זה היה בבוקר, בשבע ורבע, כשאני מורחת כריכים ומנחם שותה קפה ליד החלון. יוספי היה עוד בחדר, מתלבש, וצעק מדי פעם "איפה הגרב השני?", ואני צעקתי בחזרה "מתחת למיטה", והוא צעק "אין!", וזה היה בוקר רגיל.
ומנחם, מבלי להסתובב מהחלון, אמר:
"מה שלומו, את חושבת?"
הסכין עצרה באמצע הלחם.
הוא לא אמר את השם. הוא לא היה צריך. בבית הזה היה רק "הוא" אחד שלא אומרים את שמו.
"של מי?" שאלתי. טיפשי. ידעתי שזה טיפשי ברגע שאמרתי.
ראיתי את עצמי מבחוץ, כמו בסרט שלא הסכמתי לראות: אשה עם סכין בידה, עומדת מול לחם, ומעמידה פנים שהיא לא יודעת על מה שואלים אותה. כמו התלמידות שלי, כשאני שואלת מי כתבה על השולחן, וכולן מסתכלות על התקרה.
מנחם הסתובב. הוא החזיק את הכוס בשתי ידיים. העיניים שלו היו אדומות בשוליים, כמו של מי שלא ישן הרבה.
"את יודעת של מי", הוא אמר.
"כן".
"אז מה את חושבת? מה שלומו?"
היו לי שתי תשובות.
אחת הייתה האמת. שהוא בסדר. שהוא קורא הכי טוב בכיתה, ושהוא למד פרשת ויגש, ושמרדכי מגן עליו, ושהוא קורא לאבישג "אמא אבישג", ושדוד קורא לו סיפור כל לילה, ושהלחם עם שומשום, ושהוא אמר שלום בקול שקט, אחת עשרה שניות, עם השין הרכה. שהוא כתב "שחכתי". שהוא עומד בחצר עם יד על הכידון של אופניים ירוקים, ומסתכל למצלמה ברצינות, עם הכיפה הכחולה שלנו.
והשנייה הייתה מה שאישה שלא כותבת מיילים בלילה הייתה עונה.
ובין השתיים עמדתי, עם הסכין ועם החמאה, ועם הבוקר של שבע ורבע, ועם ילד שצועק על גרביים. כמה קל היה להגיד את הראשונה. כמה קל היה לפתוח את הפה ולתת למילים לצאת, כמו שהן רצו כבר שבועות. ואז הוא היה יודע. ואז הייתי צריכה לספר הכל, עכשיו, בשבע ורבע, כשיוספי עוד בפיג'מה, וכשהכריכים עוד לא בשקיות.
"אני חושבת שהוא בסדר", אמרתי. לאט. בוחרת כל מילה, כמו מי שהולכת על אבנים בנחל. "אני חושבת שהוא בבית טוב. עם אנשים טובים. אני חושבת שהוא כבר מתרגל. שהוא לומד. שהוא אוכל טוב, כי שם כולם אוכלים כמוהו".
מנחם הקשיב.
"ואני חושבת", הוספתי, "שהוא מתגעגע. אבל פחות מבהתחלה. כמו שיוספי אמר על דוד. 'כל יום, אבל פחות מבהתחלה'".
מנחם הנהן לאט.
הוא הסתובב שוב לחלון, ושתה מהקפה, לאט. בחוץ, בחצר, השכנה מהקומה הראשונה השקתה עציצים, ושמעיה רץ עם ילקוט פתוח לכיוון השער, ואמא שלו צעקה אחריו שישכח את הראש עוד יום אחד. בוקר רגיל, של שכונה רגילה. ובתוך המטבח שלנו, ליד החלון, עמד אדם ושאל על ילד שאף אחד מהשכונה הזאת לא זוכר.
"את חושבת", הוא חזר. "או שאת יודעת?"
הלב שלי עצר.
הוא הסתכל עליי. לא מאשים. לא חוקר. רק מסתכל, כמו שמסתכלים על מישהו שאתה מכיר כל כך הרבה זמן שאתה כבר לא צריך לשאול את השאלה עד הסוף.
"אני…" התחלתי.
"איפה הגרב השני?!" צעק יוספי מהחדר.
"בתוך הנעל!" צעק מנחם בחזרה, בלי להסתובב.
שקט. ואחר כך: "מצאתי!"
מנחם חייך, חיוך קטן, עייף. "הוא תמיד שם את הגרב בתוך הנעל בלילה", הוא אמר. "כדי לא לשכוח. ובבוקר שוכח ששם".
"איך אתה יודע?" שאלתי, מופתעת.
"שאלתי אותו", אמר מנחם. "בשבוע שעבר. כמו שאמרת לי. שאלתי מה הוא עושה כדי לא לשכוח דברים. הוא הסביר לי עשר דקות". הוא הניח את הכוס על אדן החלון. "הוא אוהב להסביר".
"אמרתי לך".
"אמרת".
ואחר כך, בלי הפסקה, כאילו השיחה לא נקטעה:
"לא חייבת לענות, הני".
"על מה?"
"אם את חושבת או יודעת", הוא אמר. "לא חייבת לענות. לא היום". הוא לקח את הכובע מהקולב. "אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה. עוד לא".
הוא סובב את הכובע בידיים, פעם אחת, כמו שהוא עושה לפני שהוא נכנס לשיחה קשה עם הורים של בחור. ראיתי את האצבעות שלו עוברות על השוליים, מיישרות קמט שלא היה שם.
"מנחם…"
"אני יודע שאת מדברת איתה", הוא אמר בשקט. "לא יודע איך. לא יודע כמה. אבל אני רואה את הפנים שלך בבקרים. אני רואה שאת פחות עצובה. ושאת יותר עצובה. ביחד. ואני לא שואל. כי אם אני אשאל, אני אצטרך להחליט מה לעשות עם התשובה. ואני עוד לא יודע".
לא עניתי. לא יכולתי.
"רק תגידי לי דבר אחד", הוא אמר, ונעמד בפתח המטבח, עם הכובע ביד. "רק אחד. בלי פרטים. בלי איך. הוא בסדר?"
הסתכלתי עליו. על בעלי, שישב לבד בבית מדרש ריק ולחש שם של ילד. שתחב שמיכה מכל הצדדים. שעצר באמצע ברכת הבנים.
"הוא בסדר", אמרתי. "באמת. הוא בסדר".
מנחם עצם עיניים לרגע. רגע ארוך. ראיתי את השפתיים שלו זזות. לא שם. משהו אחר. אולי "ברוך השם". אולי "תודה". אולי פרק תהילים שאני לא מכירה.
"טוב", הוא אמר, ופקח עיניים. "טוב. זה מה שרציתי לדעת".
יוספי נכנס למטבח, עם שתי הגרביים, עם הנעליים ביד, עם הכיפה עקומה.
"אני מוכן!"
"הנעליים על הרגליים, לא ביד", אמר מנחם. "בוא, אני אעזור לך לקשור".
"אני יודע לבד! קשר כפול!"
"אז תראה לי".
יוספי התיישב על הרצפה וקשר, עם הלשון בחוץ, לאט, ומנחם כרע לידו והסתכל, ולא עזר, ולא העיר. כשהקשר הכפול נגמר, מנחם מחא כף אחת.
"יפה מאוד", הוא אמר. "מי לימד אותך?"
יוספי הסתכל עליי. אחר כך על מנחם.
ראיתי אותו שוקל. כמה מותר להגיד. על מי. לפני מי.
"אבא דוד ניסה", הוא אמר. "אבל לא הצליח. ואז פה, לבד".
"לבד", חזר מנחם. "כמו גדול".
יוספי הנהן בגאווה, ולקח את הילקוט, ושם אותו על הגב, ויישר את הרצועות. מנחם עמד מאחוריו רגע, עם היד באוויר, כאילו רצה לעזור עם הרצועה, ואחר כך הוריד אותה. גם הוא לומד, חשבתי. מתי לעזור ומתי לתת.
הם יצאו. אני נשארתי במטבח, עם הכריכים, עם הסכין, ועם המשפט "את חושבת או שאת יודעת" תלוי באוויר, כמו ריח של קפה אחרי שכולם הלכו.
הכריכים נשארו על השיש. שכחתי לתת לו. רצתי למרפסת, אבל האוטו כבר יצא מהחניה. אחרי עשר דקות הטלפון שלי צלצל. מנחם. "שכחת את הכריך", הוא אמר, "אני חוזר". וחזר, ולקח, ונשק למזוזה, ויצא שוב. לא אמר מילה על השיחה. אבל בפתח, כבר עם הגב אליי, הוא אמר: "תודה על התשובה. על החלק שענית".