בשבועות שאחרי, למדתי שאפשר לשמוח ולהיות עצובה באותו רגע בדיוק. לא אחד אחרי השני. ביחד. כמו שני חוטים שקולעים לצמה אחת.
בבוקר הייתי מתעוררת עם בחילה. לא נוראה. מספיק כדי שאשכב בשקט כמה דקות, עם העיניים סגורות, ואחכה שהעולם יפסיק להתנדנד. ובתוך הבחילה הייתי מרגישה שמחה. בחילה זה סימן טוב, אמרה ד"ר שפירא. בחילה זה הגוף אומר "אני פה, אני עובד". אז שכבתי, והתנדנדתי, וחייכתי לתקרה.
ואחר כך הייתי קמה, והולכת לחדר של יוספי להעיר אותו, ובדרך עוברת ליד הדלת של חדר העבודה, ורואה, דרך הסדק, את הציור על המדף. אבא, אמא וילד. והקו המחוק, ליד הילד. כמו מישהו שהתחיל לצייר עוד דמות, והתחרט.
ועכשיו באמת תהיה עוד דמות. ויהודה לא יהיה בציור.
בסמינר הסתרתי. המטפחת הרחבה, הסוודר הגדול. אף אחד לא שם לב, אבל אני הרגשתי כאילו כתוב לי על המצח. כשהבנות דיברו על אחיות שילדו, על אחייניות, על בריתות, אמרתי "מזל טוב" כמו תמיד. אבל הפעם, לראשונה מזה שנים, זה לא כאב. ובמקום הכאב הישן, בא כאב חדש: כל תינוק שהן דיברו עליו, היה תינוק שיגדל עם האחים שלו. באותו בית. באותו שולחן של ליל שבת.
התינוק שלי יגדל בלי אחד מהם.
יגדל בלי לדעת שהיה פעם ילד, בחדר הזה, שקפל מפיות לריבועים, ושמר את הקרום של הלחם לסוף, ושסידר את הנעליים בזוגות לפני השינה. יגדל ויכיר את יהודה, אם בכלל, כמו שמכירים דוד רחוק: מתמונה, מסיפור, משם שאומרים בשקט. ושום דבר בתורה, ושום דבר בכל השיעורים שלימדתי, לא הכין אותי לשמוח ככה ולכאוב ככה, ביחד, בכל בוקר.
אמא שלי באה ביום חמישי. היא לא אמרה כלום כשנכנסה. היא רק הסתכלה עליי מהפתח, הסתכלות ארוכה, מהמטפחת ועד הנעליים, ואז נכנסה, והניחה את העוגה על השולחן, ובאה אליי וחיבקה אותי חזק, חזק כמו שלא חיבקה אותי מאז החתונה.
"מזל טוב", היא לחשה לי באוזן. "מזל טוב, הני שלי".
"איך ידעת?"
"ידעתי מזמן", היא אמרה. "חיכיתי שתגידי".
ישבנו במטבח. היא הכינה תה, כמו שהיא תמיד מכינה אצלי, כאילו זה המטבח שלה. היא שמה לי מנטה בתוך התה, "בשביל הבטן", ופרוסת לימון, "בשביל הבחילה". ואחר כך התיישבה מולי.
בחוץ ירד גשם דק, והחלון במטבח התאדה מהקומקום. אמא שלי ניגבה אותו בכף היד, עיגול קטן, כמו שהייתה עושה כשהייתי ילדה, כדי שאוכל לראות את הרחוב.
"את שמחה", היא אמרה.
"כן".
"ואת עצובה".
הסתכלתי עליה.
"אני אמא שלך", היא אמרה. "אני רואה את שתי העיניים. אחת צוחקת ואחת בוכה".
"אני לא יודעת איך להיות שתיהן", אמרתי. "אני מרגישה שאני בוגדת. כשאני שמחה, אני בוגדת ביהודה. כאילו אני שוכחת אותו. כאילו יש לי מישהו חדש, ואני כבר לא צריכה אותו. וכשאני עצובה, אני בוגדת בתינוק. כאילו הוא לא מספיק. כאילו הוא תמיד יהיה במקום השני".
אמא שלי שתתה מהתה לאט. היא חשבה. אמא שלי תמיד חושבת לפני שהיא אומרת משהו חשוב.
"את זוכרת את סבתא?" היא אמרה. "את אמא של אבא?"
"בטח".
"לפני המלחמה היה לה בעל, ושני ילדים. בפולין. אף אחד מהם לא שרד. רק היא. אחרי המלחמה היא הגיעה לארץ, והתחתנה עם סבא, ונולדו אבא שלך והדודים. את יודעת את זה".
"כן".
"מה שאת לא יודעת", אמרה אמא שלי, "זה שבכל ליל שבת, כל החיים, היא הדליקה שני נרות יותר. לא שניים, כמו כולם. ארבעה. שניים בשביל הבית הזה, ושניים בשביל הבית ההוא. אבא שלך גילה רק אחרי שנים. הוא שאל אותה, והיא אמרה: 'האור של השניים לא מחשיך את האור של השניים האחרים. הם מאירים ביחד'".
לא ידעתי את זה. אף פעם לא שמתי לב לנרות של סבתא. הייתי ילדה. נרות זה נרות.
"את לא בוגדת באף אחד", אמרה אמא שלי. "את מדליקה עוד נר. זה הכל. והאור של יהודה לא נכבה בגלל זה. הוא מאיר ליד".
היא הושיטה יד מעבר לשולחן, ושמה אותה על היד שלי, כמו שהייתה עושה כשחזרתי מהגן עם ברך שרוטה. היד שלה הייתה חמה מהתה.
שתקתי הרבה זמן. התה התקרר.
"ומנחם?" היא שאלה בסוף. "איך הוא?"
"שמח", אמרתי. "כמו ילד. הוא קונה לי פירות כל יום. הוא לא נותן לי להרים את הסל של הכביסה. הוא שואל כל ערב איך הבחילה". חייכתי. "אתמול הוא הביא ספר מהספרייה של הישיבה על הריון, שנכתב על ידי רופא חרדי. הוא קורא בו בלילות, ומספר לי. 'השבוע הוא בגודל של זית', הוא אמר. 'זית, הני. כמו בברכות'".
"והוא שר", הוספתי. "הוא חזר לשרוק במקלחת. את 'אנא בכח'. עם אותו זיוף".
אמא שלי צחקה בקול. "ברוך השם", היא אמרה. "גבר ששורק במקלחת, הבית שלו בסדר".
אמא שלי צחקה.
"ובלילות?" היא שאלה.
החיוך שלי נעלם.
"בלילות הוא נכנס לחדר העבודה", אמרתי. "כמו קודם. ועומד מול הציור. ויותר זמן מקודם".
היא הנהנה. "כמובן", היא אמרה. "גם הוא מדליק עוד נר. וגם לו קשה לראות את שניהם ביחד".
היא קמה, ואספה את הכוסות, ושטפה אותן, למרות שאמרתי לה לא. ואחר כך, ליד הדלת, עם המעיל כבר עליה, היא הסתובבה.
"והני", היא אמרה. "תספרי לה".
"למי?"
"אל תעשי את עצמך". היא הסתכלה עליי במבט של אמא. "לאבישג. את מדברת איתה. אני יודעת. אני לא שואלת איך. אבל תספרי לה. היא צריכה לשמוע את זה ממך. לא מאף אחד אחר".
"אבל יהודה…"
"יהודה הוא עניין אחר", היא אמרה. "על יהודה תחליטו ביחד. אבל אבישג היא אמא. ואמא צריכה לדעת דברים כאלה מאמא".
היא יצאה. אני נשארתי במטבח, עם היד על הבטן, עם הבחילה הקלה, ועם המשפט שלה: האור של השניים לא מחשיך את האור של השניים האחרים.
חשבתי על אבישג. על מה היא תגיד. על מה היא תרגיש. אישה עם בית מלא ילדים, שגידלה את הבן שלי, ושמגדלת עכשיו את הבן שלי השני. האם היא תשמח בשבילי? האם היא תחשוב שיש לי עכשיו מישהו במקום יהודה? האם היא תפחד שאני אשכח אותו? לא ידעתי. אבל ידעתי שאמא שלי צודקת. אמהות יודעות דברים כאלה מאמהות.
באותו ליל שבת, כשהדלקתי נרות, הדלקתי שניים. כמו תמיד. אבל אחרי שאמרתי את הברכה, ולפני שהורדתי את הידיים מהעיניים, הוספתי תפילה קצרה בלב. לא מסידור. שלי.
"רבונו של עולם. תשמור על שלושתם. על זה שפה. על זה שבנתיבות. ועל זה שבפנים".
כשהורדתי את הידיים, ראיתי את יוספי עומד בפתח המטבח, בבגדי שבת, ומסתכל עליי.
"מה ביקשת?" הוא שאל.
"דבר טוב", אמרתי.
"בשבילי?"
"גם בשבילך".