הכרטיסים לבוסטון היו מונחים על המקרר כבר שבוע, מתחת למגנט של ניידת המשטרה של תום. ארבעה כרטיסים. שירה, אדם, נועה, תום. בני קנה כרטיס נפרד, ליום אחר, "כדי לסדר כמה דברים עם קלרה", וכולם העמידו פנים שהם לא יודעים מה זה אומר.
תשעה בספטמבר. עשרה ימים. לא יום אחד יותר.
נועה הסתכלה על הכרטיסים בכל בוקר, כשהוציאה חלב מהמקרר. ובכל בוקר, הם נראו לה קצת יותר גדולים. כאילו הם גדלים בלילה, כמו הבצק של קלרה.
ואלה לא הסתכלה עליהם בכלל. אלה עברה ליד המקרר כאילו הוא לא קיים, ופתחה אותו בעיניים עצומות, ופעם אחת שתתה מיץ תפוזים במקום חלב, ולא שמה לב, עד שתום אמר לה.
בלילות, בחדר של אלה, הן לא דיברו על זה. הן דיברו על כל דבר אחר. על הקבוצה, ועל קיאן והכלב, ועל זה שהארוטו ומטאוס כבר שיחקו כדורגל בשיחת וידאו, כל אחד בגינה שלו, ושהארוטו עצר שלושה כדורים. הן דיברו על בני וקלרה, ועל הנוצה. הן דיברו עד שאנה דפקה על הקיר ואמרה שמספיק. ואז הן שתקו. ובשקט הזה, שתיהן שמעו את המספר. עשרה ימים. תשעה. שמונה.
* * *
ביום רביעי בערב, אחרי ארוחת הערב, אדם ושירה ביקשו מכולם להישאר ליד השולחן.
זה לא היה רגיל. בדרך כלל, אחרי ארוחת הערב, כולם התפזרו. אדם לשטוף, תומאס לנגרייה, אנה לגינה, שירה לפסנתר הישן של משפחת ברגר, שהיה מזויף בשני קלידים, ושירה כבר תיקנה אחד מהם עם מברג ועם סבלנות. אבל עכשיו כולם נשארו. ושירה החזיקה את היד של אדם, על השולחן, כל כך חזק, שהאצבעות שלה הלבינו.
"אנחנו רוצים להציע משהו," אמרה שירה. "ואנחנו רוצים שתקשיבו עד הסוף, לפני שאתם אומרים משהו. גם אם זה יישמע מטורף. במיוחד אם זה יישמע מטורף."
תומאס הניח את המזלג.
"תבואו לגור איתנו," אמר אדם. "בבוסטון."
השקט שהשתרר היה כל כך עמוק, שאפשר היה לשמוע את המקרר מזמזם, ואת המגנטים של תום רועדים עליו.
"יש לנו בית," המשיכה שירה, מהר, כמו מישהי שמתאמנת על נאום כבר שבוע. "לא גדול. אבל ליד הבית שלנו, ממש ליד, יש עוד בית. בית ישן, מעץ, עם מרפסת, שעומד ריק כבר שנה. הבעלים רוצים למכור אותו. הוא צריך המון תיקונים. המון. הגג, והרצפה, והמדרגות. הוא צריך…" היא הסתכלה על תומאס. "נגר. נגר טוב מאוד."
"ובבוסטון," אמר אדם, "יש אלפי בתים כאלה. בתים ישנים מעץ, מלפני מאה שנה, שאף אחד לא יודע לתקן כמו פעם. בדקתי. אנשים מחכים חודשים לנגר שיודע לעבוד עם עץ ישן. ותומאס… תומאס יודע."
"והגן של השכונה מחפש אחות," אמרה שירה לאנה. "שאלתי. הם ישמחו מאוד. ויש שם ילדים ממשפחות שמדברות גרמנית. הרבה."
"ואני," אמר בני, מהקצה, בקול חגיגי, "אהיה המדריך האישי שלכם בבוסטון. אני מכיר כל רחוב. בערך. כמעט כל רחוב. אני אלך איתכם לאיבוד באופן מקצועי."
"וקלרה פותחת מאפייה," אמרה אלה בשקט. כולם הסתכלו עליה. "ידעתי," היא אמרה. "כולנו ידענו. מהפרות."
* * *
תומאס לא אמר כלום. הוא הסתכל על הידיים שלו, על השולחן. הידיים הגדולות, עם היבלות, עם השריטה הלבנה על האגודל, מהמסור, מלפני עשר שנים.
אנה דיברה ראשונה. והקול שלה רעד.
"אנחנו לא מדברים אנגלית," היא אמרה. "כלומר, אני קצת. מבית הספר. 'הלו', 'תודה', 'איפה התחנה'. ותומאס… תומאס מדבר עם עצים. לא עם אנשים. גם בגרמנית הוא בקושי מדבר."
"זה נכון," אמרה אלה. "פפה אומר בערך עשר מילים ביום. ושלוש מהן זה 'נו'."
"והנגרייה," המשיכה אנה. "הנגרייה של אבא של תומאס. ושל סבא שלו. שלושה דורות. והבית. והגינה, עם עץ התפוחים שתומאס שתל כשאלה נולדה. כלומר, כשאלה הגיעה. והחברים. ושפה. וכל מה שאנחנו מכירים." היא נשמה. "אנחנו בני ארבעים וחמש. זה לא גיל להתחיל מחדש בארץ אחרת, עם מילים אחרות, וכסף אחר, ושלג אחר."
"השלג בבוסטון יותר גרוע," אמר אדם בכנות. "אני לא אשקר לכם. הוא נוראי."
"תודה, אדם," אמרה שירה, בלי להסתכל עליו.
"אני רק רוצה שיידעו."
* * *
ואז אלה קמה.
היא לא תכננה את זה. נועה ראתה שהיא לא תכננה את זה, כי אלה תמיד קמה לפני שהיא חושבת, כמו כשהיא מטפסת על גדר. היא עמדה ליד השולחן, עם הנעליים הלא תואמות, והסתכלה על אנה ועל תומאס.
"אמא. פפה," היא אמרה. "אני רוצה להגיד משהו. ואני רוצה שתקשיבו עד הסוף. כמו ששירה ביקשה."
אנה ותומאס הסתכלו עליה.
"אני רואה מה אתם עושים," אמרה אלה. "אתם מסתכלים עלי, וחושבים: אלה רוצה להיות עם נועה. אלה תהיה עצובה אם היא תישאר. אז אנחנו צריכים לוותר על הכול. על הנגרייה, ועל עץ התפוחים, ועל השפה. בשבילה." הקול שלה נשבר רגע, ואחר כך התחזק. "ואני לא רוצה את זה. אני לא רוצה שתוותרו על החיים שלכם בשבילי. כבר ויתרתם מספיק. שלושת אלפים יורו, והארון, ושתים עשרה שנה של לדאוג שאני לא אגלה. מספיק."
"שאץ," לחשה אנה.
"אז אני מבקשת," אמרה אלה, "שתחליטו רק אם זה טוב גם לכם. לא רק לי. אם פפה רוצה לתקן בתים ישנים מעץ, בארץ חדשה, ואמא רוצה גן חדש, עם ילדים חדשים, ושלג נוראי. אם זה טוב לכם, נלך. ואם זה לא טוב לכם, נישאר. ונועה ואני… אנחנו נמצא דרך. יש מטוסים. יש קיץ. יש שיחות וידאו בשלוש בלילה. אנחנו כבר מומחיות במרחקים. שתים עשרה שנה התאמנו."
והיא התיישבה. ונועה, מתחת לשולחן, מצאה את היד שלה. ולחצה. פעם אחת. "אני כאן."
* * *
אחרי זה, הארוחה נמשכה עוד שלוש שעות.
אף אחד לא קם. אנה הביאה עוגה. ואחר כך גבינות. ואחר כך עוד עוגה, שקלרה השאירה במקרר "למקרה חירום", וזה, כולם הסכימו, היה מקרה חירום. ודיברו. על בוסטון, ועל זלצבורג. על בתי ספר. על כמה עולה בית מעץ עם מרפסת. על איך אומרים "מסור" באנגלית, ותום אמר שזה "סו", ואחר כך הסביר שזה גם "ראיתי", ותומאס הסתכל עליו בחשדנות עמוקה, כאילו השפה האנגלית עשתה לו משהו אישית.
אנה שאלה על החורף. אדם סיפר על החורף, בכנות, הרבה יותר מדי בכנות, עד ששירה בעטה בו מתחת לשולחן. אנה שאלה על הגן. שירה סיפרה על הגן. אנה שאלה אם יש בבוסטון עצי תפוחים. ובני אמר שיש מטע שלם, שעה נסיעה, ושהוא ייקח אותם לשם, ושהוא כנראה ילך לאיבוד בדרך, אבל שזה חלק מהחוויה.
תום, באמצע, שאל אם בבית הישן מעץ יש מקרר. וכשאדם אמר שכן, הוא שאל אם הוא גדול. וכשאדם אמר שהוא ענק, תום הכריז שמבחינתו הכול כבר סגור, ושהוא מצביע בעד, בשם כל המגנטים, שעדיין לא קיבלו זכות הצבעה, אבל בטוח היו מצביעים בעד.
ותומאס שתק. כל הזמן. שלוש שעות. הוא אכל עוגה, ושתה קפה, ושוב עוגה, והקשיב. וכל פעם שמישהו אמר "עץ", הוא הרים את הראש.
באחת עשרה וחצי בלילה, כשהעוגה השנייה כבר נגמרה, ותום נרדם עם הראש על השולחן, ליד הצלחת, אדם אמר את הדבר האחרון.
"אני רוצה שתדעו דבר אחד," הוא אמר לתומאס, ישירות, בפעם הראשונה כל הערב. "זה לא חסד. אנחנו לא עושים לכם טובה. אנחנו צריכים אתכם. נועה צריכה את אלה. אבל גם אני… אני צריך מישהו שיודע לבנות דברים חזקים. אני מתכנן גשרים, תומאס. אבל אני לא יודע לבנות שולחן שלא זז. ואני רוצה שהבת שלי, הבת שלנו, תגדל ליד שולחן כזה."
תומאס הסתכל עליו הרבה זמן.
ואז הוא הסתכל על אנה. ואנה הסתכלה עליו. ונועה, שישבה ממול, ראתה שהם מדברים. בלי מילים. כמו שהיא ואלה מדברות. בעיניים, ובגבות, ובקצה של הפה. שיחה שלמה, ארוכה, של עשרים שנה, בשלוש שניות.
ואנה, בסוף השיחה, הנהנה. קצת. כמעט בלי לזוז.
ותומאס ברגר, הנגר מזלצבורג, שמדבר עשר מילים ביום, ושלוש מהן "נו", פתח את הפה, ואמר מילה אחת. באנגלית. במבטא כבד, אוסטרי, כמו קרש עבה של עץ אלון.
"יס."
* * *
אף אחד לא זז שנייה אחת.
ואז כולם זזו. באותו רגע. שירה צעקה, ואנה בכתה, ואדם קפץ מהכיסא כל כך מהר שהכיסא נפל, ובני צעק "קדימה, צבא!", ותום התעורר ושאל אם כבר בוקר. ונועה ואלה, בלי לתאם, טיפסו שתיהן על השולחן, מעל הצלחות, מעל פירורי העוגה, ונפלו על תומאס מצד אחד ומצד שני, וחיבקו אותו, עד שהוא כמעט נפל מהכיסא.
"אמרת באנגלית!" צעקה אלה. "פפה! אמרת מילה באנגלית!"
"נו," אמר תומאס, מתחת לשתיהן. "צריך להתחיל מאיפשהו."
ומהצד נשמע הקול של אדם, שהרים את הכיסא שנפל, ופתאום התיישב עליו, וכיסה את הפנים בידיים, וצחק ובכה באותו זמן: "הוא אמר יס. הוא אמר יס. שירה, הוא אמר יס."
"שמעתי, אדם," אמרה שירה, וחיבקה את אנה. "כל הכפר שמע."
אנה, בתוך החיבוק, ניגבה את העיניים בשרוול. "אני לא בוכה כי אני עצובה," היא אמרה לשירה, בגרמנית ובאנגלית ובידיים. "אני בוכה כי שתים עשרה שנה פחדתי שמישהו יבוא וייקח אותה. ועכשיו מישהו בא, ובמקום לקחת אותה, הוא לוקח את כולנו."
ושירה, שלא הבינה חצי מהמילים, הבינה הכול.
ועל המקרר, מתחת למגנט של ניידת המשטרה, הכרטיסים לבוסטון נראו פתאום קטנים מאוד. כמו כרטיסים לטיול. לא כמו כרטיסים לפרידה.
* * *
למחרת בבוקר, אלה סיפרה ללוקאס ולגרטה. על הספסל בגינה, מתחת לעץ התפוחים.
לוקאס לא אמר כלום הרבה זמן. הוא החזיק בייגלה ביד, ולא אכל אותו. וזה, יותר מכל דבר אחר, הראה לאלה כמה הוא עצוב.
"מי יאכל את החטיפים שלי?" הוא שאל בסוף. "את תמיד גונבת לי חצי. בלי חצי שנגנב, אני לא יודע כמה לאכול."
"תאכל הכול," אמרה אלה. "ותשלח לי תמונה. כל יום. של כל חטיף. אני רוצה לדעת שאתה לא מתייבש בלעדיי."
גרטה הוציאה את לוח השחמט המתקפל, ושמה עליו מלך לבן אחד, וצריח אחד. "הצרחה," היא אמרה. "המלך והצריח מחליפים מקום. הם לא באותה משבצת יותר. אבל הם עדיין מגינים אחד על השני." היא דחפה את הלוח לאלה. "קחי. תשחקי איתי באינטרנט. כל יום ראשון. בשלוש בצהריים שלי, שזה תשע בבוקר שלך. ג'ס כבר חישבה."
"ובחגים," אמר לוקאס. "ובקיץ. ואת מביאה לי ממתקים אמריקאיים. הרבה."
ואלה חיבקה את שניהם, חזק, כמו שהיא מטפסת. ובאותו ערב, נועה הוסיפה לרשימה סעיף חדש. סעיף חמש עשרה: "ללמד את פפה עוד מילים באנגלית. להתחיל ב'בבקשה'. 'נו' כבר יש לו."