חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שישים ושתיים

ברכת הבנים אצלנו הייתה תמיד אותו דבר.

מנחם חוזר מבית הכנסת, עם הכובע ועם הסידור, ואומר "שבת שלום" בקול רם מהפתח. אנחנו שרים "שלום עליכם", הוא הולך מסביב לשולחן, ואחר כך, לפני "אשת חיל", הוא נעמד ליד הילד. שם שתי ידיים על הראש. ואומר בשקט, כמעט בלחישה, כמו סוד: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה. יברכך ה' וישמרך". ומנשק על המצח.

שש שנים זה היה יהודה. בהתחלה תינוק בעגלה, ומנחם היה מתכופף אליו ומניח יד אחת על הכיפה הקטנה שבקושי נשארה על הראש. אחר כך פעוט שעומד על הכיסא כדי להיות גבוה. אחר כך ילד שעומד ליד, וסוגר עיניים, ומחכה לנשיקה. יהודה תמיד סגר עיניים. מנחם היה אומר שזה כי הוא מקבל את הברכה בכל הגוף.

מאז שיוספי הגיע, זה יוספי. בשבת הראשונה הוא לא ידע מה לעשות. אצלם, בנתיבות, דוד מברך את כל הבנים ביחד, בשורה, כולם עומדים, והוא עובר מאחד לאחד, והקטנים מצחקקים. כאן היה רק הוא. הוא עמד מול מנחם עם הידיים לאורך הגוף, ומנחם הניח עליו ידיים, ויוספי פקח עיניים והסתכל עליו כל הברכה. מנחם התבלבל קצת, ואמר "כמנשה" פעמיים.

עכשיו כבר התרגלו. יוספי לא סוגר עיניים, אבל הוא מוריד את הראש, ומנחם מניח ידיים, ומברך, ומנשק, ויוספי אומר "אמן" בקול חזק מדי, ומנחם מחייך.

אני תמיד עמדתי בצד, ליד הנרות, ושמרתי על הרגע הזה כמו על משהו שביר. זה היה הרגע היחיד בשבוע שבו מנחם נגע בילד בלי סיבה. לא כדי להלביש, לא כדי להרים, לא כדי לעצור. רק להניח ידיים ולברך. גם כשהיה עייף, גם כשהיה כועס על משהו מהישיבה, הידיים שלו על הראש של הילד היו תמיד רכות.

באותו ליל שבת הכל היה רגיל. אמא שלי לא באה, היינו רק שלושתנו. נרות, חלות, מפה לבנה. המרק עוד היה על הפלטה, והריח מילא את הבית. מנחם חזר מבית הכנסת רגוע, אפילו שמח. הוא סיפר שהחזן החדש שר את "לכה דודי" בניגון של קרליבך, ושחצי מבית הכנסת התבלבל.

הדלקתי נרות בדיוק בזמן, עם המטפחת הלבנה של שבת, ובירכתי, וכיסיתי את העיניים כמו תמיד. בתוך הידיים, בחושך הקטן שלי, אמרתי את מה שאני אומרת כל שבת מאז החילוף: שני שמות, אחד אחרי השני, יהודה ויוסף עובדיה. ביקשתי שיהיו בריאים, ושיהיו שמחים, ושיהיה להם מישהו שמניח עליהם ידיים. רק אחר כך הורדתי את הידיים מהעיניים. מנחם ויוספי כבר יצאו לבית הכנסת, והבית היה מלא אור, וריח של מרק, ושקט של לפני שבת.

שרנו "שלום עליכם". יוספי שר בקול רם, ומנחם שר איתו, ואני שרתי בשקט, כי אני תמיד שרה בשקט.

ואז מנחם קם לברכת הבנים.

יוספי נעמד. הוריד את הראש. מנחם שם את שתי הידיים על הכיפה שלו.

"ישימך אלוהים", אמר מנחם, וסגר עיניים, "כאפרים וכמנשה".

ועצר.

לא עצירה רגילה, של נשימה. עצירה ארוכה. הידיים שלו נשארו על הראש של יוספי, והעיניים שלו נשארו סגורות. ראיתי את השפתיים שלו זזות. ראיתי את הצורה שהן עושות.

י.

הצורה של התחלת המילה. כמו שפותחים פה לשם שאומרים אלפי פעמים. כמו שקוראים לילד מהחצר. י-ה…

הוא סגר את הפה.

בלע.

פתח עיניים. הסתכל על הראש שמתחת לידיים שלו. ראש עם שיער שנגזר קצר אצל אבישג, ועכשיו מתחיל לצמוח. ראש אחר. לא הראש של יהודה.

"יברכך ה' וישמרך", הוא אמר. בקול רגיל. מהר קצת. "יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

ונישק את יוספי על המצח.

"אמן!" אמר יוספי בקול חזק מדי.

מנחם חייך. אבל החיוך לא הגיע לעיניים.

הוא חזר למקום שלו. הרים את הכוס. "אשת חיל", הוא התחיל לשיר, והקול שלו נשבר בשורה השנייה, ונבנה מחדש בשלישית. הוא לא הסתכל עליי כל השיר. בדרך כלל הוא מסתכל עליי ב"רבות בנות עשו חיל". הפעם הוא הסתכל על המפה.

יוספי לא שם לב. או ששם לב ולא אמר. עם יוספי אף פעם לא יודעים.

אבל ראיתי אותו אחר כך, בזמן הקידוש, מסתכל על מנחם מעל הגביע. מבט ארוך, בודק, כמו שהוא מסתכל על פאזל שחסרה בו חתיכה. וכשמנחם שתה, יוספי הוריד את העיניים, והתחיל לשחק עם הפירורים של החלה על המפה, ולסדר אותם בשורה.

עשינו קידוש. נטלנו ידיים. בצענו חלה. המרק היה טוב, אולי יותר מדי מלח. דיברנו על הפרשה, ויוספי סיפר מה הרבי אמר, ומנחם שאל שאלות, וצחק, ואמר "יפה מאוד". הכל רגיל. לגמרי רגיל.

רק כשהבאתי את העוף מהפלטה, ראיתי שמנחם לא אכל את המרק. הצלחת שלו הייתה מלאה, והכף הייתה נקייה, לידה.

אחרי הסעודה, אחרי ברכת המזון, יוספי נרדם על הספה עם ספר. מנחם הרים אותו ונשא אותו למיטה, כמו שהוא עושה כל שבת. אני פיניתי את השולחן.

כשהוא חזר, הוא לא התיישב. הוא נעמד ליד החלון בסלון, עם הגב אליי, והסתכל החוצה, על הרחוב השקט של ליל שבת, על הפנסים, על אנשים שהולכים לאט מבית לבית לשמחות.

"מנחם", אמרתי בשקט.

"מה?"

"ראיתי".

הוא לא הסתובב.

"ראית מה?"

לא עניתי. לא הייתי צריכה.

הוא עמד עוד זמן. ואז אמר, לחלון: "שש שנים, הני. כל שבת. שלוש מאות שבתות. יותר. הידיים יודעות לבד".

"אני יודעת".

"זה לא שאני מתבלבל", הוא אמר. "אני יודע מי מתחת לידיים. זה לא זה. זה ש… שהפה רוצה להגיד גם אותו. כאילו יש שני ראשים. ואני מברך רק אחד".

לא היה לי מה להגיד לזה. אז קמתי, והלכתי אליו, ונעמדתי לידו ליד החלון. לא נגעתי. רק עמדתי.

"גם דוד מברך אותו עכשיו", אמרתי בשקט. "כל ליל שבת. בשורה, עם כל הבנים".

מנחם הנהן לאט. "אני יודע", הוא אמר. "זה מה שאני אומר לעצמי".

"וזה עוזר?"

הוא חשב.

"לא", הוא אמר. "אבל זה נכון".

הוא אמר את זה בלי מרירות. כמו שאומרים "יורד גשם". עובדה, שאין מה לעשות איתה, חוץ מללבוש מעיל.

בחוץ עברה משפחה, אבא ושלושה ילדים קטנים, הולכים לאט באמצע הכביש הריק, כמו שהולכים רק בליל שבת. הקטן ביותר ישב על הכתפיים של האבא, והחזיק לו את הכובע בשתי ידיים, כדי שלא ייפול. מנחם הסתכל עליהם עד שהם נעלמו בפינה. ראיתי את השפתיים שלו זזות שוב, בלי קול. לא ידעתי מה הוא אמר. אולי שוב את הברכה. אולי רק את השם.

עמדנו שם עד שהנרות על השולחן כבו, אחד אחרי השני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *