דניאל, בן ומאיה במחנה – מה שקורה במחנה

מה שקורה במחנה פרק 27: החזרה

ערב הכישרונות נדחה פעמיים.

ערב הכישרונות נדחה פעמיים.

בפעם הראשונה בגלל הסערה, כשהבמה שליד המים התמלאה בבוץ ובשלושה צפרדעים שסירבו לעזוב. בפעם השנייה בגלל יום המשפחות, כי זהבה החליטה שאי אפשר לבקש מהורים לשבת על ספסלי עץ גם במרוץ שייט וגם בהופעות של שעתיים. "יש גבול לאהבת הורים," אמרה. "ראיתי את הגבול הזה. הוא נמצא בדיוק בהופעה השלוש עשרה."

אז עכשיו זה היה מחר. והיום הייתה החזרה הגנרלית.

גילי עמד בראש הבמה עם הגיטרה תלויה על הגב ולוח כתיבה ביד, ונראה כמו במאי אופרה שקיבל, במקום זמרים, מאה ושלושים ילדים וקומקום. "כל זוג עולה, עושה את שתי הדקות שלו, יורד," הכריז. "בלי הערות מהקהל. בלי מחיאות כפיים באמצע. ובלי," הוא הסתכל לכיוון השיחים, "ציפורים."

מהשיחים לא ענה אף אחד. וזה, כולם ידעו, היה סימן שהאדמירל מקשיב.

ליד גילי, עם אוזניות גדולות על הראש, לוח כתיבה משלו ותג חדש על החולצה, עמד בן.

על התג היה כתוב עוזר במאי. ליהי הכינה אותו. היא אמרה שזה תפקיד חשוב, ושאין לו מה להתבייש. בן אמר שהוא לא מתבייש, ושהוא לקח את התפקיד רק בשביל הנקודות. זהבה הודיעה בבוקר שכל מי שעוזר בהפקה מקבל שתי נקודות לגביע הגלים, ובן היה הראשון שהרים יד. כולם ראו. גם דניאל ראה. דניאל ראה גם שבן הרים יד רק אחרי שגילי אמר, "ואני צריך מישהו שמבין בבמה, כי אני מבין רק במיתרים."

"מישהו שמבין בבמה," חזר בן לעצמו, עם התג, כאילו טועם את המילים.

ובאמת, תוך עשר דקות, הוא כבר הבין. הוא סידר את הספסלים בשורות ישרות. הוא החליט איפה עומד כל זוג. הוא צעק "שקט בבקשה!" על ילדי שחף בקול כל כך סמכותי, שגם שניים מהמדריכים השתתקו. וכשגילי שאל אותו משהו, בן ענה בלי להסס, כאילו מישהו סוף סוף נתן לו מקום שבו מותר לו לדעת.

* * *

הזוגות עלו לפי הסדר.

שירה ואלון עשו קטע שבו שירה קראה שיר דרמטי על בדידות של פנס רחוב, ואלון, לידה, היה הפנס. הוא עמד שתי דקות בלי לזוז, עם פנס כיס דולק ביד. בסוף, כשהיא סיימה, הוא כיבה אותו. הקהל הקטן של החזרה שתק בהלם. ואז מחא כפיים כל כך חזק, שגילי שכח שאסור.

ליהי ונדב עשו "סטטיסטיקה בתנועה", שבו נדב הקריא נתונים על המחנה, וליהי הדגימה אותם בעזרת מדבקות. "ארבעים ושלושה אחוז מהחניכים פחדו מהאדמירל ביום הראשון," הודיע נדב. טיק, זמזום. ליהי הדביקה ארבעים ושלוש מדבקות של אווזים על לוח. "היום, תשעים ושבעה אחוז." טיק, זמזום. היא הדביקה עוד חמישים וארבע. היא לא הספיקה לסיים לפני שהזמן נגמר, אבל הלוח היה מרשים.

ואז גילי הרים את הלוח שלו והקריא: "כרמלי ושטרן."

דניאל עלה מצד אחד. מאיה מהצד השני. היו להם שתי דקות, שיעור שייט על היבשה, סירה דמיונית, גלגל הצלה מגומי ושאלה אחת שעוד לא פתרו: השיר.

כי גילי החליט, לפני שלושה ימים, שכל דואט חייב לכלול לפחות שורה אחת של שירה. "זה ערב כישרונות," הסביר. "לא ערב של כישרונות אחרים."

"דניאל לא יודע לשיר," אמרה לו מאיה.

"אף אחד לא יודע לשיר," אמר גילי. "חוץ ממני. ואני שר על אטבים. אז."

אז הם החליטו לשיר בסוף, אחרי שהסירה הדמיונית טובעת והמדריך מציל את התלמידה, ושניהם יושבים "על החוף" רטובים. דניאל הציע שיר. שיר ישן, קטן, שאף אחד לא הכיר, ושמאיה הקשיבה לו פעם אחת בזמן שהוא זמזם, ואמרה: "זה. רק זה."

הוא לא סיפר לה מאיפה הוא מכיר אותו.

* * *

החלק של השייט עבר טוב. מאיה טבעה בהילוך איטי עם הצרחה האופראית שלה, ושורה שלמה של ילדי שחף צרחה איתה, בהרמוניה, כי הם כבר ראו את זה שלוש פעמים. דניאל פגע לעצמו בראש עם גלגל ההצלה. מישהו מהשפמנון צעק "קובי!", וקובי, מהשורה האחרונה, הרים יד בגאווה.

ואז הגיעו לסוף. הם התיישבו על הבמה, על "החוף", כתף ליד כתף. מאיה הסתכלה עליו. דניאל לקח נשימה.

הוא שר את השורה הראשונה.

הוא ידע, תוך כדי, שזה לא טוב. הוא שמע את זה בעצמו: הקול עלה כשהוא היה צריך לרדת, ונשבר באמצע, כמו קרש שדורכים עליו, ובמילה האחרונה הוא איבד את הצליל לגמרי ונשאר רק עם הנשימה. מאיה, לידו, ניסתה להיכנס בשורה השנייה, כדי להציל אותו. היא נכנסה בצליל אחר. הם נשמעו כמו שני רדיו שמנגנים תחנות שונות בתוך אותו אוטו.

גילי הרים יד. "עצרו. בואו נעבור…"

אבל לפני שגילי סיים, מישהו אחר כבר היה על הבמה.

בן.

הוא קפץ לבמה מהצד, עם האוזניות על הצוואר והמיקרופון של גילי ביד, ונעמד בדיוק במקום שבו דניאל עמד קודם. הוא שם יד אחת על החזה. הוא הרים את הסנטר. הוא הצמיד עיניים, בהבעה של רגש עמוק, שאפילו מאיה לא הייתה מעיזה לעשות בסרטון.

ואז הוא שר את השורה הראשונה, בדיוק כמו שדניאל שר אותה. עם הקול שעולה כשצריך לרדת. עם השבר באמצע. עם הצליל שנעלם במילה האחרונה. ובסוף, כדי שאף אחד לא יפספס, הוא הוסיף צפצוף קטן, צפצוף של אווז מצונן.

הקהל התפוצץ.

ילדי שחף צחקו כל כך חזק שאחד מהם התגלגל מהספסל. השפמנונים עמדו ומחאו כפיים. רועי צעק "עוד!" ובן, שלא היה צריך שיגידו לו פעמיים, עשה את זה שוב, עם עוד יותר רגש, ועם תוספת: יד על המצח, כמו גיבור טרגי, ונפילה איטית על הברכיים.

"האח העצבני שר!" צעק עומר. "האח העצבני שר!"

* * *

מאיה הסתובבה לדניאל. היא חיכתה, הוא ראה את זה, לפרצוף. לפרצוף של הלימון שעבר יום קשה. לכעס. לרגע שבו הוא יקום, יתפוס את בן בזרוע ויגיד לו לרדת, ואז היא תוכל להגיד הנה, אמרתי לך.

דניאל צחק.

זה לא היה צחוק מזויף. הוא ניסה להחזיק אותו ולא הצליח. זה פשוט היה מצחיק. בן היה מצחיק. הוא עשה את זה מדויק כל כך, את השבר, את הצליל שנעלם, אפילו את הדרך שבה דניאל הרים קצת את הכתף השמאלית כשהוא לא היה בטוח. בן הקשיב לו. הוא הקשיב לו מספיק טוב כדי לחקות אותו.

דניאל צחק כל כך, שהוא נאלץ לשכב על הבמה. ושם, על הגב, הוא הרים יד ומחא כפיים לבן, לאט, שלוש פעמים, כמו מבקר תיאטרון.

בן, על הברכיים, באמצע הנפילה הטרגית, הסתכל עליו. לשנייה אחת הוא נראה מבולבל. כאילו זרק כדור בכל הכוח לקיר, והקיר תפס אותו והחזיר אותו בעדינות.

ואז הוא קם, מהר מדי, והסתובב כדי לרדת מהבמה, והרגל שלו נתפסה בכבל של המיקרופון.

זה קרה מהר. הכבל השחור נמתח, המעמד התנדנד, ובן מעד לכיוון שפת הבמה, שהייתה גבוהה מטר מעל החצץ. הוא תפס את עצמו ברגע האחרון, ביד על העמוד של התאורה. אף אחד כמעט לא שם לב. הקהל עוד צחק. גילי עוד ניסה להחזיר סדר.

דניאל שם לב.

* * *

"צחקת," אמרה מאיה, כשירדו מהבמה מאחור, בין ערימת כיסאות מתקפלים לבין קופסה שעליה ליהי כתבה אביזרים. לא אוכל.

"זה היה מצחיק."

"הוא עשה עליך צחוק מול מאה ילדים."

"הוא עשה את זה טוב," אמר דניאל. "שמת לב לכתף?"

מאיה עצרה. "איזו כתף?"

"אני מרים את הכתף השמאלית כשאני לא בטוח בצליל. לא ידעתי שאני עושה את זה. הוא ידע." דניאל הסתכל על הבמה, על בן, שעמד עכשיו ליד גילי עם הלוח והאוזניות, ומסמן וי על משהו ברצינות של טייס. "צריך להקשיב למישהו הרבה זמן בשביל לדעת דבר כזה."

מאיה פתחה את הפה. סגרה אותו. היא נראתה, לרגע, כמו מישהי שמחפשת בתיק משהו שהייתה בטוחה שהוא שם.

"רוב האנשים מתעצבנים כשצוחקים עליהם," אמרה לבסוף.

"רוב האנשים לא שרים כמו אווז מצונן," אמר דניאל. "צריך לקבל את האמת."

היא צחקה, בלי להתכוון, הצחוק הקצר והמופתע ההוא מהמחסן. ואז, כאילו נזכרה במשהו, היא שילבה ידיים. "את השיר," אמרה, "אנחנו שרים מחר. כמו שצריך. אתה לומד את הצליל עד מחר, או שאני שרה לבד ואתה מחזיק את גלגל ההצלה."

"מסכים."

"אתה מסכים מהר מדי."

"אני מסכים כשאת צודקת," אמר דניאל. "זה פשוט לא קורה הרבה."

הפעם היא לא צחקה. אבל כשהלכה, הוא ראה שהיא מחייכת לחצץ.

אחרי החזרה, כשכולם הלכו לארוחת ערב, שירה חזרה לבמה כי שכחה את הספר שלה.

היא מצאה אותו בדיוק איפה שהשאירה, מתחת לספסל הראשון. כשהתכופפה להרים אותו, היא שמעה רעש. רעש של משהו נקרע. רעש של סרט דביק.

היא הרימה את הראש.

על הבמה, לבד, באור האחרון של השקיעה, דניאל היה על הברכיים. היה לו גליל של סרט הדבקה שחור, מהסוג שקובי השתמש בו לכל דבר, מסירות ועד נעליים. והוא הדביק את הכבל של המיקרופון לרצפה של הבמה. לאורך כל הדרך. מהמעמד ועד הקצה, ובמיוחד, שירה ראתה, במקום שבו הכבל עבר ליד היציאה מימין. בדיוק במקום שבו בן עמד כשגילי קרא לזוגות. בדיוק במקום שבו בן יעמוד מחר.

הוא עשה את זה בזהירות. כל חצי מטר, חתיכה. הוא העביר עליה את האגודל, כדי שתחזיק. בסוף הוא קם, הלך לאורך הכבל, בדק שלא יוצא ממנו כלום, ואז, כמו שעושים כשאף אחד לא מסתכל, בעט בעדינות בעמוד התאורה, לראות אם הוא יציב.

הוא היה יציב.

דניאל הכניס את הגליל לכיס ויצא מהצד השני של הבמה, בלי לראות אותה.

שירה עמדה עם הספר ביד עוד הרבה זמן.

היא חשבה על הכדורים שעפו לראש של דניאל בימים הראשונים. על הכפכפים על הגג. על פודינג השוקולד. על הוא מציק לך? ועל ברצינות? הוא חצי ממך. על כל הדברים שבן עשה, והיא ראתה, וכולם ראו. ועל כל הדברים שדניאל עשה, שאף אחד לא ראה, חוץ ממנה, עכשיו, במקרה, כי שכחה ספר.

היא הוציאה מהספר את הפתק הקטן ששמה בו לפני כמה ימים, ליד שולחן ארוחת הבוקר, אחרי היוגורט. היה כתוב עליו שורה אחת: דברים שלא מסתדרים. ומתחת: 1. נדב צף.

היא הוציאה עט מהתיק וכתבה:

2. דניאל מדביק כבלים.

היא הסתכלה על זה. זה נראה מוזר כתוב ככה, כמו שורה משיר גרוע. אבל שירה ברק קראה הרבה ספרים. והיא ידעה שבכל ספר טוב, יש רגע שבו הגיבור עושה משהו קטן כשהוא חושב שאף אחד לא מסתכל. ושהרגע הזה הוא תמיד, תמיד, הדבר האמיתי.

"אנשים ששונאים מישהו," אמרה בשקט, לבמה הריקה, "לא מדביקים בשבילו כבלים."

הבמה לא ענתה. אבל מאחוריה, מהשיחים, נשמע צפצוף אחד, נמוך ומסכים.

מה שקורה במחנה פרק 27: החזרה - לייק לקרוא - ספרים לקריאה אונליין