מנחם תמיד היה רועש.
לא רועש כמו שילדים רועשים. רועש כמו שגברים עסוקים רועשים. הטלפון שלו צלצל עשרים פעמים ביום, ובכל פעם הוא ענה בקול רם, באמצע כל דבר. "כן, ר' שמעון. בוודאי. תשלח את הבחור אליי מחר בשמונה". "לא, לא, לא. אין דבר כזה. תגיד להם שאני אמרתי". "שידוך? ספר לי. מה הוא לומד? איפה?" הוא היה מסתובב בבית עם הטלפון, ומדבר, ומחליט, ומסדר. ואני הייתי מלמדת בנות על "שלום בית", ובבית שלי היה שלום, אבל לא שקט.
בשבועות האחרונים זה השתנה.
זה התחיל בדברים קטנים, כמו שכל שינוי מתחיל. הוא הפסיק לשרוק במקלחת. כל השנים הוא שרק בבוקר, ניגונים של חסידות, את אותו "אנא בכח" בדיוק, וזייף בדיוק באותו מקום. פתאום, באחד הבקרים, שמעתי רק את המים. חיכיתי. הניגון לא בא. גם למחרת לא. ואני, שכל השנים התלוננתי שהוא מעיר את הבניין, עמדתי במטבח והתגעגעתי לזיוף.
בהתחלה לא שמתי לב. אחר כך, כששמתי לב, חשבתי שזה בגלל העייפות. אחר כך, שזה בגלל יוספי, בגלל הנסיעה ההיא, בגלל הכללים. אבל הנסיעה הייתה כבר מזמן, והכללים נעשו רגילים, ויוספי נרגע. ומנחם נשאר שקט.
הוא עוד ענה לטלפון. אבל בשקט. ולפעמים, ראיתי, הוא הסתכל על המסך, ראה את השם, והניח לו לצלצל. פעם אחת זה היה הראש ישיבה. הוא חזר אליו אחרי שעה, והתנצל.
בארוחות הוא היה יושב, ואוכל, ושואל את יוספי מה למד, ומקשיב לתשובה עד הסוף. בלי להעיר. בלי לתקן. פעם, כשיוספי אמר שיוסף הצדיק היה "מלך מצרים", מנחם לא אמר "משנה למלך". הוא רק אמר "כמעט", והמשיך לאכול.
הוא התחיל לשאול את יוספי שאלות. לא שאלות של בחינה. שאלות אחרות. "מה היה הכי טוב היום?" "עם מי שיחקת בהפסקה?" "איזה צבע הכי יפה בעיניך?" יוספי ענה בשמחה, ארוך, עם ידיים. מנחם הקשיב. אחר כך, בערב, ראיתי אותו כותב משהו בפנקס הקטן שלו, זה שהוא כותב בו את השיעורים. לא שאלתי מה.
בשבת הוא לא נרדם על הספה אחרי הסעודה, כמו כל שבת מאז שהתחתנו. הוא ישב, עם ספר פתוח, והסתכל על יוספי משחק על השטיח. לא קרא. רק הסתכל.
"אתה לא עייף?" שאלתי.
"לא", הוא אמר. "דווקא לא".
"אז תנוח בכל זאת", אמרתי. "שבת".
"אני נח", הוא אמר, ולא הוריד את העיניים מיוספי. "ככה אני נח".
יוספי בנה מגדל מקוביות, גבוה, עקום, וכל פעם שהוסיף קובייה הוא הסתכל על מנחם, לבדוק אם הוא רואה. ומנחם ראה. בכל פעם הוא הנהן, קטן, כמו שמהנהנים לחזן שהגיע לקטע הנכון. כשהמגדל נפל, יוספי צעק "אוי!" ומנחם צחק. צחוק קצר, אמיתי, הראשון ששמעתי ממנו כבר הרבה זמן. ואז שתק שוב.
וגם הלילות. הוא חזר מהישיבה, ובמקום ללכת ישר לחדר, היה נכנס לחדר העבודה. האור היה נדלק. ואחר כך, אחרי עשר דקות, רבע שעה, עשרים, היה כבה. ידעתי מה הוא עושה שם. לא הייתי צריכה להציץ. ידעתי שהציור עדיין על המדף, בין הש"ס הקטן למשנה ברורה. ידעתי שהוא עומד מולו.
לא שאלתי. במקום לשאול, התחלתי להשאיר לו דברים. כוס תה על השולחן בחדר העבודה, כשהוא חזר. פרוסה של עוגה על צלחת קטנה. פעם אחת, את החוברת של יוספי מהחיידר, עם הציון "מצוין" בעיפרון אדום, פתוחה על הכיסא שלו. בבוקר הכוס הייתה ריקה, והצלחת נקייה, והחוברת מונחת בחזרה בילקוט של יוספי, מסודרת. הוא לא אמר כלום. גם אני לא.
אמא שלי שמה לב לפניי. היא באה ביום שלישי, עם עוגת שמרים, וישבה איתנו לכוס תה, ואחרי שמנחם יצא, היא הסתכלה עליי מעל הכוס.
"מה יש לו?" היא שאלה.
"למנחם? כלום".
"הני". היא הניחה את הכוס. "אני מכירה אותו מאז שהוא בא לפגישה הראשונה. הוא לא התווכח איתי אפילו פעם אחת היום. אמרתי שהעוגה של השכנה יותר טובה מהעוגה של אמא שלו, והוא אמר 'יכול להיות'. מנחם? יכול להיות?"
צחקתי למרות עצמי. "הוא עייף", אמרתי.
"הוא לא עייף", היא אמרה. "הוא מתגעגע".
הפסקתי לצחוק.
"אני לא טיפשה", היא המשיכה בשקט. "גם אבא שלך היה ככה, כשנפטרה סבתא. שבועות לא אמר מילה, ואחר כך יום אחד ישב ובכה כמו ילד ליד השולחן. גברים כמו מנחם, כמו אבא שלך, הם מחזיקים בפנים. מחזיקים, מחזיקים, ואחר כך זה יוצא בבת אחת".
"אז מה עושים?"
שאלתי את זה כמו שתלמידה שואלת, ושמעתי את עצמי, ונבהלתי. בת שלושים ומשהו, אמא, מורה, אשה של משגיח, ואני יושבת במטבח של עצמי ושואלת את אמא שלי מה עושים, כמו בגיל שמונה, כשהבובה נקרעה.
"כלום", היא אמרה. "מחכים. ומכינים עוגה". היא דחפה אליי את הצלחת. "ולא שואלים. אם שואלים, הוא יגיד 'אין דבר כזה', ויסגור את הדלת. תני לו לפתוח לבד".
"והוא יפתח?"
"הוא כבר פותח", היא אמרה. "את לא רואה? הוא שותק. אצל מנחם, שתיקה זה פתיחה".
חשבתי על זה כל אחר הצהריים. שתיקה זה פתיחה. אצל מנחם.
בזמן שקילפתי תפוחי אדמה, בזמן שתליתי כביסה, בזמן שבדקתי את המבחנים. ניסיתי להיזכר מתי מנחם שתק ככה בפעם האחרונה. ונזכרתי. בשנים של ההמתנה, לפני יהודה. גם אז הוא היה שותק ככה לפעמים, ימים שלמים, והולך לישיבה, ולומד עד מאוחר. ואחר כך, יום אחד, הוא חזר הביתה עם זר פרחים ביום שלישי, בלי סיבה, ואמר "הקב"ה לא שוכח". זה היה כל הדיבור שלו על זה, בכל השנים.
אולי גם עכשיו, חשבתי, הוא מחכה למשהו. ולא יודע עדיין למה.
בערב, כשהכנתי את יוספי לשינה, הוא שאל:
"אבא עצוב?"
"למה אתה חושב?"
"כי הוא שואל אותי הרבה שאלות", אמר יוספי. "אבא דוד היה עושה ככה כשסבא היה בבית חולים. שואל שאלות. ככה הוא לא היה צריך לדבר על עצמו".
הסתכלתי עליו. שוב. הילד הזה.
"אולי אבא קצת עצוב", אמרתי. "אבל הוא בסדר".
"כי הוא מתגעגע ליהודה", אמר יוספי. לא שאלה.
לא עניתי. נשקתי לו.
"אני לא אשאל אותו שוב", הוא אמר, כשכבר כמעט נרדם. "הוא אמר שעל זה לא מדברים. אבל אני אגיד ליהודה. שאבא עצוב. שזה בגללו. שזה בגלל שהוא אוהב אותו".
"יוספי…"
אבל הוא כבר ישן.
בלילה, כשמנחם חזר, האור בחדר העבודה נדלק. ספרתי. עשרים ושתיים דקות.
שכבתי ושמעתי. את הכיסא שלא נגרר, כי הוא לא התיישב. את הדפים שלא דופדפו, כי הוא לא למד. רק שקט, ואחר כך שקט אחר, של מי שעומד מול משהו ולא זז. ובאמצע השקט, התינוקות של השכנים מלמעלה התחילו לבכות, ואחר כך נרגעו, ואחר כך שוב.
ואני שכבתי במיטה, ערה, ולא שאלתי.