הבית בזלצבורג התרוקן לאט, כמו שעון חול.
קודם הלכו הספרים, בארגזים, שתומאס בנה בעצמו, כי ארגזים מהחנות "לא מחזיקים כלום". אחר כך הלכו הכלים, עטופים בעיתונים, ואנה קראה כל עיתון לפני שעטפה בו צלחת, "כי אולי יש שם משהו חשוב", וזה לקח שבועיים. אחר כך הלכו הרהיטים. ואחר כך, ביום האחרון, הלך השולחן במטבח. השולחן שלא זז. שתומאס בנה לפני עשרים שנה, ושאדם ישב עליו שלושה שבועות.
"השולחן בא איתנו," אמר תומאס, כשהמובילים שאלו. רק את זה. והם לא שאלו שוב.
והמשקוף בא גם. המשקוף של הדלת לחדר של אלה, שעליו, בעיפרון, היו קווים קטנים, אחד מעל השני, עם תאריכים. "אלה, שנה". "אלה, שלוש". "אלה, שש, אחרי שטיפסה על הגג". "אלה, שתים עשרה". תומאס פירק אותו בעצמו, בשקט, עם מברג, בורג אחרי בורג, ועטף אותו בשמיכה, כמו שעוטפים תינוק. "בבוסטון," הוא אמר, "נמשיך לסמן. על אותו עץ." ואלה, שעמדה בפתח, ראתה שיש מקום על המשקוף לעוד הרבה קווים. ושבצד השני שלו, החלק הנקי, יש בדיוק מספיק מקום לסמן גם את נועה.
זה היה סוף אוקטובר. שבעה שבועות אחרי שמשפחת גולד טסה הביתה. שבעה שבועות של שיחות וידאו כל ערב, ושל נועה שמראה לאלה, דרך המסך, את הבית הישן מעץ שליד הבית שלה, עם המרפסת, עם הגג שדולף, עם המדרגות שחורקות כמו המדרגות של מרגרטה, "אבל חורקות בקטע טוב". שבעה שבועות שבהם אלה ספרה את הימים, ונועה ספרה את השעות, והן התווכחו מי מהן סופרת יותר מדויק.
ועכשיו נשאר רק יום אחד. האחרון.
* * *
בבוקר, אלה הלכה לבית הספר. בפעם האחרונה.
היא לא רצתה ללכת. היא אמרה לאנה שהיא חולה, ואנה נגעה לה במצח, ואמרה שאין לה חום, ושהיא הולכת. "פרידות לא עושים מהמיטה, שאץ," היא אמרה. "פרידות עושים בעמידה. עם הפנים קדימה."
בדרך, היא עברה ליד המאפייה של קלרה, עם השלט הישן ועם הריח של לחם, וליד הכיכר עם המזרקה, וליד הגן שבו אנה עבדה, וליד כל פינה שהיא הכירה מאז שהייתה תינוקת בשמיכה צהובה. והיא ניסתה לזכור הכול. כל אבן. כמו שגרטה זוכרת. ואחרי שלושה רחובות, היא הבינה שאי אפשר לזכור הכול, ושזה בסדר. שמה שחשוב, נשאר לבד.
הכיתה חיכתה לה. עשרים ושלושה ילדים, ומורה אחת, והשלט על הלוח, בכתב גדול, צבעוני, עם לבבות ועם הר מצויר: "בהצלחה באמריקה, אלה! אל תשכחי אותנו! ואל תשכחי גרמנית!" ומתחתיו, בכתב קטן, של מישהו שכנראה היה לוקאס: "ואל תשכחי להביא ממתקים".
הם נתנו לה כרטיס ענק, מקופל, עם חתימות של כולם. והמורה, פראו הופמן, שלימדה אותה שלוש שנים, ושתמיד אמרה שאלה "מדברת יותר מדי ומתרכזת פחות מדי", חיבקה אותה בדלת, ולחשה: "תדברי שם הרבה, אלה. באנגלית. שישמעו אותך. אמריקה צריכה אנשים שמדברים יותר מדי."
* * *
בצהריים, היא הלכה להרים.
לא רחוק. רק לקיר הטיפוס בקצה העיר, ליד היער, שבו היא טיפסה מאז שהייתה בת שש. המדריך, הר וינטר, גבר צנום עם זקן לבן ועם ידיים כמו שורשים, חיכה לה למטה, עם החבל.
"המסלול הקשה?" הוא שאל.
"המסלול הקשה," אמרה אלה.
והיא טיפסה. אחיזה אחרי אחיזה. בלי להסתכל למטה. רק מחפשת עם היד. היא תמיד שם, האחיזה הבאה. בסוף. וכשהגיעה למעלה, לראש הקיר, היא עצרה, ונשענה אחורה על החבל, והסתכלה. על העיר. על המבצר. על הנהר, עם אחד עשר הגשרים, שאדם הראה לה. ועל ההרים. אחד אחרי השני. כחולים, וכחולים יותר, ולבנים, עם שלג ראשון על הפסגות.
"להתראות," היא לחשה. להרים. לא בקול. רק בשפתיים.
וההרים, כמו תמיד, לא ענו. אבל הרוח נשבה, קרה, עם ריח של יער ושל שלג, ואלה החליטה שזאת תשובה מספיק טובה.
למטה, הר וינטר הוריד אותה לאט. וכשהרגליים שלה נגעו בקרקע, הוא הוציא מהכיס משהו, ונתן לה. אחיזה. אחיזת טיפוס קטנה, אדומה, משומשת, עם הבורג עוד תקוע בה. "מהקיר," הוא אמר. "מהמסלול הראשון שלך. כשהיית בת שש. שמרתי אותה." הוא משך בכתפיים. "תבריגי אותה בקיר שם, באמריקה. שתהיה לך אחיזה אחת מוכרת."
* * *
אחר הצהריים, היא עמדה בגינה. ליד עץ התפוחים.
העץ היה כמעט ערום. רק כמה עלים צהובים נשארו עליו, ותפוח אחד, אדום, למעלה, שאף אחד לא הצליח להגיע אליו. אנה עמדה לידה, עם מספריים, ועם צנצנת זכוכית מלאה באדמה רטובה.
"מה את עושה?" שאלה אלה.
"ייחור," אמרה אנה. היא חתכה ענף קטן, דק, מהעץ, בזהירות, כמו שגוזרים ציפורן לתינוק. "קלרה הסבירה לי על בצק השמרים שלה. שלוקחים חתיכה, וטסים איתה, והיא גדלה שוב. אז חשבתי, למה רק בצק?" היא תקעה את הענף באדמה, בצנצנת. "עם עצים זה עובד גם. אם שותלים אותו נכון, ומשקים אותו, ומדברים איתו קצת. בעוד חמש שנים, יהיה לנו עץ תפוחים בבוסטון. אותו עץ."
"פפה ידבר איתו," אמרה אלה. "הוא מדבר עם עצים."
"פפה כבר דיבר איתו," אמרה אנה. "אתמול בלילה. ראיתי מהחלון. הוא אמר לו 'נו'. ואני חושבת שהעץ הבין."
ואלה טיפסה על העץ, בפעם האחרונה, עד הענף הכי גבוה, וקטפה את התפוח האדום שאף אחד לא הצליח להגיע אליו. וירדה. ונתנה אותו לאנה.
"בשבילך," היא אמרה. "כי את תמיד אמרת שאני אפול מהעץ הזה. ולא נפלתי. אפילו פעם אחת."
* * *
בתחנת הרכבת, בשש בערב, היה קר. הרכבת לווינה, לשדה התעופה, עמדה על הרציף, עם דלתות פתוחות, ועם קרון מלא במזוודות של משפחת ברגר. ולוקאס וגרטה עמדו מולה.
לוקאס החזיק שקית נייר. שקית שמנונית, חמה, עם אדים שיצאו ממנה.
"נקניקייה," הוא אמר, והושיט לה. "לדרך. מהדוכן של הר שטיינר. עם חרדל מתוק. כמו שאת אוהבת." הוא השפיל עיניים. "קניתי גם אחת לעצמי. ואכלתי אותה. בדרך לכאן. אז זאת שלך. אני מבטיח שלא נגעתי בה. כמעט."
אלה פתחה את השקית. בנקניקייה, בקצה, היה חסר ביס אחד. קטן. בגודל של לוקאס בדיוק.
"כמעט," אמרה אלה, וצחקה, ובכתה, באותו זמן.
וגרטה, בלי מילה, הוציאה מהתיק מחברת. ירוקה. משופשפת בפינות. עם כריכה מקרטון, ועם גומייה שמחזיקה אותה סגורה, ועם כתמי קפה, ושוקולד, ומשהו שנראה כמו דם אבל היה, כנראה, רוטב עגבניות.
המחברת הירוקה. המחברת שבה גרטה רשמה כל רמז, כל מהלך, כל חשוד, כל ספירה של טבעת, מהיום הראשון.
"גרטה," אמרה אלה. "אני לא יכולה. זאת המחברת שלך. זה… כל הקיץ שלנו."
"בגלל זה," אמרה גרטה. והקול שלה, שתמיד היה יבש ומדויק, כמו מהלך שחמט, רעד. רק קצת. "התיק סגור. אני לא צריכה אותה יותר. ואת… את תצטרכי לזכור. שם, באמריקה, כשיהיה לך קשה, ותחשבי שאף אחד לא מכיר אותך. תפתחי. ותראי שמישהו רשם הכול. כל דבר שעשית. כל דבר שהיית."
"ותבדקי שאת לא שוכחת גרמנית," הוסיף לוקאס. "אנחנו נבחן אותך. בכל חופשה. שאלות קשות. כמו 'איך אומרים נקניקייה'."
"ווּרסט," אמרה אלה.
"עברת," אמר לוקאס. "בינתיים. אבל אנחנו עוד נבדוק."
והם התחבקו. שלושתם. ארוך. כל כך ארוך, שהכרטיסן שרק פעמיים, ואחר כך, כשראה שזה לא עוזר, פשוט עמד ליד וחיכה, עם הידיים מאחורי הגב, כמו מישהו שגם לו היו פעם חברים.
בתוך החיבוק, הטלפון של אלה צפצף פעמיים. הודעה מפליקס, מלינץ: תמונה. שתי בנות על מדרגות בית המשפט בווינה, גב אל גב, צוחקות, עם גלידה ביד. "לדרך," הוא כתב. "התמונה הראשונה שלכן שצילמתי בשמחה." ומתחתיה, הודעה מד"ר פוקס, יבשה כמו תמיד: "קיסר אומר שלום. אני לא אומרת כלום. זה אותו דבר." ואלה צחקה, באמצע הבכי, כי זה היה, כנראה, הדבר הכי חם שד"ר פוקס כתבה אי פעם למישהו.
* * *
ואז, ברגע האחרון, כשהדלתות כבר התחילו להיסגר, מישהי רצה על הרציף.
קלרה. עם מעיל פתוח, עם שיער פרוע, עם נוצה ירוקה מעל האוזן. ועם עגלה. עגלה מלאה בצנצנות זכוכית. עשרות צנצנות. כל אחת עם מכסה, ועם מדבקה, ועם משהו לבן, דביק, חי, בתוכה.
ומאחוריה, מתנשף, עם הכובע בלי הנוצה, רץ בני. "חכו! חכו לנו!"
"קלרה?" אמרה אנה, מהחלון. "מה את עושה פה? הטיסה שלך רק בעוד שבוע!"
"החלטתי," אמרה קלרה, מתנשמת, ודחפה את העגלה לתוך הקרון, צנצנת אחרי צנצנת. "רגע. עכשיו. לגמרי במקרה. לפתוח סניף. של המאפייה. בבוסטון. המאפייה כאן נשארת עם רוזמרי, היא אופה מצוין, וסניף זה רק… סניף. ככה. במקרה. בלי שום קשר לשום דבר."
"בלי שום קשר," אמר בני, שעלה אחריה, עם עוד שתי צנצנות תחת הזרועות. "לחלוטין. אף אחד לא השפיע. במיוחד לא מדריכי טיולים."
כל הקרון הסתכל עליהם. אנה, ותומאס, ואלה. ושני נוסעים זרים, ואישה זקנה עם כלב. ואף אחד לא אמר כלום. אבל כולם חייכו. אפילו הכלב.
"רק במקרה," אמרה אלה.
"רק במקרה," אמרה קלרה, והסמיקה עד הנוצה.
ותומאס, מהמושב שליד החלון, הסתכל על הצנצנות, ועל קלרה, ועל בני, ואמר: "נו." ואחר כך הוסיף, באנגלית, במבטא של עץ אלון, את המילה השנייה שלמד: "פליז." ואף אחד לא הבין למה הוא אמר "בבקשה". אבל זה התאים בדיוק.
הרכבת זזה. ולוקאס וגרטה רצו לצידה על הרציף, עד הסוף, עד שהרציף נגמר. ואלה, מהחלון, ראתה אותם עומדים שם, קטנים יותר ויותר, מנופפים, עד שהם היו רק שתי נקודות. ואחר כך, כלום. רק ההרים.
הטלפון שלה רטט. נועה. שיחת וידאו. מבוסטון, שם היה עכשיו צהריים, ונועה ישבה על המרפסת של הבית הישן מעץ, עם צעיף, ועם הרשימה ביד.
"את ברכבת?" שאלה נועה.
"אני ברכבת," אמרה אלה. והפנים שלה היו רטובות, אבל היא חייכה.
"בכית?"
"לוקאס אכל לי ביס מהנקניקייה."
"אז בכית," אמרה נועה. והראתה לה את הרשימה. בראש העמוד, בכתב הכי מסודר שלה, היה כתוב: "דברים לעשות כשאלה מגיעה". והרשימה הייתה ארוכה. כל כך ארוכה, שנועה הייתה צריכה לגלול את הדף במצלמה כמו מגילה. "סעיף אחד," הקריאה נועה. "לחבק. סעיף שתיים: לחבק שוב. סעיף שלוש: לריב על מזוודה."
"אני מצפה לסעיף שלוש," אמרה אלה. ונועה הבטיחה שהיא כבר קנתה מזוודה קטנה מדי במיוחד, כדי שיהיה על מה לריב, ושהיא תשאיר לאלה את החצי הגרוע של הארון, כי ככה עושות אחיות אמיתיות.
היא פתחה את המחברת הירוקה. בעמוד הראשון, בכתב הזעיר של גרטה, היה כתוב: "ילדה זהה. ספינת תיירים. שלוש אחר הצהריים." ובעמוד האחרון, בכתב חדש, מאתמול: "התיק נסגר. תיק חדש נפתח: בוסטון. הבלשית הראשית: אלה. עוזרים מרחוק: לוקאס וגרטה. לדווח כל יום ראשון."