חיכיתי עד הלילה.
לא כי לא רציתי לספר. רציתי לספר בכל רגע של אותו יום. בדרך מהשוק, כשעצרתי ברמזור וראיתי אבא עם עגלה. בסמינר, כשתלמידה שאלה שאלה על חנה ועל "אל הנער הזה התפללתי", והייתי צריכה להפסיק את השיעור חצי דקה ולשתות מים. במטבח, כשיוספי סיפר שהרבי הביא לכיתה דגים באקווריום, ושאחד מהם היה בהריון, ושיהיו לו הרבה תינוקות.
"איך יודעים שדג בהריון?" שאלתי, וקולי רעד.
"הבטן שלו עגולה", הסביר יוספי ברצינות. "והוא מתחבא".
הוא היה צריך לראות אותי. אני התחבאתי כל היום.
התחבאתי מאחורי הסירים, ומאחורי המבחנים, ומאחורי החיוך הרגיל. כל כמה דקות הלכתי לחדר השינה, ופתחתי את התיק, והסתכלתי על הנייר הקטן, ושמתי אותו בחזרה. פעם אחת יוספי תפס אותי בפתח, ושאל מה אני מחפשת, ואמרתי "את הסוודר", והוא אמר "הוא עלייך". הסתכלתי. הוא באמת היה עליי.
חיכיתי עד הלילה כי רציתי שיוספי יישן. רציתי שמנחם יחזור, ויהיה רגוע, ושיהיה לנו שקט. רציתי שזה יהיה רק שלנו, לפחות רגע אחד, לפני שזה יהיה של כולם.
בעשר וחצי הוא חזר. מוקדם. הראש ישיבה התחיל לחזור לשיעורים, והעומס ירד קצת.
הוא נכנס, ותלה את הכובע, ונשק את המזוזה. הוא ראה שאני יושבת בסלון, לא במטבח עם המבחנים. על השולחן הקטן לפניי היו שתי כוסות תה, ועוגה. אותה עוגת שמרים, מהמתכון של אמא שלי.
הוא הסתכל על העוגה, ואחר כך עליי.
"משהו קורה?" הוא שאל, חצי בחיוך. "יוסף אמר לי שכשאת אופה בשלישי, משהו קורה".
"היום רביעי", אמרתי.
"אז משהו גדול".
"שב", אמרתי.
הוא ישב על קצה הספה, כמו אורח. ידיים על הברכיים. עוד עם המעיל.
הוא התיישב. לאט. הוא ראה את הפנים שלי, והחיוך שלו נעלם, ובמקומו בא משהו זהיר. "הני, מה? הכל בסדר? יוסף? אמא שלך? מנתיבות?"
"הכל בסדר", אמרתי. "הכל טוב".
הוצאתי מהכיס של החצאית את הנייר המבריק. הנחתי אותו על השולחן, בין שתי כוסות התה. עם הצד של התמונה למעלה.
הוא הסתכל עליו. לא הבין. גברים לא מבינים כלום, אמרה ד"ר שפירא. הוא הרים את הנייר, וקירב אותו לעיניים, והפך אותו, כאילו מחפש הוראות מאחור.
"מה זה?" הוא שאל.
"זאת הנקודה הלבנה", אמרתי. "באמצע. אתה רואה?"
"אני רואה נקודה".
"זה לב", אמרתי. "מאה וחמישים פעימות לדקה. שבוע שבע. ככה אמרה הרופאה".
הוא הסתכל על הנייר. ואחר כך עליי. ואחר כך שוב על הנייר.
ראיתי את זה עובר עליו לאט. כמו גל שבא מרחוק. קודם בעיניים, שהתרחבו. אחר כך בפה, שנפתח. אחר כך בידיים, שהתחילו לרעוד, כך שהנייר הקטן רעד גם.
"הני", הוא אמר. בקול שלא הכרתי. "הני. את…"
"כן".
"את בטוחה?"
"הרופאה בטוחה".
"אחרי…"
"כן".
והוא צחק.
זה היה הדבר הכי מפתיע. מנחם, שבחודשים האחרונים כמעט לא צחק, צחק. צחוק גדול, מתגלגל, פתאומי, כמו של ילד. הוא הניח את הנייר על השולחן, ועמד, ושם שתי ידיים על הראש, על הכיפה, והסתובב סביב עצמו, באמצע הסלון. "ברוך השם", הוא אמר. "ברוך השם. ברוך השם". ואחר כך התיישב בחזרה, וקם שוב, ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
"מנחם, תשב. תעיר את יוספי".
"אני לא יכול לשבת", הוא אמר. והעיניים שלו היו רטובות, והוא צחק, ובכה, וצחק. "הני, את יודעת כמה התפללתי? את יודעת כמה פעמים אמרתי בשמונה עשרה, ב'רפאנו', ב'שמע קולנו'? כל יום. שנים. ואחר כך הפסקתי להגיד בקול, כי לא רציתי שתשמעי ותצטערי. אבל בלב אמרתי. כל יום".
"גם אני", לחשתי.
"אני יודע", הוא אמר. "אני יודע".
והוא ידע. ראיתי בעיניים שלו את כל השנים ההן, את השבתות של שנינו לבד ליד השולחן, את הנרות שהדלקתי בשביל בית שלם והאירו רק שני אנשים. ראיתי את הפעם ההיא שהוא חזר מברית של בן של חבר, ושתק כל הערב, ואני חשבתי שהוא עייף. הוא לא היה עייף.
הוא התיישב לידי על הספה, קרוב, והרים שוב את הנייר. הסתכל על הנקודה הלבנה. "שלום", הוא לחש לה. בדיוק כמוני, ברחוב ליד השוק. "שלום לך".
ישבנו ככה, עם הנייר בינינו, וצחקנו, ובכינו, ואכלנו פרוסת עוגה כל אחד, כי מנחם אמר שצריך לחגוג, ושהוא לא יודע איך חוגגים דבר כזה בעשר וארבעים בלילה, אז לפחות עוגה.
ואחר כך, לאט, השקט בא.
העוגה נשארה על הצלחת, חצי אכולה. התה התקרר בכוסות. ובחלון, מעל הגגות, עמד ירח חסר, והאיר על השולחן הקטן, ועל הנייר המבריק שביניהם.
לא בבת אחת. כמו שהשמש יורדת. קודם הצחוק נעשה רך יותר. אחר כך הוא נגמר. אחר כך מנחם הפסיק לדבר. הוא החזיק את הנייר, והסתכל עליו, ולא אמר כלום. וגם אני לא.
ידעתי על מה הוא חושב. כי חשבתי על אותו דבר.
על ילד, שש שנים, שהחזקנו בבית החולים, שפחדנו לשבור. שהיה הילד שלנו בכל ליל שבת. שאמר "אבא" לפני "אמא", והפסדתי בהתערבות. שהיה צריך לעמוד עכשיו פה, בפתח הסלון, בפיג'מה, ולשאול למה אנחנו ערים. שהיה צריך להיות הראשון לשמוע. האח הגדול.
ועל ילד אחר, שישן בחדר השני, שגם הוא הילד שלנו, ושגם הוא יהיה אח גדול. שלא ידע עדיין. שאולי ישמח. שאולי יפחד שיחליפו גם אותו.
ועל אישה בנתיבות, שמחכה בתשע וחצי, ושאמרה לי פעם, בחצר, "אל תכעסי עליו".
ועל עצמי. על כמה פעמים חשבתי, בשנים ההן, שאם רק יהיה לי ילד אחד, אני לא אבקש יותר כלום. ועכשיו היה לי ילד אחד בחדר השני, וילד אחד בנתיבות, וילד אחד בתוכי, וידעתי שאני עוד מבקשת. כל לילה. על כל אחד בשם.
מנחם הניח את הנייר על השולחן. בעדינות. בין הכוסות.
"הוא היה צריך להיות פה", הוא אמר בשקט. לא שאל. לא פירט. רק זה.
"כן", אמרתי.
זה כל מה שאמרנו. לא היה צריך יותר.
ישבנו עוד זמן. אחר כך הוא קם, וכיבה את האור בסלון, ועמד רגע בחושך.
"מחר נספר ליוסף?" הוא שאל.
"עוד לא", אמרתי. "עוד מוקדם. הרופאה אמרה לחכות קצת. עד השבוע השנים עשר".
"בסדר", הוא אמר. ואחרי רגע: "ולאמא שלך?"
"אמא שלי כבר יודעת", אמרתי. "היא ידעה לפניי. היא אמרה לי בשבוע שעבר שאני נראית כמו בפעם הקודמת".
בפעם הקודמת. ההריון ההוא, שממנו נולד יוספי, ושממנו יצאתי מבית החולים עם יהודה בזרועות.
מנחם צחק צחוק קטן בחושך. "כמובן שהיא יודעת".
בחדר, כשכבר שכבנו, הוא הושיט שוב את היד לחלל שבין המיטות. הושטתי את שלי.
"הני", הוא לחש. "תודה".
"על מה?"
"על הנקודה הלבנה".
"זה לא אני", לחשתי. "זה הקב"ה".
"אז גם לו תודה", הוא אמר. "אבל לך גם".