חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שישים וארבע

הלילה ההוא היה קר. אחד מהלילות האחרונים של החורף, כשהגשם חוזר לביקור קצר, כאילו שכח משהו. הרוח דפקה על התריסים כל הערב, ויוספי ביקש עוד שמיכה, והבאתי לו את הפוך הישן מהארון העליון, זה עם הכיסוי הכחול.

מנחם לא יצא לישיבה באותו ערב. השיעור בוטל, כי הרב שמוסר אותו היה בחתונה. הוא ישב בסלון עם ספר, ואני ישבתי לידו עם המבחנים, והיה שקט נעים, שקט של בית רגיל, של זוג רגיל, שכמעט שכחתי שיש.

הוא אפילו הכין לנו תה. שני ספלים, עם נענע מהעציץ במרפסת, ועם סוכר בשבילי, שתי כפיות, כמו שאני אוהבת. הוא זכר. הוא שם את הספל שלי על השולחן הקטן, ליד הערימה של המבחנים, ואמר "בבקשה", כמו שאומרים לאורחת. צחקתי, והוא צחק גם, ולרגע היה נדמה לי שאנחנו שוב בחודש הראשון של הנישואים, בדירה השכורה בבית וגן, עם הכיסאות הלא תואמים.

בעשר וחצי הלכתי לבדוק את יוספי. הוא ישן, אבל הפוך החליק לו ממנו, והוא שכב מכווץ, עם הברכיים לחזה, עם יד אחת מתחת ללחי.

עמדתי להתכופף ולכסות אותו, כששמעתי את מנחם מאחוריי.

"תני לי", הוא אמר בשקט.

זזתי הצידה. הוא נכנס.

הוא לא הדליק את האור. האור מהמסדרון הספיק. הוא התכופף, והרים את הפוך מהרצפה, וניער אותו קצת, ופרש אותו על יוספי. מכף רגל ועד הכתפיים. ואחר כך עשה משהו שראיתי אותו עושה רק פעם אחת בחיים, לפני כמה חודשים, באותו ערב שלא שכחתי: הוא תחב את השוליים של הפוך מתחת למזרן. מצד אחד. מהצד השני. מלמטה, ליד הרגליים. לאט. בתנועות של מי שעושה משהו חשוב מאוד, ולא רוצה לטעות.

יוספי זז בשינה, ונאנח, והתיישר קצת. הברכיים ירדו מהחזה. היד יצאה מתחת ללחי.

מנחם נשאר כפוף מעליו.

ואז שמעתי אותו לוחש.

"ככה", הוא לחש, "ככה הייתי צריך גם לו".

הקול שלו היה כל כך נמוך שכמעט לא שמעתי. לא קול של משגיח, ולא קול של אבא. קול של מישהו שמדבר לעצמו, בחושך, כשהוא בטוח שאף אחד לא שומע.

עצרתי את הנשימה.

"גם לו הייתי מסדר ככה. למה לא סידרתי?"

אותן מילים. כמעט בדיוק. כמו באותו ערב, לפני כמה חודשים, כשעמדתי באותו מקום, במסדרון, ושמעתי אותו בפעם הראשונה. אז לא אמרתי כלום. הלכתי למטבח, ושטפתי כוסות נקיות, ולא אמרתי כלום.

"שש שנים", לחש מנחם לילד הישן. "שש שנים, ואני לא זוכר אפילו פעם אחת שתחבתי לו את השמיכה. תמיד את. תמיד הני. אני הייתי אומר קריאת שמע, ונותן נשיקה, והולך לישיבה. וחשבתי שזה מספיק. חשבתי שיהיה זמן".

הוא שתק.

"ועכשיו הוא בנתיבות", הוא לחש, "ומישהו אחר מכסה אותו. ואני מכסה אותך. ואתה הבן שלי. וגם הוא. ואני בכלל לא…"

הוא לא גמר את המשפט.

הוא הזדקף. העביר יד על הפנים, מהמצח עד הזקן. ואז הסתובב, וראה אותי עומדת בפתח.

לא זזתי. לא הסתתרתי. הפעם לא.

הסתכלנו זה על זה במסדרון החשוך, מעל הילד הישן, עם הרוח דופקת על התריסים.

"כמה שמעת?" הוא שאל בשקט.

"מספיק".

הוא הנהן. הוא לא כעס. הוא נראה עייף מאוד, ובוגר מאוד, וצעיר מאוד, כל זה ביחד, כמו שאנשים נראים בשתיים בלילה בבית חולים.

"גם בפעם הקודמת שמעת", הוא אמר. לא שאלה.

"כן".

"ולא אמרת כלום".

"לא ידעתי מה להגיד".

"גם אני לא ידעתי", הוא אמר. "אז שתקתי. ואת שתקת. ושנינו שטפנו כוסות נקיות, כל אחד בכיור שלו".

"ועכשיו את יודעת?"

חשבתי. "לא", אמרתי. "אבל אני לא רוצה ללכת למטבח לשטוף כוסות נקיות".

משהו שהיה יכול להיות חיוך עבר לו על הפנים.

"ידעתי שהן היו נקיות", הוא אמר.

יצאנו לסלון. התיישבנו על הספה, כל אחד בצד שלו, עם המבחנים שלי והספר שלו בינינו. לא פתחנו אותם.

"את סידרת לו כל לילה", אמר מנחם. "ליהודה".

"כן".

"איך הוא אהב? חזק? או רפוי?"

הסתכלתי עליו. הוא באמת שאל. הוא באמת רצה לדעת.

"חזק", אמרתי. "מכל הצדדים. כמו שק שינה. הוא אמר שזה כמו חיבוק שלא נגמר. ואם הייתי שוכחת צד אחד, הוא היה קורא לי בחזרה. 'אמא, נשאר חור'".

"נשאר חור", חזר מנחם, בשקט.

"ככה הוא היה אומר".

מנחם הסתכל על הידיים שלו. "ויוסף?"

"יוסף בועט", אמרתי. "הוא לא סובל שמיכה תחובה. הוא אומר שזה כמו כלא. אבל כשקר, הוא מתכווץ, ולא מתעורר לבקש".

"כמו שאני בועט", אמר מנחם, וכמעט חייך. "אמא שלי מספרת שכל לילה הייתה מוצאת את השמיכה שלי על הרצפה. היא הייתה אומרת שאני נלחם עם מלאכים בשינה".

"אולי גם הוא נלחם", אמרתי.

"אולי", הוא אמר. "ואולי הוא פשוט לא אוהב שסוגרים עליו".

"אז הערב תחבתי לא נכון", אמר מנחם.

"לא", אמרתי. "הערב תחבת נכון. הוא התיישר. ראיתי".

הוא שתק הרבה זמן. הרוח נרגעה בחוץ. התחיל לטפטף.

"אני רוצה ללמוד", הוא אמר לבסוף. "לא את זה. את כל זה. מה יוסף אוהב. מה הוא לא סובל. איך הוא אוהב את השמיכה. אני לא רוצה שיעברו עוד שש שנים, ואני אעמוד ליד מיטה של בן שש, ואשאל את עצמי למה לא ידעתי".

"תשאל אותו", אמרתי. "הוא יגיד לך. הוא אוהב להסביר".

"אני יודע", הוא אמר. "הוא כמוני".

וצחקנו שנינו, בשקט, כדי לא להעיר. כי זה היה נכון. שניהם אוהבים להסביר, ושניהם עונים על שאלה בשאלה, ושניהם לא סובלים שמבטיחים להם משהו ולא מקיימים.

הוא קם, ולקח את הספר, ונעמד רגע.

"הני", הוא אמר. "את… את מתגעגעת אליו? יותר ממני?"

"אי אפשר למדוד", אמרתי.

"נכון", הוא אמר. "אי אפשר".

"אבל אם היה אפשר", הוא אמר, ועצר בפתח, עם הספר ביד, "הייתי רוצה לדעת שאת לא לבד בזה. שגם אני על הכף".

"אתה על הכף", אמרתי.

"טוב", הוא אמר. "טוב".

והוא חייך, חיוך קטן, עייף, של מי שקיבל תשובה שחיכה לה הרבה זמן ולא ידע איך לבקש אותה.

הוא הלך לחדר. אני נשארתי בסלון, עם המבחנים הסגורים, עם הגשם על החלון. במחברת, בדף האחורי, שני הקווים מתחת ל"לספר למנחם" נראו לי עבים מאוד.

עוד לא, אמרתי לעצמי. הוא פותח דלת אחת. אם אני אפתח עכשיו את כל הדלתות, הרוח תפיל את הכל.

אבל הגשם המשיך לדפוק על החלון, בשקט, בקצב, כמו מישהו שלא מתייאש. כמו יוספי, כשהוא רוצה משהו. וכמו המילים במחברת, שחיכו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *