באותו לילה לא הצלחתי להירדם בכלל.
המשפט של הבוקר הסתובב לי בראש. "את חושבת, או שאת יודעת?" ואחריו: "אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה". ניסיתי לקרוא. ניסיתי לבדוק מבחנים. ניסיתי להגיד תהילים. בסוף כיביתי את האור ושכבתי בחושך, וחיכיתי לשמוע את המפתח.
הוא חזר באחת עשרה וחצי. מוקדם מהרגיל בזמן האחרון.
שמעתי את הדלת של הבניין למטה, ואת הצעדים שלו במדרגות. הוא עלה לאט, יותר לאט מבדרך כלל. באמצע הדרך הוא עצר, אולי לנשום, אולי לחשוב. בבית הישן הייתי יודעת לזהות את הצעדים שלו מתוך עשרה אנשים. כאן עוד לא הכרתי את הצליל של המדרגות. אבל את העצירה הכרתי.
שמעתי אותו תולה את הכובע. שמעתי אותו עובר ליד החדר של יוספי, ועוצר רגע, ועובר. ואז שמעתי את הדלת של חדר העבודה.
האור לא נדלק.
זה היה חדש. בכל הלילות הקודמים, האור נדלק. הוא עמד מול הציור באור. הפעם, החדר נשאר חשוך. רק פנס הרחוב, שנכנס מבעד לתריס, ועשה פסים על הרצפה.
קמתי. הלכתי במסדרון יחפה, כמו שהלכתי בכל הלילות של תשע וחצי, כשהקשבתי ליוספי. נעמדתי ליד הקיר, ליד הדלת הפתוחה של חדר העבודה, במקום שבו הוא לא יכול לראות אותי.
שמעתי אותו נושם. נשימות ארוכות, כבדות, כמו של מי שעלה במדרגות הרבה קומות.
ואז הוא דיבר.
"נו", הוא אמר. בשקט. אל הציור. "נו, יהודה".
עצמתי עיניים.
"אתה יודע שאני לא טוב בזה", הוא אמר. "בדיבורים. אמא שלך טובה. אני… אני טוב בלסדר. בטלפונים. בהחלטות. אמרו לי תמיד שאני טוב בהחלטות". הוא צחק צחוק קטן, יבש. "החלטתי שתלך. החלטתי מהר. החלטתי לפני שכולם היו מוכנים. כי חשבתי שזה הכי טוב. שזה כמו פלסטר. מורידים מהר, וכואב פחות".
שקט.
"זה לא כאב פחות", הוא אמר.
הוא שתק הרבה זמן. שמעתי את הכיסא חורק, כאילו הוא התיישב.
"כל בוקר אני לוקח את יוסף לחיידר", הוא אמר, "ואני חושב: גם אותך הייתי לוקח. אבל לא לקחתי. הני לקחה. אני הייתי בישיבה כבר בשבע. כל בוקר. שש שנים. ואני לא יודע אפילו באיזה צד של השער היית עומד לחכות לה. ימין או שמאל. אני לא יודע".
ימין, חשבתי. ליד העץ. תמיד ליד העץ, כי שם היה צל.
וכשהייתי מגיעה, הוא היה רץ אליי לאט. כן, לאט. יהודה ידע לרוץ לאט. בצעדים קטנים, מסודרים, עם הילקוט שמקפץ על הגב, ועם יד אחת מחזיקה את הכיפה. ילדים אחרים התנפלו על האמהות שלהם. יהודה היה מגיע, ונעמד, ומושיט לי את היד, כמו גבר קטן. ורק בבית, אחרי שסגרנו את הדלת, הוא היה מחבק.
"ובשבת, בברכה", הוא המשיך, "הידיים שלי מחפשות את הראש שלך. הן יודעות את הגובה. הן יורדות לגובה שלך, ויש שם ראש אחר. ראש טוב. ראש של הבן שלי. אבל לא שלך". הקול שלו נסדק. "ואני לא יודע מה לעשות עם הידיים".
שמתי יד על הפה. לא שמעתי שום דבר כזה ממנו, לא בשש השנים האלה. אולי אף פעם.
"אמרתי לכולם שזה נכון", הוא אמר. "שזה לטובתך. שבנתיבות תהיה בריא, תאכל כמו כולם, תהיה עם המשפחה שלך. וזה נכון. אני יודע שזה נכון. דוד איש טוב. הוא קורא לך כל לילה. הוא… הוא אבא טוב יותר ממני, אולי". שקט. "אבל זה לא אומר ש…"
הוא עצר. נשם.
"זה לא אומר שאני לא מתגעגע", הוא אמר. ואחר כך, יותר בשקט, כאילו מופתע מעצמו, כאילו שומע את המילים בפעם הראשונה: "אני מתגעגע אליך".
ואחר כך, שוב, כמו מי שבודק אם המילים מחזיקות: "אני מתגעגע אליך, יהודה. אני מתגעגע".
ואז הוא בכה.
לא שמעתי את מנחם בוכה מעולם. לא בבית החולים, כשד"ר קראוס אמר את המילים על סוגי הדם. לא כשהגיעו התוצאות. ביום החילוף הוא עמד כמו עמוד, והחזיק אותי, ולא נשבר. פעם אחת, בנתיבות, הוא חזר מ"מנחה" עם עיניים אדומות. אבל לא שמעתי.
עכשיו שמעתי. בכי של גבר. שקט, עמוק, עם הפה סגור, כמו מי שמנסה לא להעיר אף אחד. כמו שאני בכיתי מול אחת עשרה השניות.
עמדתי במסדרון, ליד הקיר, והדמעות שלי ירדו גם, בלי קול, והחזקתי את עצמי בכוח לא להיכנס.
הקיר היה קר מאחורי הגב. ריח של סבון כביסה עלה מהארון במסדרון, וריח של הלילה, של הגשם שירד בערב ועוד נשאר על החלונות. הרגליים היחפות שלי נדבקו לרצפה. לא זזתי. אפילו את הדמעות לא ניגבתי, כדי שהשרוול לא ירשרש.
כי זה לא היה שלי. זה היה הרגע שבו מנחם מודה בפני עצמו. ואם אני אכנס, הוא יצטרך להודות גם בפניי. והוא לא מוכן לזה עוד. ידעתי. אמא שלי אמרה: תני לו לפתוח לבד.
אחרי זמן, הבכי נרגע. שמעתי אותו נושף, מנגב את הפנים. שמעתי אותו קם. נעמד.
"טוב", הוא אמר לציור, בקול שלו, הרגיל. "טוב. אמרתי. עכשיו אני יודע".
ואחר כך, כמעט בחיוך: "אל תספר לאמא".
חזרתי לחדר מהר, על קצות האצבעות, ונכנסתי למיטה, ומשכתי את השמיכה עד הסנטר, ועצמתי עיניים. הלב שלי דפק.
הוא בא אחרי כמה דקות. הוא שטף פנים קודם, שמעתי את המים. הוא נכנס בשקט, והתפשט, ושכב.
"הני?" הוא לחש.
לא עניתי. נשמתי עמוק, לאט, כמו מי שישנה.
"טוב", הוא לחש. "שתישני".
הוא הסתובב על הצד. תוך כמה דקות הנשימה שלו התארכה, נעשתה כבדה, שקטה. הוא נרדם מהר. מהר יותר מכל הלילות האחרונים. כמו מי שהוריד משא.
ואני שכבתי ערה, והסתכלתי על הפסים של הפנס על הקיר, וחשבתי: הוא לא יודע שאני יודעת. ואני לא יודעת איך להגיד לו שאני יודעת, בלי להגיד לו את כל השאר.
ושאלתי את עצמי מה עוד הוא אומר לציור, בכל הלילות האלה, כשהאור כן נדלק. כמה דברים הוא סיפר ליהודה שלא סיפר לי. ומה אני סיפרתי לאבישג, במכתבים, שלא סיפרתי לו. שני אנשים באותה מיטה, וכל אחד מהם מדבר עם מישהו אחר בלילה.
אל תספר לאמא, הוא אמר לציור.
אל תספר לאמא. כאילו אני זרה. כאילו אני מישהי שצריך לשמור ממנה. ובאותו רגע הבנתי שגם הוא, כמוני, חושב שהוא שומר עליי. שגם הוא שותק כדי שאני לא אבכה. שני אנשים באותו בית, כל אחד שומר על השני מאותו דבר, וכל אחד לבד.
יהודה לא סיפר. אני שמעתי לבד.