דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 26: רשימת הגניבות

מאיה שטרן התחילה את ההרצאה בשתים עשרה ושבע דקות, בדיוק כשדניאל הכניס לפה את הביס הראשון של קציצת "יום ראשון בשבוע השלישי".

מאיה שטרן התחילה את ההרצאה בשתים עשרה ושבע דקות, בדיוק כשדניאל הכניס לפה את הביס הראשון של קציצת "יום ראשון בשבוע השלישי".

הוא זכר את הזמן כי נדב רשם אותו. נדב רשם הכול. "זה עשוי להיות אירוע היסטורי," הסביר אחר כך. "רציתי שיהיה תיעוד."

היא באה מהשולחן של הדגים המעופפים, עם מגש, ובלי שום זנב של ילדי שחף, מה שהיה סימן רע. כשמאיה הלכה בלי ילדי שחף, זה אמר שיש לה משהו להגיד לגדולים. היא הניחה את המגש בקצה השולחן של הגרביים הרטובות, בין שירה לליהי, כאילו זה המקום שלה מאז ומעולם.

"אני רוצה לדבר איתך על משהו," אמרה לדניאל.

"אני אוכל," אמר דניאל.

"אתה יכול להקשיב ולאכול. בני אדם יכולים לעשות שני דברים בבת אחת. בן עושה את זה כל הזמן, למשל. הוא יכול לשחק כדורגל ולהיות מאושר בבת אחת. כל עוד אתה לא בסביבה."

דניאל הניח את המזלג.

"ראיתי מה קרה הבוקר," המשיכה מאיה. "בתור לחלב. הוא היה לפניך, ואתה אמרת לו 'זוז'."

"הוא עמד על השרוך שלי."

"ואתה הגדול. אתה בן שש עשרה, אתה גבוה בשלושים סנטימטר, ואתה אחד שכולם פה מקשיבים לו, אפילו זהבה, אפילו קובי. אתה יודע איך קוראים לזה?" היא לא חיכתה. "קוראים לזה הפריבילגיה של האח הגדול. יש מחקרים על זה."

"יש," אישר נדב, בחצי לחש. "אבל המחקרים מראים שגם לאחים הקטנים יש…"

"נדב," אמרה שירה, והוא שתק.

"הפריבילגיה של האח הגדול," אמרה מאיה, והתחילה לספור על האצבעות, "זה שאתה תמיד צודק, כי אתה גדול. זה שהמבוגרים תמיד מאמינים לך, כי אתה גדול. זה שאתה יכול לקחת לו דברים, להגיד לו מה לעשות, לגרור אותו בזרוע לדברים שהוא לא רוצה, ואף אחד לא יגיד לך כלום, כי אתה גדול. והוא? הוא הקטן. הוא רק מנסה לשרוד."

היא הורידה את היד.

"זה מה שאני רוצה שתבין," אמרה, והקול שלה נעשה פתאום שקט יותר. "לא כי אני שונאת אותך. כי לפעמים נראה לי שאתה בכלל לא רואה את זה."

* * *

השולחן היה שקט. אפילו ליהי, שבדרך כלל מילאה כל שקט בתווית, החזיקה את המדביקה מתחת לשולחן כמו נשק שלא שולפים.

דניאל הרגיש את זה עולה בו. לא כעס, בדיוק. משהו דומה, אבל עם יותר צחוק בתוכו, כמו בקבוק של מים מוגזים שמישהו טלטל. כי היא טעתה כל כך. היא טעתה כל כך הרבה, בכל כך הרבה כיוונים, שזה כבר היה כמעט מצחיק.

הוא הכניס יד לכיס. הוציא משם את המחברת הכחולה. תלש דף מהסוף, מהעמודים שבהם הוא לא כתב כללים. ובשקט, בלי להגיד מילה, הוא התחיל לכתוב.

"מה אתה עושה?" שאלה מאיה.

"אני עונה," אמר דניאל.

הוא כתב חמש דקות. מאיה חיכתה. בהתחלה בידיים משולבות. אחר כך עם יד על הסנטר. אחר כך היא אכלה, כי זה לקח הרבה זמן, וזאת הייתה קציצה טובה, למרות השם שלה. בשתים עשרה ועשרים, לפי נדב, דניאל קיפל את הדף לשניים והושיט אותו.

לא למאיה. לאלון.

אלון, שבאמצע הארוחה כמעט ונרדם, הסתכל על הדף. אחר כך על דניאל.

"תקרא את זה," אמר דניאל. "בקול. אני לא יכול. אני אצחק."

אלון לא זז שלוש שניות. בשולחן, כולם הבינו מה ביקשו ממנו. אלון פרץ, מחיפה, האיש שאמר בשבועיים ארבעים ושלוש מילים, לפי הספירה המדויקת של נדב, שאחת מהן הייתה "מספיק" ושלוש מהן היו "לא". אלון שבשבילו להגיד "יפה" היה נאום.

אלון לקח את הדף. פתח אותו. ניקה את הגרון.

נדב שלף את המחברת שלו ועט, ופתח עמוד חדש, ורשם בראשו: אלון. נאום.

* * *

"'רשימה חלקית,'" קרא אלון, בקול עמוק ושטוח, כמו של מגיש חדשות בגל קצר, "'של דברים שבן נבון גנב ממני מאז תחילת הקיץ. נכתבה בתגובה להרצאה על פריבילגיה.'"

מאיה צמצמה עיניים.

"'אחת. כפכפים. זוג אחד. כחולים. נמצאים כרגע על הגג של חדר האוכל. מי שרוצה לבקר אותם מוזמן, אבל צריך סולם.'"

ליהי צחקקה. היא כיסתה את הפה.

"'שתיים. קינוח. פודינג שוקולד. ערב ראשון. נגנב באמצעות סוכן חוץ, עומר שושן, שגם אכל חצי ממנו בדרך כעמלה.'"

"'שלוש. כובע. אחד. אחרי שהבאתי לו אותו, כי הוא שכח. הכובע נלקח, הודות לא נאמרה, ואני הואשמתי בתקיפה מול כל חדר האוכל.'" אלון הרים עיניים לשנייה, אל מאיה, ואז חזר לדף. "'ראו ערך: "הוא מציק לך?"'"

מאיה פתחה את הפה. אלון המשיך, בלי לחכות.

"'ארבע. היובש שלי. ביום השני, על המזח, כשהוא נפל למים "בטעות" ומשך אותי איתו. ראו ערך: "ברצינות? הוא חצי ממך."'"

שירה עשתה קול קטן. זה היה צחוק שנחנק בזמן.

"'חמש. השינה שלי. לילה אחד, במבצע אווז, כשהאדמירל נכנס לצריף שקנאי דרך החלון ונעמד על החזה של נדב.'"

"זה נכון," אמר נדב, ורשם משהו. "זה תועד."

"'שש. הלשון שלי. בסיבוב השלישי של אתגר הבישול. בלי פרטים. מי שהיה, יודע.'"

"'שבע. הפרצוף שלי. נגנב, שוכפל והופץ בשפמנון, בשחף ובאינטרנט, בלי זכויות יוצרים.'"

עכשיו כבר כל השולחן צחק, וגם כמה אנשים בשולחן הסמוך, שלא ידעו על מה צוחקים אבל רצו להיות חלק. אלון, בלי שום שינוי בקול, המשיך לקרוא, כמו מגיש חדשות שנשאר שקט גם כשהאולפן עולה באש.

"'שמונה. גביע. גביע הגלים, מרוץ השייט המשפחתי, מקום ראשון. נגנב בעזרת שותפה, ראו ערך: "בוא איתי, ננצח את כולם."'"

מאיה האדימה. היא לא הייתה בטוחה, דניאל ראה, אם להיעלב או לצחוק, והיא החליטה, לרגע, לעשות את שניהם.

"'תשע. מושב החלון באוטו. בנסיעה צפונה. ובכל נסיעה, אגב, מאז ומעולם.'"

"'עשר. החדר הגדול,'" קרא אלון, ועצר לשנייה, כמו מי שעובר על מכשול קטן, "'בבית. שבו יש מרפסת.'"

ליהי הפסיקה לצחוק. רק לחצי שנייה. ואז המשיכה.

"'אחת עשרה. השלט "אסור להיכנס" שהיה על הדלת שלי, לפני שהוא החליף אותו בשלט "אסור להיכנס, במיוחד לך".'"

"'שתים עשרה. מקום שני בתור למקלחת, כל ערב, בגלל שהוא נכנס לפניי ושר.'"

"הוא שר?" שאלה שירה, מופתעת.

"'הוא שר,'" קרא אלון, כי זה היה כתוב בדף. "'מכבי. כל השירים. בלי לדעת את המילים.'"

שירה צחקה עד שנאלצה לשים את המצח על השולחן. נדב רשם, ומחק, ורשם שוב, כי הוא איבד את הספירה.

* * *

ואז אלון הגיע לשורה האחרונה.

דניאל ראה את זה. הוא ראה את העיניים של אלון יורדות לתחתית הדף, ועוצרות. הוא ראה אותן קוראות, בשקט, את מה שכתב שם, בכתב קטן יותר, מתחת לקו, כמו שכותבים דברים שלא בטוחים שרוצים שיקראו.

שלוש עשרה. השקט שלי. כי כל לילה אני מקשיב דרך הקיר אם הוא כבר נרדם, ואני לא נרדם לפניו.

אלון לא אמר כלום.

הוא קיפל את הדף. פעם אחת. פעמיים. לריבוע קטן ומסודר. והניח אותו בכיס של החולצה של דניאל, ונתן לכיס טפיחה קטנה.

"זהו," אמר.

"זהו?" שאלה ליהי. "היה כתוב עוד משהו. ראיתי שהיה כתוב עוד משהו."

"זהו," אמר אלון שוב, והסתכל על דניאל, ובעיניים של אלון, מתחת לעפעפיים הכבדים, היה משהו שדניאל לא ראה שם קודם, ושיותר מאוחר הוא ידע לקרוא לו בשם. הבנה.

נדב סגר את המחברת. "שלוש מאות ושש עשרה מילים," הודיע בחגיגיות. "בקריאה אחת. אלון פרץ, דיברת יותר בשבע דקות מאשר בשבועיים."

"לא מילים שלי," אמר אלון, והחזיר לעצמו את הגרעינים.

"זה לא משנה. זה עובר את הסף הסטטיסטי."

* * *

מאיה ישבה עם הידיים על השולחן. היא לא צחקה יותר. גם היא לא כעסה.

"אתה מנהל רשימה," אמרה לאט. "של כל מה שהוא עשה לך. אתה מנהל רשימה נגד ילד בן שלוש עשרה."

"כתבתי אותה עכשיו," אמר דניאל.

"מהזיכרון. את כל זה. עם תאריכים. עם…" היא חיפשה מילה. "עם ראו ערך."

"יש לי זיכרון טוב."

מאיה הסתכלה עליו הרבה זמן. דניאל חשב שהיא תגיד משהו חד, משהו על אנשים קטנוניים, על זה שגדולים שזוכרים כל עוול קטן הם בדיוק הבעיה. היא נראתה כאילו המשפט כבר עמד לה על הלשון.

היא לא אמרה אותו.

"אמרת שהוא שר במקלחת," אמרה במקום זה. "שירים של מכבי."

"בלי לדעת את המילים."

"והוא נכנס לפניך כל ערב."

"כל ערב."

"ואתה מחכה."

דניאל לא ענה. מאיה הרימה את המגש. היא עמדה רגע, כמו מי שעומדת על מזח ולא בטוחה אם לקפוץ.

"זה לא משנה את מה שאמרתי," אמרה. "שתדע."

"אני יודע."

"אתה עדיין הגדול."

"אני יודע."

היא הלכה. אבל באמצע הדרך לשולחן של הדגים המעופפים, היא עצרה ליד השולחן של שפמנון. בן ישב שם עם רועי ועומר, ועם פודינג שוקולד שהוא אכל לאט, כמו שאוכלים פרס. מאיה רכנה אליו ואמרה משהו. דניאל לא שמע מה. אבל הוא ראה את בן מרים אליה עיניים בהפתעה, ואז, להפתעתו של דניאל, מסתכל לרגע, מעבר לחדר, אליו.

מה היא שאלה אותו? דניאל לא ידע. בכיס של החולצה, מעל הלב, הריבוע הקטן והמקופל של אלון היה חם מהשמש.

* * *

באותו ערב, בתור למקלחות של גבעת הנוער, בן עמד כמו תמיד לפני דניאל, עם מגבת של מכבי על הכתף וסבון בצורת כדורגל שעומר הביא לו מהבית.

דניאל חיכה. הוא כבר ידע את הסדר. בן נכנס, המים נפתחים, ואחרי עשר שניות מתחילה ההופעה: "מכבי, מכבי, מה מה מה מכבי", ובהמשך מילים שהמציא, כי את המילים האמיתיות הוא לא ידע, ואף פעם לא רצה ללמוד, כי ככה זה היה יותר שלו. זה לקח בדרך כלל עשרים דקות. לפעמים עשרים וחמש, אם מכבי הפסידה באותו שבוע.

בן נכנס. המים נפתחו.

ודממה.

דניאל חיכה עשר שניות. עשרים. לא הייתה שום מכבי, לא היו מה מה מה, רק המים, שזרמו וזרמו. אחרי ארבע דקות, הדלת נפתחה. בן יצא, עם השיער רטוב ועם פרצוף זועף במיוחד, כאילו מישהו העליב אותו בפנים.

"תורך," אמר.

"כבר?"

"מה, אסור לי להתקלח מהר?" בן עבר לידו, ואז, בלי להסתובב, הוסיף: "ויש לי חדר גדול כי שלך היה מלא בגלשנים. ככה אמא אמרה. אני לא ביקשתי אותו."

דניאל עמד עם המגבת ביד. היא שאלה אותו, הבין. מאיה, בחדר האוכל, רכנה אליו ושאלה משהו. עכשיו הוא ידע מה.

"אני יודע שלא ביקשת," אמר.

"טוב," אמר בן, והלך במורד השביל בחושך. ובאמצע הדרך, בקול חלש מאוד, כאילו רק לעצמו, נשמע: "מכבי, מכבי, מה מה מה מכבי."

מה שקורה במחנה פרק 26: רשימת הגניבות - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין