בן חשב על כל הבקרים בבית ברמת גן. שנה שלמה של בקרים. אמא במטבח, בחלוק, עם הקומקום, ואמיר מזמזם משהו משנות השמונים, לא נכון, ודניאל ליד השולחן, עם האוזניות, עם הפרצוף, לא מסתכל על אף אחד. בן היה בטוח שדניאל לא רואה כלום. שהוא לא יודע אפילו באיזו כיתה בן, כי מה אכפת לו. שבשבילו, בן ואמא הם רהיטים שמישהו הביא לבית בלי לשאול.
והוא ראה. כל הזמן הזה, מאחורי האוזניות, הוא ראה. שלוש כפיות. נגד כיוון השעון. טינג.
מה בן צריך כדי להרגיש בבית. בן לא ידע שיש רשימה כזאת. הוא לא ידע שיש מחברת כחולה, ושיש בה עמוד עם השם שלו, ושבעמוד יש חמישה דברים, ושאף אחד מהם הוא לא תה. אבל אם הוא היה יודע, הוא היה אומר שחסר שם דבר אחד. שישי. שמישהו ישים לב.
הוא יצא מהאוהל עם השמיכה על הכתפיים, כמו גלימה של מלך עייף מאוד.
דניאל הסתובב. הוא לא נראה מופתע. הוא נראה כמו מישהו שישן שלוש שעות על האדמה, עם עלים בשיער ועם סימן של שורש על הלחי.
"בוקר," אמר דניאל.
"בוקר," אמר בן.
דניאל הושיט לו כוס. בן לקח אותה בשתי ידיים, כי היא הייתה חמה, ובגלל שהידיים שלו פתאום לא היו לגמרי יציבות. הוא התיישב על הסלע שלו, שלושה מטרים מהגדם. אחר כך, בלי להחליט, הוא גרר את הסלע קרוב יותר. עוד קצת. ועוד קצת. עכשיו היו ביניהם שני מטרים. אולי פחות. נדב היה מודד.
הוא לגם.
זה היה בדיוק זה. מתוק מדי, חם מדי, עם הטעם של הפח של הכוס, ועם קצת עשן. זה היה מתוק בדיוק כמו שצריך.
* * *
"איך ידעת?" שאל בן. הוא לא הצליח להסתכל על דניאל. הוא הסתכל על התה.
"שנה," אמר דניאל. "כל בוקר. היא עושה את זה כאילו זה טקס. בהתחלה חשבתי שהיא פשוט מוזרה." הוא לגם מהכוס שלו, ועשה פרצוף, כי הוא שתה תה בלי סוכר בכלל, ושלוש שקיות סוכר בשבילו זה היה כמו לשתות סירופ. "אחר כך הבנתי שזה בשבילך. שהיא עושה את זה ככה רק בשבילך. ולקחתי סוכר מחדר האוכל אתמול. ליתר ביטחון." הוא היסס. "שמעון תפס אותי."
"שמעון תפס אותך גונב סוכר?"
"עמדתי ליד העגלה של התה, ומילאתי את הכיסים, ופתאום הוא היה מאחוריי. אתה יודע איך הוא מופיע. בלי רעש. כמו כריש עם סינר." דניאל לגם. "הוא הסתכל על הכיסים שלי. הוא הסתכל עליי. ואז הוא הלך למטבח, וחזר, ושם לי ביד עוד שתי שקיות תה. ויסוצקי. ואמר: 'מים רותחים. לא מבעבעים. רותחים.' והלך."
"זה הכול?"
"זה הכול. בלי שאלות." דניאל משך בכתפיים. "אני חושב שהוא ידע בשביל מי."
בן חשב על שמעון, שבכל ארוחה שם לו בצלחת עוד קציצה, בלי שביקש, ובלי להסתכל עליו. נראה שבמחנה הזה, כל המבוגרים ידעו עליו דברים שהוא עוד לא סיפר לאף אחד.
"לקחת סוכר מחדר האוכל," אמר בן לאט, "אתמול. לפני הקמפינג. כשעוד לא דיברנו."
"כן."
"כשעוד שנאתי אותך."
"לא שנאת אותי," אמר דניאל. "סתם כעסת. זה משהו אחר."
בן החזיק את הכוס בשתי ידיים, והרגיש את החום עובר מהפח לאצבעות. היו לו המון דברים להגיד. על הפתק. על השמיכה. על זה שמיליוני אנשים ראו את דניאל בסרטון, והוא, בן, ראה רק את הפנים של דניאל, ואמר לרועי לסתום. על המבט שלו כשאמר "תפסתי אותך" לכלב של עומר, ולא ידע מאיפה זה בא, ואז ידע. על תפוחי האדמה. על "פריך. טעים כמו בבית." על כל זה.
אבל הוא לא היה טוב בדברים ארוכים. הוא היה טוב בבעיטות.
אז הוא בעט.
"תודה," אמר בן.
* * *
זה יצא קטן. כמעט בלי קול. הקול של מישהו שמתאמן על מילה בשפה זרה. אבל זה יצא. שלם. לא "תו…". לא מחוק. כל המילה, עם ה"דה" בסוף.
בן חיכה שמשהו יקרה. שהשמיים ייפלו, או שהאדמה תיפתח, או שלפחות רועי יצוץ מאחורי עץ עם טלפון ויצעק "תפסתי!". שום דבר לא קרה. ציפור אחת, על הענף מעל האוהל, המשיכה לשיר את אותו משפט קטן שוב ושוב, כאילו גם היא מתאמנת על משהו. התה המשיך להיות חם. והמילה, שהוא סחב איתו כל הקיץ כמו אבן בנעל, פשוט יצאה, ונעלמה באוויר של הבוקר, ולא כאבה בכלל.
דניאל לא זז. הוא לא הסתובב, ולא הניח את הכוס, ולא עשה שום דבר מהדברים הדרמטיים שבן חשש מהם. הוא רק הנהן, לאט, ולגם עוד לגימה מהסירופ הנורא שלו. ואחרי רגע הוא אמר, בקול רגיל לגמרי, בקול של מישהו שמדבר על מזג האוויר:
"בבקשה."
ואז, אחרי עוד רגע: "יש עוד מים, אם אתה רוצה עוד כוס. אבל נגמר הסוכר. אז תצטרך לשתות אותו כמו בן אדם נורמלי."
בן צחק. זה יצא לו מהאף, צחוק קצר ומופתע, ונשפך לו קצת תה על השמיכה של מכבי.
"אמא תהרוג אותך," אמר דניאל.
"זאת השמיכה שלי."
"נתת לי אותה."
"אז אמא תהרוג אותך," אמר בן, ודניאל צחק, ובן חשב שזאת הפעם הראשונה ששמע את דניאל צוחק בבוקר. מסתבר שלדניאל יש צחוק של בוקר. הוא נשמע כמו אמיר.
* * *
מהאוהל הכחול של משפחת ברק נשמע רשרוש של רוכסן.
הראש של נדב יצא החוצה. הוא היה עם כובע צמר, באמצע הקיץ, ועם המחברת של העננים ביד, כי השעה הייתה חמש וחצי, ובחמש וחצי, כידוע, נדב מסווג. הוא הסתכל על השמיים. אחר כך הוא הסתכל עליהם. על בן, שני מטרים מדניאל. על שתי כוסות הפח. על הפרצוף של שניהם.
"מה קרה?" הוא שאל, בחשדנות. "משהו קרה. אני מרגיש שמשהו קרה. יש באוויר שינוי בלחץ."
"הוא אמר תודה," אמר דניאל, בלי להסתובב.
נדב קפא, עם חצי גוף בחוץ וחצי גוף בתוך האוהל.
"הוא אמר…"
"אל תתעלף," אמר בן.
"אני לא מתעלף," אמר נדב בכבוד רב. הוא החזיק את עצמו בעמוד של האוהל, ליתר ביטחון. "אני לא מתעלף. תכתבו את זה."
מתוך האוהל, שירה הושיטה יד, עם הספר ועם עט, ובלי לפתוח את העיניים, כתבה משהו בשוליים של העמוד. "נכתב," היא אמרה, בקול של מישהי שעדיין ישנה. "חמש שלושים ושתיים. נדב לא התעלף. הימור: פחות מעשר שניות עד שהוא מתחיל לדבר על זה."
"אני לא אדבר על זה," אמר נדב.
הוא דיבר על זה שלוש דקות. אחר כך הוא חזר לאוהל, ובן שמע אותו לוחש לשירה: "תודה. תודה! אני צריך לעדכן את המודל. כל המודל קרס."
* * *
מהאוהל של משפחת שטרן יצאה מאיה, עם שני קפוצ'ונים סגולים, אחד על השני. היא ראתה את בן ואת דניאל, ואת המרחק ביניהם, שהיה פתאום הרבה פחות משלושה מטרים. היא לא אמרה כלום. היא לא הוציאה את הטלפון. היא רק חייכה, חיוך קטן, לא של "מאיה אולי", חיוך של מישהי שרואה, והלכה לשטוף פנים בברז.
ובשש בדיוק, מקצה החורשה, נשמעה משרוקית הפליז של זהבה. שלוש שריקות, כמו בכל בוקר, ואחריהן קול במגפון: "בוקר טוב, משפחות! ציון לילה: בונוס הפתעה, עשר נקודות, למשפחה שהאש שלה בערה הכי הרבה זמן." הפסקה. "משפחת כרמלי־נבון. מקום שבע עשרה."
בן הסתכל על דניאל. דניאל הסתכל על הסיר.
"היא ראתה אותנו," אמר בן. "אתמול בלילה. היא ראתה שלא ישנת."
"לא," אמר דניאל. "היא ראתה שהאש לא כבתה."
בן החזיק את כוס הפח הריקה, והחליט לא לשטוף אותה. לא היום.