חתך בלב ילד שהוחלף ספרים חרדים אונליין לקריאה חינם

חתך בלב פרק שבעים וארבע

את התור קבעתי מהטלפון של הסמינר, בהפסקה, בחדר הקטן של המזכירות, כשאף אחד לא היה שם.

"דחוף?" שאלה המזכירה של הקופה.

"לא", אמרתי. ואחרי רגע: "כן. קצת".

היא מצאה לי תור ליום רביעי, בשמונה ועשרים בבוקר. אצל ד"ר שפירא, רופאת נשים בסניף ליד השוק. לא הרופאה הקבועה שלי. לא רציתי את הרופאה הקבועה. היא הכירה את כל ההיסטוריה, את כל השנים, ואם היא הייתה מסתכלת עליי בעיניים האלה, העצובות, של "נו, נראה", לא הייתי עומדת בזה.

ביום רביעי אמרתי למנחם שיש לי ישיבת צוות מוקדמת. זה היה שקר. עוד אחד. אבל זה היה שקר אחר, אמרתי לעצמי. לא שקר שמסתיר. שקר ששומר. עד שאדע.

הוא לא שאל כלום. רק הנהן, ומזג לעצמו קפה, ואמר "בהצלחה", בלי להרים את העיניים מהעיתון של הישיבה. ואני עמדתי עוד רגע בפתח המטבח, עם המעיל ביד, ורציתי להגיד לו. ולא אמרתי.

הוא לקח את יוספי לחיידר. אני נסעתי לשוק.

באוטובוס ישבתי ליד החלון, עם התיק על הברכיים, והחזקתי אותו בשתי ידיים. לידי ישבה אישה זקנה עם סל של ירקות, ומולי שני בחורי ישיבה ויכחו על משהו בגמרא, בקול, עם ידיים. הם לא ראו אותי. אף אחד לא ראה אותי. ובכל זאת הרגשתי שכל העולם יודע לאן אני נוסעת, כאילו כתוב על הכרטיס.

חדר ההמתנה היה מלא. נשים צעירות, עם בטנים גדולות, עם עגלות, עם ילדים קטנים שרצים בין הכיסאות. אחת מהן, אולי בת עשרים ושתיים, החזיקה תינוק בזרוע אחת ופעוט ביד השנייה, ונראתה עייפה מאוד ושמחה מאוד. ישבתי בפינה, עם התיק על הברכיים, עם מטפחת כהה, והרגשתי כמו מישהי שנכנסה בטעות לחתונה של אנשים זרים.

"לוין?" קראה האחות.

נכנסתי.

ד"ר שפירא הייתה אישה בשנות החמישים, עם שיער אפור קצר ומשקפיים על שרשרת, ועם ידיים חמות. היא שאלה שאלות, ורשמה, ושאלה עוד. מתי. כמה. האם היו קודם. כמה שנים. הנהנתי, ועניתי, ושמתי לב שהקול שלי שקט מדי.

על הקיר מאחוריה היו תלויים מכתבי תודה בתוך מסגרות, ותמונות של תינוקות, עשרות, קטנים, אדומים, ישנים. על השולחן עמד עציץ סיגלית סגולה. וליד המחשב, קופסת טישו מלאה, כאילו חיכתה לי.

"ועשית בדיקה ביתית?"

"כן".

"ויצאה חיובית".

"שני פסים", אמרתי. "השני היה חלש".

היא חייכה. "גם חלש זה פס", היא אמרה. "בואי נראה".

שכבתי על המיטה הצרה, עם הנייר שמתקמט מתחת לגב. היא סובבה את המסך כך שגם אני אוכל לראות. כבתה את האור הגדול. בחדר נשאר רק האור האפור של המסך.

"עכשיו יהיה קצת קר", היא אמרה.

היה קר.

על המסך הופיעו צללים. אפור, שחור, לבן. צורות שלא הבנתי, שזזו ונעלמו ונוצרו מחדש, כמו עננים בחורף. ד"ר שפירא הזיזה את המכשיר לאט, בריכוז, עם השפתיים מכווצות.

ואז היא עצרה.

"הנה", היא אמרה.

הסתכלתי. לא ראיתי כלום. רק אפור.

"פה", היא הצביעה עם העט על המסך. "את רואה את העיגול השחור? זה השק. ובתוכו, הנקודה הקטנה. ועכשיו…" היא לחצה על כפתור. "תסתכלי טוב".

בתוך הנקודה הקטנה, משהו הבהב.

מהר. מהר מאוד. כמו ציפור קטנה שמנופפת בכנפיים. כמו נר שהרוח מזיזה. פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, בלי הפסקה.

"זה הלב", אמרה ד"ר שפירא.

לא יכולתי לנשום.

מאה וחמישים. ספרתי בראש, בלי לרצות, כמו שאני סופרת שורות במבחן. מאה וחמישים פעמים בדקה, משהו קטן ממני, בתוכי, אמר "אני פה". ואני לא שמעתי אותו. ישנתי על הספה, וכעסתי על הקפה, ושכחתי מפתחות, והוא כל הזמן הזה עבד, בשקט, בלי לבקש רשות.

"מאה וחמישים פעימות לדקה", היא אמרה. "זה מצוין. בדיוק מה שצריך להיות. את בשבוע שבע, בערך. אולי שבע ויום".

שבע. שבעה שבועות. ואני חשבתי שזה העייפות.

"זה… זה בטוח?" לחשתי.

היא הורידה את העט, והסתכלה עליי. לא בעיניים העצובות. בעיניים אחרות, של מישהי שראתה הרבה נשים שוכבות על המיטה הזאת, ויודעת בדיוק מה שואלים.

"בהריון שום דבר לא בטוח", היא אמרה בעדינות. "אבל מה שאני רואה עכשיו, זה הריון תקין. במקום הנכון. עם דופק טוב. בגודל הנכון. אין לי שום סיבה לדאגה". היא חייכה. "מזל טוב, גברת לוין".

מזל טוב.

שמעתי את המילים האלה אלפי פעמים. בחתונות. בבריתות. בבר מצוות. בכל פעם שתלמידה התארסה. אמרתי אותן, וחייכתי, והלכתי הביתה, ונכנסתי לחדר, וסגרתי את הדלת. אף פעם אף אחד לא אמר לי אותן ככה. על זה.

ואז בכיתי.

לא כמו מול אחת עשרה השניות. לא כמו בחצר בנתיבות. בכי אחר. בכי שבא מהבטן, מהמקום שבו, על המסך, ציפור קטנה ניפנפה בכנפיים. בכי שלא היה בו כאב. רק הקלה, כל כך גדולה, שלא ידעתי שיש מקום בגוף להחזיק אותה.

ד"ר שפירא לא אמרה כלום. היא הגישה לי טישו, ועוד אחד, ועוד אחד. היא השאירה את המסך דולק, עם הנקודה המהבהבת. היא חיכתה.

"סליחה", אמרתי בסוף.

"על מה?" היא אמרה. "זה המקום לבכות. בשביל זה יש פה קופסה של טישו בכל חדר".

היא אמרה את זה בחיוך קטן, ומשכה את המשקפיים מהאף, ונתנה להם ליפול על השרשרת. ואני צחקתי, באמצע הבכי, צחוק קטן ורטוב, וזה היה הצחוק הראשון שלי באותו בוקר.

"חיכינו כל כך הרבה זמן".

"אני רואה", היא אמרה, והסתכלה בתיק. "ויש לכם ילד, כתוב פה. בן שש".

עצרתי.

יש לכם ילד. כן. יש לנו ילד. יש לנו שניים. אחד בירושלים ואחד בנתיבות, והשמש אחת על שניהם.

"כן", אמרתי. "יש לנו ילד".

היא לא שאלה יותר. אולי ראתה משהו בפנים שלי. אולי הכירה את השם מהעיתונים, מהחדשות של לפני כמה חודשים. היא רק רשמה משהו, והנהנה, ואמרה בשקט, בלי להרים את העיניים מהמסך: "אז הוא יהיה אח גדול".

"כן", אמרתי. ולא אמרתי מי.

היא הדפיסה לי תמונה. נייר קטן, מבריק, שחור לבן. עיגול שחור, ובתוכו, נקודה קטנה, לבנה. אפשר היה לראות אותה רק אם יודעים איפה להסתכל.

"תראי לבעל", היא אמרה. "גברים אוהבים לראות. גם כשהם לא מבינים כלום".

יצאתי מהחדר, ועברתי בחדר ההמתנה, בין הנשים עם הבטנים הגדולות, ועם העגלות, ועם הילדים הקטנים. הבחורה הצעירה עם התינוק והפעוט הסתכלה עליי, וראתה את העיניים האדומות, ואת הנייר הקטן ביד, וחייכה אליי. חיוך של מישהי שיודעת.

חייכתי בחזרה.

ברחוב, ליד השוק, עם הרעש של הרוכלים ושל האוטובוסים, עמדתי רגע על המדרכה, והחזקתי את הנייר המבריק בין שתי אצבעות, והסתכלתי על הנקודה הלבנה.

"שלום", לחשתי.

כמו יהודה. בקול שקט.

ואז הכנסתי את התמונה לתיק, בין הדפים של מחברת המבחנים, בדיוק מול הדף האחורי עם הכתובת של אבישג ועם המילה "בקרוב".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *