חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שישים ושש

המפתחות היו על השולחן במטבח. צרור עם המפתח של הבית, של האוטו, של חדר העבודה בישיבה, ושל הארון שלו שם. הארון שבו, עמוק בפנים, שוכב הטלפון הישן עם המטען.

ראיתי אותם בעשר וחצי, כשניגבתי את השולחן. הוא יצא בשמונה. הוא נסע עם שכן, כי האוטו שלו היה אצל אחיו. הוא בטח לא שם לב שהוא שכח.

אבל הוא ישים לב כשיחזור, ויעמוד מול הדלת הנעולה בחצות. וירצה לא להעיר אותי, ויצלצל בכל זאת. ויוספי יתעורר.

חשבתי להתקשר אליו. אבל בשעה הזאת, בישיבה, הוא לא עונה. הוא מכבה את הטלפון בזמן הסדר. זה עוד כלל שלו.

עמדתי רגע במטבח עם המפתחות ביד והקשבתי לבית. יוספי נשם בחדר שלו, נשימות ארוכות, של שינה עמוקה. השעון תקתק. על המקרר היה תלוי הציור של יוספי, הדג הכתום עם הפסים, מחזיק במגנט של קופת חולים. בבית הזה, עכשיו, הכל היה במקום. רק מנחם לא.

אמא של שמעיה הסכימה לשבת אצלנו חצי שעה. "לכי, לכי", היא אמרה, עם הסוודר מעל החלוק, "הוא ישן, אני אהיה פה עם הסידור". לקחתי את האוטו שלי, שחזר מהמוסך, ונסעתי.

הישיבה בלילה נראית אחרת. ביום היא מלאה בחורים, וקולות, ותלמידים שרצים במדרגות עם גמרות פתוחות. בלילה, אחרי שהסדר נגמר, נשארים רק כמה. החלונות של בית המדרש היו מוארים, אבל הקומה הראשונה כבר הייתה חשוכה, והחצר הייתה ריקה, חוץ מחתול אחד ליד הפחים.

הדרך לשם הייתה ריקה. רמזורים מהבהבים בצהוב, אוטובוס לילה אחד, חנות פיצה עם כיסאות הפוכים על השולחנות. ברדיו של האוטו התחיל שיר, ומיד כיביתי. רציתי שקט. כל הדרך חשבתי מה אגיד לו, אם הוא יצא אליי. "שכחת את המפתחות". ואולי עוד משהו. ואולי לא.

עליתי במדרגות. הדלת של בית המדרש הייתה פתוחה למחצה. לא נכנסתי. אישה לא נכנסת לבית המדרש של ישיבה בעשר וחצי בלילה. רק הצצתי, כדי לראות אם יש מישהו שאוכל לבקש ממנו לקרוא למנחם.

לא היה אף אחד. חוץ ממנו.

הוא ישב בשורה האחרונה, ליד החלון. בית מדרש ענק, מאה סטנדרים, מאה כיסאות, כולם ריקים. מנורות ניאון לבנות. ארון קודש עם פרוכת כחולה. ריח של ספרים ישנים ושל קפה.

והוא ישב שם, לבד, עם גמרא סגורה לפניו.

לא לומד. לא מתפלל. ישב. עם שתי הידיים על הכריכה, כמו שמחזיקים משהו שעלול לברוח. והסתכל החוצה, מהחלון, על החושך.

עמדתי בפתח, ולא יכולתי לזוז.

מאחוריי, במסדרון, נדלקה ונכבתה מנורה עם חיישן, ואני נבהלתי, ונצמדתי לקיר. אף אחד לא בא. רק הזמזום של המקרר בחדר האוכל, ורעש של ברז מטפטף מאיפשהו. ומנחם, באמצע כל השקט הזה, לא זז, כאילו גם הוא חלק מהרהיטים, כאילו ישב שם כבר שנים.

מנחם, ש"אין דבר כזה". מנחם, שהיה מסדר שידוכים בטלפון בין מנחה למעריב. מנחם, שבנה חצי סוכה לבד בגיל שש. ישב לבד בבית מדרש ריק, מול גמרא סגורה, ובהה בחושך.

ואז ראיתי את השפתיים שלו זזות.

לא שמעתי. הייתי רחוקה מדי. אבל אחרי שש שנים, ואחרי ברכת הבנים ההיא, הכרתי את הצורה. י. ה. ו. ד. ה.

הוא אמר את השם. לבד. בשקט. בבית מדרש ריק, שבו אף אחד לא ישמע.

ואחר כך הוא הוריד את הראש על הגמרא הסגורה, כמו ילד שנרדם על השולחן בכיתה. ונשאר ככה.

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי. אולי דקה. אולי חמש. הרגליים שלי נעשו כבדות, והמפתחות ביד שלי נעשו לחים מהזיעה. רציתי להיכנס. רציתי לרוץ אליו, לשבת לידו, להגיד לו שאני יודעת, שאני יודעת הכל, שגם אני ככה כל לילה. רציתי להגיד לו: הוא בסדר. יש לי תמונה. הוא קורא הכי טוב בכיתה. הוא כתב "שחכתי".

לא נכנסתי.

כי זה לא היה שלי. הרגע הזה, בבית המדרש הריק, היה שלו. בינו לבין הקב"ה ובין הילד שלו. ואם הייתי נכנסת, הייתי לוקחת לו את זה.

ירדתי במדרגות בשקט. בחצר, ליד הפחים, החתול הסתכל עליי. מצאתי את השמש של הישיבה, איש זקן עם כובע גרב, שישב בחדר הקטן ליד השער עם ספר תהילים.

"סליחה", אמרתי. "אני אשתו של ר' מנחם. הוא שכח את המפתחות. אפשר להשאיר לו אצלך?"

"בוודאי, בוודאי", אמר השמש, ולקח. ואחר כך, כשכבר הסתובבתי, הוא אמר: "הוא נשאר הרבה בלילות, בזמן האחרון".

עצרתי.

"כן?"

"אחרי שכולם הולכים", אמר השמש. "יושב שם לבד. פעם הוא היה הראשון שהולך, אחרי השיעור. עכשיו הוא האחרון. אני לא שואל. מי אני שאשאל". הוא הנהן לעצמו. "אבל אני אומר לו תהילים. שיהיה".

"תודה", אמרתי, והקול שלי לא יצא כמו שרציתי.

"אין על מה", הוא אמר. "בני אדם, יש להם צער. גם רבנים".

ירדתי לאוטו וישבתי בו כמה דקות לפני שהתנעתי. הידיים שלי היו על ההגה, והמפתח במתג, ולא סובבתי. הסתכלתי למעלה, על החלונות המוארים של בית המדרש. מאחד מהם, אם התאמצתי, יכולתי לראות צל של כתף, ליד החלון האחרון. הצל לא זז. ואני אמרתי, בשקט, באוטו, את אותו פרק שהשמש אמר: "יענך ה' ביום צרה". ואחר כך התנעתי ונסעתי.

נסעתי הביתה. אמא של שמעיה נרדמה על הספה עם הסידור על החזה. העירותי אותה בעדינות, והיא אמרה "הוא לא זז אפילו פעם אחת", והלכה.

ברמזור, ליד הבית, ראיתי את עצמי במראה של האוטו. המטפחת זזה הצידה, והעיניים היו אדומות. לא בכיתי. לא הבנתי למה הן אדומות. אולי בגלל הניאון. אולי בגלל השמש הזקן עם הכובע. אולי בגלל ש"פעם הוא היה הראשון שהולך". ואני לא ידעתי. שבועות הוא נשאר שם, אחרון, ואני חשבתי שהוא בשיעור.

בחצות ועשרים שמעתי את המפתח בדלת.

הוא נכנס בשקט. הוא לא אמר כלום על המפתחות. ואני לא אמרתי כלום. הוא לא ידע שראיתי. והשמש, כנראה, לא אמר לו שהייתי.

או שאמר, והוא לא רצה לדבר על זה.

הוא נכנס לחדר, והתפשט בחושך, ושכב.

"תודה על המפתחות", הוא לחש.

אז השמש אמר לו.

"בבקשה", לחשתי.

הוא לא שאל איך ידעתי איפה המפתחות. לא שאל מה עשיתי בבית המדרש בשעה כזאת. ואני לא שאלתי אותו על מה הוא מתפלל שם, לבד, אחרון. היו בינינו עכשיו שתי שאלות שאף אחד לא שאל, והן שכבו איתנו בחושך, כמו עוד שני אנשים בחדר.

יותר לא דיברנו. אבל אחרי זמן, בחושך, הרגשתי את היד שלו מושטת בין המיטות. לא נוגעת. רק מושטת. כמו שיוספי הושיט את היד שלו אליי באוטו, מנתיבות.

הושטתי גם את שלי, לחלל שביננו. וככה נרדמנו, שתי ידיים מושטות לחושך, משני צדדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *